אחד הכוחות המשמעותיים שעיצבו את ההיסטוריה של המגזר הדתי–לאומי הוא הרצון לפרוץ את מקומו השולי בעשורים הראשונים של המפעל הציוני ולהגיע למעמד מרכזי, ואולי אף דומיננטי, בהנהגת החברה הישראלית. מאז מלחמת יום הכיפורים ומפעל ההתיישבות שמעבר לקו הירוק שבא בעקבותיה הציונות הדתית מתקדמת בהתמדה להשגת היעד הזה. היא בולטת כיום לא רק בשדות ההתיישבות והביטחון, אלא גם בשדות המשפט והתקשורת, שירות המדינה והמגזר העסקי. אנשיה רואים בעצמם "אליטה חדשה" שזכתה להחליף את "האליטה הישנה", זו של תנועת העבודה והמגזר האשכנזי החילוני.
התהליך הזה מעורר כמובן מגוון שאלות: מה טיבו המדויק של היעד הדתי–לאומי האם הגמוניה בלעדית או שותפות בהנהגה עם תנועות אחרות? האם אפשר לקבוע שהציונות הדתית הצליחה להשיג את יעד ההנהגה או שמא היא עדיין גורם משני בחברה הישראלית, גם אם חשוב יותר מבעבר? מהם המחירים ששילמה הציונות הדתית על התהליך – מבית (חיקוי האליטה החילונית וחילון) ומחוץ (הגברת העוינות כלפיה)? והעיקר: האם היו לתהליך הזה מחירים כבדים מבחינת החברה הישראלית והנורמות הליברליות–חילוניות שלה?
קובץ המאמרים שלפנינו בנוי משלושה שערים: הראשון בוחן השפעות שונות על עולמה ודרכה של הציונות הדתית - למן אירועים נקודתיים כמו רצח רבין וההתנתקות ועד לתהליכים כמו הפוסט–מודרניזם והניו–אייג' החסידי; השער השני עוסק בתחומים שהציונות הדתית כבר בולטת בהם: הצבא, הגרעינים התורניים, התקשורת, מערכת החינוך, הפמיניזם הדתי והתרבות הישראלית הכללית; השער השלישי מביא 14 מסות קצרות שעיקר עניינן מקומו הרצוי והמצוי של המגזר הציוני–דתי בחברה הישראלית הכללית.
אל הספר