מה קורה לאדם שנוף מולדתו הושחת ונגזל ממנו, שמדינתו וחוקיה השתעבדו לאי־חוקיות ולאי־צדק? האם עליו לציית אוטומטית לתביעות המדינה או לדבוק בחופש המצפון וכבוד־האדם שלו ולסרב, מכוח אהבת המולדת שלו?
סירוב מצפוני הוא אירוע נדיר שמעטים מסוגלים לו. כיצד נעשה אדם לסרבן? מהם התנאים האינדיווידואליים, החברתיים והפוליטיים, שבהם מבשיל אירוע כזה ומתחולל? איך מהדהד הסירוב במרחב הציבורי ומה הוא מעיד עליו?
זיקתו של הסירוב המצפוני למדינה הדמוקרטית ברורה ויכולה לשמש תו־תקן לעצם מהותה הדמוקרטית של מדינה. אולם הדמוקרטיה הישראלית רודפת את סרבני המצפון שלה, במיוחד מאז היו הכיבוש ומלחמותיו למניעיהם העיקריים. שעה שמצב הכיבוש מוכחש או נחשב לנורמטיבי הצבא, בגיבּוּיָן של המערכות הפוליטית והמשפטית, מגדיר את סרבני המצפון כאיום ביטחוני קיומי, סכנה לדמוקרטיה ולשלטון החוק, ומענישם בהתאם: צעירים וצעירות ישראלים, חיילי מילואים או סרבני־חִיּוּל טרם גיוס, המסרבים לשרת בצבא כובש, משוגרים זה חצי מאה לפרקי זמן ממושכים בכלא הצבאי.
ציות וסירוב; מַחְשֶׁבֶת הסירוב והזכות – והחובה – של אזרחים לומר "לא" לשלטון ולחוק; הרקע האינטלקטואלי, הפוליטי והתרבותי של סרבנות המצפון; המניעים הקונקרטיים, המעוגנים בזמן ובמקום, של סרבנות המצפון ואופני הפעולה שלה, תכליותיה, והתנגשויותיה עם מוסדות המדינה ועם מיתוסֵי היסוד שלה; והפולמוס המתמשך המתנהל סביב הסירוב במרחב הציבורי – בצבא, בבתי המשפט, בתקשורת ובאקדמיה – הם נושאי הדיון בספר מעמיק, סוחף וחיוני זה.
אל הספר