א. ה"מדיניות הכלכלית החדשה"

עמוד:283

להבטיח זרם יציב של מטבע חוץ למימון הגירעון השוטף במאזן התשלומים של ישראל בעשור הבא , מבנה שכלל גם כספים ממקורות יהודיים , וסיוע אמריקני . חברי ועדת התכנון היו חלוקים בדעותיהם באשר לסדר העדיפויות שיש לקבוע לרכישות שימומנו בכספי השילומים , וקבוצות שונות של אינטרסנטים ניסו להשפיע בעניין זה כל אחת בכיוונה . חוגי החקלאים , בתמיכת אשכול , גרסו שיש להעמיד את פיתוח החקלאות בראש סדר העדיפויות . יועצו היהודי אמריקני של שר האוצר לענייני פיתוח , ד"ר סלומון טרון , הציע לשים דגש על פיתוח התשתית - חשמל , מים ותחבורה - ורק לאחר מכן לגשת להרחבת התעשייה הישראלית , שהיתה מצויה לטענתו בפיגור גדול לעומת הנדרש . חוגי התעשיינים , בראשות אריה שנקר , נשיא התאחדות בעלי התעשייה , תבעו מאשכול להבטיח לפיתוח התעשייה מקום נכבד במערכת העדיפויות . הם גם הזהירו מפני הבאה בלתי מבוקרת של סחורות מגרמניה , סחורות שיתחרו בתעשייה הישראלית המתפתחת , ודרשו לשתף נציג מטעמם בהנהלת חברת השילומים . בנובמבר 1952 השיב אשכול לטענותיו ולדרישותיו של שנקר ; הוא ביקש להפיג את חששותיו וענה על הסתייגויותיו מן ההמלצות של טרון ( תעודה . ( 90 במכתבו הבהיר כי על פי מדיניות הממשלה ייועדו הרכישות במסגרת השילומים "לפיתוח החקלאות , התעשייה והתחבורה בארץ , בעיקר לפיתוח תעשיות יסוד . " הנחיות ברוח זו ניתנו למשלחת בקלן . הצעדים השונים למימוש ה"מדיניות הכלכלית החדשה" שנקטה הממשלה בשנת 1952 מיתנו את רמת הפעילות במשק . המיתון התבטא בריסון הפעילות הכלכלית ובגידול באבטלה , וזאת בשעה שרוב העולים הצטופפו במעברות , בבדונים ובפחונים , ולא נקלטו בשוק העבודה . הממשלה ואשכול בתור שר האוצר התקשו להסביר הן לציבור הרחב והן לקהילה הפוליטית , ובמיוחד להנהגת מפא"י ותנועת העבודה , שעליית המחירים החדה של 1952 וההאטה הניכרת בגידול באמצעי התשלום הם אמצעי הריסון בה"א הידיעה . בנאום הצעת התקציב לשנת 1953 / 54 ( מרס ( 1953 התייחס אשכול במפורש להאטה בקצב הגידול של אמצעי התשלום כאינדיקטור להצלחה של המדיניות הכלכלית החדשה : " שעליית המחירים למוצרים יסודיים ספגה את עודף כוח הקנייה ... בהלת הקניות המלווה בזבוז - פסקה" ( תעודה . ( 91 אבל ההשלכות המידיות של תהליך זה על המצב הכלכלי החברתי , אף שהן היו תנאי הכרחי להצלחת המדיניות , נתקלו בחוסר אהדה בציבור הרחב . רבים ביישוב הוותיק חשו במחצית השנייה של 1952 ובראשית 1953 כי " עגלת האוצר שקועה בתוך ביצה עמוקה , '' כפי שנכתב בעיתון "הארץ" בינואר . 1953 כותב המאמר תבע את התפטרותו של אשכול , משום ש"איבד את אימון הציבור , " לאחר שהאוצר לא הצליח לשלם בזמן את משכורות עוברי המדינה ונכשל בגביית מס הכנסה . אשכול היה מודע לכך שה"מדיניות הכלכלית החדשה" היא "ניתוח מכאיב אך הכרחי , " כפי שאמר בנאום התקציב של , 1953 / 54 מה עוד שהצלחת ההסתדרות למנוע שחיקה של השכר הראלי בשנת , 1952 קיזזה כבר באותה שעה חלק ניכר מהעלייה בשער החליפין הראלי פרי הפיחות של פברואר , 1952 ושיקולי מאזן התשלומים עשויים היו לחייב עד מהרה התאמת שער נוספת . מיד לאחר אישור התקציב באפריל 1953 מונתה ועדה לבדיקת מצב מאזן התשלומים ושער החליפין בראשות דוד הורוביץ , המנכ"ל הראשון של האוצר , שבאותם ימים עסק בהקמת הבנק המרכזי . ועדה זו התבקשה לבחון את ההצעה לבטל את הפיקוח על מטבע חוץ ו / או לבצע התאמה נוספת של שער החליפין , הצעה שה"ציונים הכלליים , " שהצטרפו לממשלה בדצמבר , 1952 תמכו בה . מרבית חברי הוועדה התנגדו לביטול הפיקוח על מטבע חוץ , ובמקום זאת הציעו התאמת שער נוספת - פיחות של 80 % כיחס לשער הגבוה של לירה ישראלית אחת לדולר , היינו העלאת שער החליפין ל 1 . 8 ל"י לדולר - וביטול מהיר של ריבוי שערים תוך התכנסות לשער החליפין הגבוה . הפיחות הנוסף - שנלווה אליו תהליך מהיר של ביטול השערים הנמוכים , תהליך שהחל לאחר שהממשלה אישרה את דוח הוועדה ביולי - 1953 נחשב בפרספקטיבה של חמישים שנים כפיחות המוצלח ביותר בתוצאותיו . הוא התבטא כמובן בעליית מחירים , אבל כבר במחצית השנייה של השנה הוא הבטיח ירידה בגירעון השוטף של מאזן התשלומים לרמה שאפשרה , לראשונה מאז הקמת המדינה , צבירה קלה של יתרות מטבע חוץ .

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר