ג. ראשיתה של האטה בהתיישבות ובעלייה

עמוד:267

לא נרתע מהאפשרות שלפרק זמן מסוים , ולנוכח גודל המטרה , ישלמו העולים על כך מחיר יקר . בתור מי שליווה את סבלם של המתיישבים מאז ימי העלייה השנייה קבע גם עתה כי "הסבל הוא חלק מההתיישבות , " ורגז על טענותיהם של המתיישבים אף על פי שהכיר בכך שיש במעשי מחלקתו משום התאכזרות מסוימת כלפיהם . לאחר שבירר את היקף הקרקע והאמצעים הכלכליים והציבוריים שהועמדו לרשות תושבי פטיש , ענה ללשכת הנשיא בנימה ביקורתית ביותר כלפי כותבי המכתב . "יש להסביר הסבר היטב לעולי כורדיסטן כי דרכם מהרי מולדתם ועד אדמת הנגב סוגה בדולרים " ... והוא הוסיף כי כל איש במדינה "חופשי לבחור לו מקום מגורים כנפשו אך הסוכנות לא תטפל בהם פעמיים ולא תשקיע סכומים נוספים באותם האנשים במקום אחר" ( תעודה . ( 87 לשכת הנשיא אימצה את המלצתו של אשכול והשיבה ברוח זאת לחברי הוועד של מושב פטיש . אשכול דרש לנקוט יד חזקה נגד עוזבי המושבים " ) נודדים" בלשונו , ( ובין השאר ביקש להורות ללשכות העכורה בערים ובמושבות למנוע מהם תעסוקה , אולם ספק אם אכן ננקטו צעדים מעין אלו . עם זאת הוא לא התייחס בשוויון נפש לקשייהם של המתיישבים . לא אחת דאג אישית לעזור למתיישבים שהוא עצמו היה עד ראייה בסיוריו למחסורם ולמצוקתם , ובמקרים אחרים לא נתן לו לבו לבצע את החלטותיו , והוא למשל לא מימש את החלטתו להוציא זקנים וחולים מהיישובים . הוא אף לא חסך מאמץ כדי להקל על יישובים מרוחקים ולשפר את תנאי החיים של תושביהם . במאי 1951 פנה אל דב יוסף , שר התחבורה , וביקש ממנו לסייע לתושבי חמישה מושבים בחלק הדרומי של פרוזדור ירושלים שסבלו מבידור ומקשיי תחבורה ( תעודה . ( 86 כמו אחדים מחבריו להנהגה אנשי העלייה השנייה , סבר אשכול שניצול ההזדמנות הגדולה שנוצרה עתה להגשמת הציונות , מתירה לחרוג פה ושם מסדרי מנהל תקינים ובלבד שלא יבוצעו עברות של ממש . בימים של עשייה רבה בפרק זמן קצר העדיף אשכול לעתים את האלתור ואת מציאת הפתרון המידי - ולו גם על ידי עקיפת נהלים קיימים - על פני דחיית הפתרון עד שיגובשו נהלים חדשים . גישה זו נתקלה שוב ושוב בביקורתו של אמיל שמורק , מבקר הסוכנות ואיש מפלגת ה"ציונים הכלליים . " פעם אחר פעם ביקר שמורק את המעשים של אשכול ושל הכפופים לו וטען שהם חורגים מנהלים תקינים , ואשכול דחה את הביקורת . במרס 1951 פנה שמורק שוב אל אשכול והצביע על חריגה מנהלים שביצעו שני פקידים של הסוכנות שקנו לטענתו תנורים בקפריסין לשימושם הפרטי והביאו אותם לארץ בתוך משלוח שהיה מיועד לסוכנות . אשכול דחה את טענותיו של שמורק והגן על השניים בביטוי "אל תחסום שור בדישו" ( תעודה . ( 85 בניגוד לכוונתו של אשכול , שביקש לדבריו להצביע על חולשת אנוש , עורר ביטוי זה תרעומת רבה והיה לססמה המאפיינת שחיתות ציבורית בישראל , ונעשה בו שימוש מרחיק לכת לניגוח הממסד של מפא"י . בשנת תשי"א כבר גרמו הקשיים להאטה ניכרת בהתיישבות החקלאית והוקמו 45 יישובים חדשים בלבד . " חסר בניין , חסר מדריך , חסר מומחה , חסר צינור ברזל וגם האדם המתאים , " הסביר אשכול בהנהלת הסוכנות את הסיבות לאי העמידה בתכניות . הקשיים בהתיישבות הרחיבו את מעגל הביקורת על אשכול ועל פעולות מחלקת ההתיישבות , וזו מצאה את ביטויה בעיתונות , בכנסת ואף בקרב חברים בממשלה , כגון בן גוריון וגולדה מאיר . נטען שהיישובים אינם מגיעים לביסוס על אף ההשקעות העצומות , שהמתיישבים ממשיכים להיות סמוכים על הקופה הציבורית , שהמחלקה אינה מתחשבת בטובתם של המתיישבים ולכן רבים מהם עוזבים ועוד כהנה וכהנה טענות . אשכול נדרש להתמודד באופן שוטף גם עם טענות בדבר קיפוח עולי ארצות האסלאם , ובעיקר יוצאי תימן , בהתיישבות . מלכתחילה חשו עולי ארצות המזרח ניכור במגעיהם עם אנשי הסוכנות , הממשלה ומוסדות העלייה האחרים , שנמנו רובם ככולם עם היהדות האשכנזית , ורבים מהם טענו כי מפלים אותם לרעה ומקפחים אותם . אחד מראשוני המבקרים היה זכריה גלוסקא , יושב ראש התאחדות התימנים בישראל וחבר הכנסת מטעמה ; גלוסקא טען שהסוכנות מקפחת את עולי תימן בתחומים רבים ובהם התיישבות , ונמנעת משיתוף פעולה עם ההתאחדות שבראשה עמד . בפרסום שהוציאה התאחדות התימנים באפריל , 1950 בעת שהתיישבות העולים מתימן עוד היתה בחיתוליה , נטען ש"העולים מתימן שיצאו לכפרים מעורבים תמיד היו מקופחים . הם שקיבלו את הבתים הרעועים ביותר והם אשר שוכנו בקצווי הכפרים . " במשך הזמן אף גברה הביקורת ונטען כי עולי המזרח מופנים ליישובים בפריפריה

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר