א. חודשים ראשונים ללחימה - התארגנות בצל קשיים צבאיים ומדיניים

עמוד:225

. 72 דברים בישיבת הוועד הפועל הציוני תל אביב , 7 באפריל 1948 רבותי , התכנסנו כאן למושב מלחמה של הוועד הפועל הציוני . קדרו מחדש השמים , מבצבצת מחדש הבגידה . והתכנסנו לטכס עצה ולקבוע את דרכנו ולהגיד דבר אחד ראשוני ויסודי : אל העבר לא נשוב . כל מה שהיה - לא בכדי היה ולא לחינם , גם לייק סאכסס . לצורות ולנורמות של העבר לא נחזור . ההרגשה היא שהמדינה היהודית , חירותה ועצמאותה - נולדו . והשאלה היא איך לטפח , איך ללחום להם , איך להבטיח את קיומם . הכניסו אותנו לתוהו ובוהו , וההרגשה היא שעל פני התוהו והכוהו הזה מרחפת רוח עצמאותנו , ודאגתנו וחובתנו היא לגבש את הרוח הזאת , להפוך אותה לגוף , ליצור לה דמות ותוכן של גוף . משום כך נראה לי שהדיון הזה בוועד הפועל הציוני הוא בעיקר דיון כלפי פנים לא כל כך דיון כלפי חוץ . לאחר מה שעבר מלייק סאכסס ועד עכשיו אפשר להגיד : כמעט לא מעניין ולא חשוב בתקופה זו מה חושב ומה יגיד מחר החוץ . החשוב והמכריע בתוכנו הוא : מה אנחנו נגיד ומה נעשה . לי נראה , רבותי , שלו היינו לקראת ימי לייק סאכסס ולקראת השבועות המעטים שעברו מאז עשירים יותר במעשים שבעבר , כלומר לו סך הכל של כוח היישוב היה יותר גדול משהנהו כיום , ייתכן שהבגידה לא היתה ממהרת לבוא או אולי לא היתה באה ככה . זאת נאמר כאן : לכולנו , לכל התנועה הציונית , לכל תנועת תחייתנו , חלק בחולשהנו , במידה שהיתה חולשה . ודאי , היינו במסגרות כאלו שלא קל היה להכין במחתרת גוף צבאי , כוח הגנתי שיוכל לעמוד בעת צרה כזו . נחוצה והכרחית היתה לנו תקופת מעבר יותר גדולה בטרם בוא הבגידה , כדי שנוכל להקים את כוחותינו . אבל ייתכן בכל זאת שלו יכולנו להיות יותר חזקים בשטח הקרקע , במספר היישובים והיהודים בארץ , לו מאמצינו בשנים שעברו היו יותר גדולים , הרי בהיותנו יותר חזקים יכולנו גם למנוע את הבגידה או לפחות להיות יותר בטוחים וחזקים בעמידתנו . והדבר הזה צריך להגיד לנו משהו יום יום ושעה שעה . חברי הוועד הפועל , נראה לי שחובתי , חובת אחד מהיישוב , להגיד שעם כל הרגשתנו שצריך לעשות , שנחוץ כוח , אנו יום יום , אם ביודעים ואם בלא יודעים , מחבלים במאמץ המלחמתי שלנו . אם היו לנו 150-120 ועכשיו 60 ופחות ימים עד איזה תאריך , עד שאיש מאתנו איננו יודע שזהו התאריך , אם זה 15 למאי או שבועיים לפני זה או אחרי זה , היינו צריכים יום יום לחיות ולפעול ולעשות כך שלכולנו תהיה הרגשה וביטחון : ניצלנו את היום בכל 24 שעותיו , בכל אותו מאמץ הגוף והנפש שאפשר לעשות כשיישוב , כשאומה , רואים לפניהם את הסכנה ויודעים בביטחון מהי הדרך להצלה . חברים , רבותי , עד עכשיו טרם גייסנו את כל אותם הרבבות לשירות הצבא , לשורות הצבא , שדרוש לגייס . ולא גייסנו אותם לא מפני שיהודי ארץ ישראל וצעירי ארץ ישראל אינם רוצים להתגייס . לא גייסנו אותם עדיין אם כי גייסנו כבר רבים , מפני שעדיין אין מחנות בנויים , אין נעליים לכולם אין מעילים לכולם . חברינו במנרה ובנגב רעדו מקור בימות הגשמים , מפני שחסרו להם בגדים . כבר לא אדבר על זה שחסרים להם דברים יותר רציניים ומכריעים , שתלויים לא רק בכסף , אבל גם בכסף . היו ימים ושבועות כשגם הם היו תלויים בכסף . וישנה הרגשה וידיעה שאספקה , לא רק ליישוב אלא גם לצבא , עדיין לא מובטחת ולא מסודרת . אנחנו עדיין רוצים להחזיק צבא במנות קצובות . אינני יודע אם לרבים מאתנו יש מושג מה זה צבא שנכנס במצב כזה לארץ שהיא כולה גבולות , במצב זה של הדרכים . איך אפשר לו לצבא במצב זה לחיות על מנות קצובות מבלי מלאי גדול , לפחות פי שניים שלוש ממה שנחוץ . נראה לי משום כך שנשגה משגה חמור אם לא לכך נרכז את כינוסנו : לדאוג איך בעשרות הימים המעטים שנשארו לנו מהר להתגייס , מהר לבנות אה הכוח ולציידו .

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר