ג. בחזרה לקלחת הפנים יישובית הבוערת - פועלים מול רוויזיוניסטים

עמוד:128

ארלוזורוב נגד סטבסקי שעל פיה הורשע בדין , אך החוק בארץ ישראל מחייב ראיה מסייעת לעדות יחיד . הם מצאו שכל הראיות המסייעות אינן מהימנות , וזיכו את סטכסקי . עם היוודע תוצאות הערעור כתב שקולניק לאלישבע שהוא מברך על הפסיקה הסופית , אשר הטילה "אות קין על מצחם" ( של האחראים לרצח ) ובו בזמן הביאה גם ל"השתחררות מסיוט של משפט מוות . " בסוף אוגוסט 1934 שב שקולניק מגרמניה לארץ ישראל וחזר לעסוק בענייני המרכז החקלאי . לאחר קרוב ל 16 חודשים שבהם שהה בחו"ל שבה והתאחדה עתה משפחת שקולניק - אך לא לאורך זמן . בסוף ספטמבר יצאה אלישבע בשליחות התנועה לארצות הברית ושליחות זו נמשכה עד לקיץ . 1935 שקולניק , שהתלבט לגבי מקום מגוריו , נענה לבקשת חבריו מוותיקי דגניה ב והחליט לשוב ולחיות בקבוצה עם בתו דבורה . באוקטובר כתב לאלישבע : "נמנה וגמור : אני הולך לדגניה . הדבר יהיה השבוע או בשבוע הבא . " בשובו לרגניה ב קרוב ל 14 שנים לאחר שהוקמה עמד שקולניק בפני מציאות שונה מזו שהכיר מימי בראשית של הקבוצה . תקופת הגישוש והניסיונות החקלאיים הסתיימה והמשק התבסס על גידולי שלחין אינטנסיוויים , כגון בננות , ירקות ואספסת , ועל רפת חלב ; נבנו מבנים חדשים ומספר החברים גדל והגיע ללמעלה מ . 140 אולם הקבוצה היתה שרויה במשבר חברתי שנבע מהאכזבה מכישלון רעיון איחור משקי עמק הירדן ומן המחסור המתמיד באנשים חדשים . עם בואו לדגניה ב נרתם שקולניק למאמצים להוציא את הקבוצה מהמשבר ולהגדיל את מספר התושבים בה . בימים הפנויים מעבודתו הציבורית הוא שב לעבודה בשדות דגניה ב , אך גילה שבגיל 39 שוב אינו "מלך המעדר" כפי שהיה בעבר . " אלה הימים הראשונים של עבודה גופנית בדגניה . כל גופי כואב וכל עצמותי באמת תאמרנה , " כתב לאלישבע ( תעודה . ( 43 בהמשך אותו המכתב מן הימים הראשונים בדגניה סיפר שקולניק לאלישבע על הקלחת הפוליטית שהתקרבה באותם ימים לנקודת רתיחה . החיכוכים עם הרוויזיוניסטים הגיעו לשיא חדש באוקטובר , 1934 משפוצצו מאות מאנשי ההסתדרות אספה רוויזיוניסטית בחיפה תוך שימוש באמצעים אלימים . האירוע בחיפה נראה בעיני רבים ממנהיגי מפא"י , ובהם גם כאלו שלא נמנו עם המתונים דווקא , בחציית גבולות מסוכנת והתדרדרות שעלולה להוביל למלחמת אחים ולחורבן גמור של רקמת החיים ביישוב . על פי החלטת מרכז מפא"י ניסחו אליהו גולומב וברל כצנלסון גילוי דעת שפורסם בעיתונים "דבר" ו"הפועל הצעיר , " ובו גינוי להתנהגות חברי ההסתדרות בחיפה . הלכי רוח אלו במפלגה לא נעלמו מעיניו של מנהיגה דוד בן גוריון , ששהה באותם הימים בלונדון . בסוף אוקטובר 1934 נודע לצמרת מפא"י במפתיע שבן גוריון , שבמשך חודשים ארוכים הנהיג דווקא את הקו המיליטנטי ביחס לרוויזיוניסטים , חתם בלונדון על שלושה הסכמים עם מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית , זאב ז'בוטינסקי . ההסכם הראשון עסק במניעת אלימות במאבק בין המפלגות , וההסכם השלישי נסב על הסדר היחסים בין הסוכנות היהודית לבין התנועה הרוויזיוניסטית , ועל ההסכמים הללו חתם בן גוריון בתור חבר הנהלת הסוכנות היהודית . על ההסכם השני , " הסכם העבודה , " חתם בתור המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים , והוא נועד להסדיר את היחסים בין הסתדרות העוברים הכללית לבין הסתדרות העובדים הלאומית בתחום העבודה המאורגנת . השניים ביקשו להבטיח חלוקת עבודה צודקת בין שתי ההסתדרויות ולמנוע הפרת שביתות מחד גיסא וכפיית שביתה על המיעוט מאידך גיסא . הסכם זה עורר התנגדות רבה במחנה הפועלים , כפי שכתב שקולניק לאלישבע לאמור : "ההסכם הטיל רעש גדול במחנה של הפועלים . מאיימים רועשים , רוגזים וכר . " ... באותם הימים היה מעמדו של שקולניק במפא"י משני למדי . הוא לא נמנה עם חברי מרכז המפלגה ולא השתתף בדיונים שנערכו בו על ההסכם . אולם בתור איש שטח שהרבה במפגשים עם חברי מפלגה מן השורה היטיב להכיר את הלכי הרוח בקרבם . תגובתו הראשונה על ההסכם היתה תמיכה מהוססת אך הוא הטיל ספק ביכולתם של חברי תנועת הפועלים לקבל אותו . " אני חושב שצריך היה לעשות את הניסיון הזה ... יהיה קשה לבלוע את הכדור המר הזה כי הציבור הובל בשנים האחרונות על ידי מספר קיצונים בדרך אחרת . עכשיו הם בוודאי יקראו לבן גוריון מקדונלר , " כתב . כפי שהעריך שקולניק ( תעודה ( 43 הסכמי בךגוריוןז'בוטינסקי , ובייחוד הסכם העבודה , אכן עוררו התנגדות רחבה בקרב חברי הסתדרות העובדים . יותר מכל קומם אותם הסעיף שקבע כי אם מספר הפועלים הרוויזיוניסטים במקום עבודה מגיע לשיעור יחסי מסוים , שטרם נקבע סופית כידי השניים , לא תוכרז במקום שביתה אלא לאחר שתוצע למעסיק

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר