"אני דורשת את שחרור האישה," כתבה אמה גולדמן בשנת 1897, "זכותה להחליט בשביל עצמה, לאהוב את מי שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה." שלא כמו אנרכיסטים אחרים בני זמנה, שגרסו שדיכוי הנשים ייעלם מאליו בעולם החדש שהם ייצרו, האמינה גולדמן שמקור הדיכוי בבעיות שהן ייחודיות לנשים ולכן יש לטפל בו בנפרד.
אמה גולדמן הדגישה את הצורך של האישה בשחרור כלכלי, חברתי ומיני, שחרור מהמשפחה הפטריארכאלית ומחובת הילודה. את הנשואים היא ראתה מיסוד חוקי של הזנות, וכצורה של מסחר במין תמורת קידום כלכלי וחברתי. את הכורח ללדת ילדים היא פירשה כמגבלה על עצמאותה של האישה ועל יכולתה להגיע להגשמה עצמית.
גולדמן עוררה גם את כעסן של הפעילות בארגוני הנשים, שהיו בעיניה גופים שמרניים אשר קידמו את טובתן של נשים בורגניות בלבד. בניגוד להן, היא לא חשבה שרכישת מקצוע וזכות הבחירה לפרלמנט הן דרכים הבלעדיות לקידום מעמד האישה בחברה וטענה כי "התפתחות האישה, החופש שלה, העצמאות שלה, חייבת לנבוע ממנה עצמה, ראשית בהכרה עצמית כאישיות ולא כאמצעי לסיפוק מיני, ושנית באמצעות סירוב מוחלט לתת למישהו אחר זכות על גופה וסירוב לשרת את אלוהים, המדינה, החברה, הבעל, החברה, המשפחה וכו'...
נחישותה של אמה גולדמן להביע את רעיונותיה בפומבי הביאו אותה להתנגשויות חוזרות ונשנות על הרשויות ולמעצרים תכופים, לעיתים במהלך הרצאות. היא נכללה ברשימת האנרכיסטים המסוכנים ביותר באמריקה, ובסופו של דבר נשפטה ונידונה לגלות.
אל הספר