כיצד ומתי התגבשה טענת הח'ליפים העבאסים שכיהנו בבגדאד במשך למעלה מ-500 שנה – מאמצע המאה ה-8 עד אמצע המאה ה-13 – שהם הראויים יותר מכל מתחריהם ומתנגדיהם לשלוט בעולם האסלאם? מה הייתה הטענה ומה היו התהפוכות שעברה? תשובות לשאלות אלה ולרבות אחרות שמעלה ספרו החדש של בועז שושן מתבססות על בחינה של הקשר הסבוך בין היסטוריה, זיכרון היסטורי והמצאת מסורת. שלושה מכלל שישה מקרי הבוחן שנדונים בספר מציגים את ההיסטוריה שסיפרו ראשוני העבאסים לעצמם ולנתיניהם באמצעות כותבים מטעמם, כפי ששירתה את צרכיהם האידיאולוגיים. היסטוריה זו משקפת את שאיפתם לעצב זיכרון היסטורי מסוים מאוד, ובאופן הזה לגבש מסורת היסטורית שהולמת את צרכיהם. אבל התוצרים של שאיפה זו לא נשארו קבועים: כך למשל ה"זכות" הבלתי מעורערת של העבאסים לח'ליפות שודרגה במרוצת הדורות הראשונים לשלטונם מצוואה של נכד של עלי, אבי השיעה, להבטחה של הנביא מוחמד שניתנה לעבאס, אבי העבאסים, שנים רבות קודם לכן.
בניית בגדאד, בירת הח'ליפות החדשה, ובניית סאמרא, העיר שהחליפה אותה כבירה למשך מספר עשורים, הוצגה על ידי בוניהן הח'ליפים כהגשמת נבואה. לעומת ערים חדשות אלה הוצגה העיר הקדומה חירה שבדרום עיראק כבסיס עתיק יומין לגאווה ערבית שבזכותה הצליחו הערבים להנחיל תבוסה לאימפריה הפרסית עוד לפני בוא האסלאם. דיונים אחרים בספר עוסקים במה שנגזר מעיצוב ההיסטוריה כזיכרון וכהמצאת מסורת: מאבק של זיכרונות-שכנגד ביחס לזיכרון הרשמי והצפה של מסורות חלופיות לנוכח ניסיונות השכחה. כך הדבר ביחס לבניית המסגד האומיי בדמשק שאת המסורות עליו קיבצו תומכי השושלת האומיית שהדיחו העבאסים; כך ביחס למשפחת הווזירים לבית בּרמכּ שמקורביהם שימרו את זכרה לאחר חיסולה, וכך ביחס לח'ליף אמין שנוצח על ידי אחיו מאמוּן במלחמה על השלטון, וחרף התדמית השלילית שדבקה בו סופו הטרגי סופר מנקודות מבט שונות.
אל הספר