המסורת התרבותית במערב ראתה בתבונתו של האדם מאפיין המבדיל אותו משאר בעלי החיים ומעלהו למדרגה גבוהה יותר של קיום. מקס הורקהיימר, ממייסדי אסכולת פרנקפורט הידועה, מתאר בספרו תהליך תרבותי היסטורי שבמהלכו התבונה האנושית משילה את מחלצות האדנות ולובשת את דמותו של כלי בשירות גורמים זרים. מושג התבונה ציין פעם את הכושר האנושי להשיג את מבנה המציאות בכללותו, מבנה שגלומה בו מערכת אובייקטיבית הייררכית של ערכים ותכליות המצביעה על דרך החיים הראויה ליחיד ולחברה. מושג זה הולך ומתרוקן מתוכנו במהלך הדורות ומתחלף במושג תבונה סובייקטיבית או אינסטרומנטלית, אשר תפקידה מוגבל להערכת התאמתם של אמצעים למטרות נתונות, ואין בסמכותה לפסוק בדבר ערכן של המטרות עצמן. כך הופכת התבונה, ויחד עמה גם כל מערכות החיים התבוניים של האדם, לאמצעי לשירותן של מטרות הנקבעות להן מבחוץ.
לספר מצורף מאמר מבוא מאת פרופסור צבי רוזן, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.
אל הספר