הצטרנות התבונה מוליכה למצב תרבותי פרדוקסלי . מחד גיסא , האנטגוניזם ההרסני בין העצמי לטבע , אנטגוניזם שהוא גולת הכותרת של תולדות הציביליזציה שלנו , מגיע לשיאו בתקופה זו . ראינו כיצד הניסיון הטוטליטרי להכניע את הטבע הוריד את האגו , הסובייקט האנושי , למדרגת כלי של דיכוי ותו לא . כל כושרי הפעולה האחרים של העצמי , כפי שהם מובעים ברעיונות ומושגים כלליים , אינם מעוררים עוד אמון . מאידך גיסא , החשיבה הפילוסופית , שמשימתה היא לנסות ליישר את ההדורים , באה לכלל הכחשה או שכחה של עצם קיומו של האנטגוניזם הזה . הדבר הנקרא פילוסופיה , יחד עם שאר ענפי התרבות , מגשר על התהום באופן שטחי , ובכך עוד מוסיף לסכנה . בשורש הדיון הנוכחי מסתתרת ההנחה כי מודע וּ ת פילוסופית לתהליכים אלו עשויה לסייע בעצירתם . אמונה בפילוסופיה פירושה סירוב להרשות ל פּ חד להגביל בכל דרך שהיא את היכולת לחשוב . עד לאחרונה בהיסטוריה המערבית חסרו לחברה משאבים תרבותיים וטכנולוגיים שדי בהם כדי לבסס הבנה בין יחידים , קבוצות ואומות . כיום התנאים החומריים קיימים . מה שחסר הוא אנשים המבינים כי הם עצמם הסובייקטים או הפונקציונרים של הדיכוי שלהם ....
אל הספר