תכנית ההתנתקות החד-צדדית הייתה ללא ספק תקדים מנקודת ראותה של החברה בישראל. מומחים מתחומי מחקר שונים קבעו, שלא נמצאה מקבילה היסטורית ו/או תקדים זהה לפינוי במשפט הבינלאומי. עניינו של מחקר זה לדון בהשתלשלות ההתנתקות מנקודת ראות היסטורית, לאור ההערכות לפינוי ולטיפול בשיקומם של התלמידים ובני הנוער לאחר ההתנתקות. התלמידים היוו כמחצית מכלל כשמונת אלפים העקורים, מהגיל הרך ועד לבוגרי בית-הספר התיכון, זאת מלבד תלמידי ישיבות ההסדר ומוסדות חינוך לא-פורמאליים שהיו בחבל עזה. השיקום החינוכי התנהל בראשיתו בצורהכאוטית. נגדע ה"רצף החינוכי" שמהווה מסד לתהליך החינוכי; לא הוכנו תוכניות פדגוגיות וטיפוליות רב–שנתיות להתאמת דרכי השיקום לסיטואציה החדשה שנוצרה, שהייתה רוויה בתסמיני פוסט–טראומה ובפערים לימודיים ניכרים; הפיזור הרב של התלמידים העקורים ברחבי הארץ ובאתרים הזמניים שהוקמו עבורם, הכביד על טיפולן שלה רשויות ופגם ביכולתן לגבש פתרונות יעילים לשיקומם הפדגוגי והנפשי; כמחצית מעובדי ההוראה שפעלו בחבל עזה נפוצו ברחבי הארץ, חלקם לא המשיך לעסוק בחינוך, לפיכך לא יכלו לעמוד לצד תלמידיהם בשעת המשבר עת נזקקו לעזרתם; צוותי המורים הקולטים לא הוכנו כיאות לקראת משימת קליטת התלמידים העקורים. תחילתה חזרה של התלמידים ובני הנוער לתיפקוד נורמטיבי, הובחנה מראשית שנת 2010, עת החלו התלמידים העקורים ובני משפחותיהם לעבור למגורי הקבע. מכאן, שלמרות הטיפול המערכתי הלקוי בשיקומם של התלמידים "הזמן הוא זה ששימש כרפואה לנפש". אולם, כידוע, הזמן אינו רופא ולא מביא מזור ומרפא, אלא הוא מביא רק הקלה. הטראומות ונזקיהם הותירו צלקות עמוקות, לטווח-ארוך, בחייהם של התלמידים ובני הנוער העקורים. הסתגלותם וחזרתם לתפקוד נורמטיבי היה פרי "כוח הנעורים", שהתגבר על חוסר הרווחה האישית והטראומה הקשה שפקדה אותם, בעטיה של העקירה הכפויה, שהוצאה לפועל על-ידי הממשלה באיבחה אחת, אולם התקשתה מאוד בביצוע שיקומם.המחקר מתבסס בעיקרו על מקורות-ראשוניים: דו"חות, פרוטוקולים, ונתונים שקובצו מראיונות אישיים שנערכו לתושבים המפונים. חלק מהחומרים עליהם מתבסס המחקר הוצגו בפומבי לעיון הציבור, אולם חלק ניכר מהחומרים רואים אור לראשונה בספר זה.
אל הספר