מחקר זה מבקש למקד את הדיון בטיפולן של המערכות הממשלתיות בפינוים ובשיקומם של התלמידים . המחקר מתמקד במפונים מחבל-עזה ואינו עוסק במפונים מארבעת היישובים מצפון-השומרון : גנים , חומש , כדים ושא-נור . זאת – מפני שבארבעת יישובי צפון-השומרון היו בסך-הכול 182 תלמידים , רובם ככולם – בשלב בית-הספר היסודי , ושלוש כיתות גן , וכולם למדו מחוץ ליישובם . לאחר הפינוי המשיכו חלקם ללמוד במוסדות , שהיו משובצים בהם טרם הפינוי , ולאחרים דאגו הוריהם באופן עצמאי – ללא הסתייעות במערכות הממלכתיות . הפתרונות למספר קטן של תלמידי צפון-השומרון לא היה מורכב , והטיפול העצמי של ההורים היה יעיל ומהיר . לעומת זאת , תלמידי חבל-עזה היוו כמחצית מכלל שמונת אלפים העקורים , מגיל הרך ועד לבוגרי ביתהספר התיכון , זאת – מלבד תלמידי שתי-ישיבות-ההסדר , שהיו בגוש-קטיף . הטיפול בתלמידי חבלעזה הוטל על הרשויות הממלכתיות , ובראשן – משרד-החינוך , סמוך להחלטת הממשלה על תכניתההתנתקות החד-צדדית . מערכת-החינוך קיבלה על עצמה להיערך להכנת התלמידים לפינוי ול " יום שאחרי " – מבלי שייפגע " הרצף החינוכי . " אולם , מערכת-החינוך , הפורמלית והלא-פורמ...
אל הספר