נמצאו 313 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: לילך לחמן, קציעה עלון
תיאור: אמא שלי הולכת עם אחותי התינוקת על הידיים, לבושה חצאית שחורה עם פרחים אדומים שלבם כתום, זה היה מזמן אבל אני רואה אותה לנגד עיניי. אני ודודתי מן העיר האחרת - נשלחתי אליה כדי שלא אהיה בבית בימיו האחרונים של אבי - עומדות מתחת לבית, מחכות. הימים ללא טלפון או אמצעי קשר אחר, אנחנו מחכות אם מעט או הרבה, והנה אמי עולה במעלה הרחוב. היא מתקרבת. דודתי פורצת בבכי, גם אמי. הן מתחבקות. אני מחכה. מלה לא נאמרת. אני מנחשת במה מדובר, אבל איש לא אומר את המלה, את המלה ההיא. אני מחכה. בתוכי נבעה פער, הרגע ההוא ניתק מרצף הזמן, התהום שנפערת בי מחכה להיסגר במלה, בשפה. מהי המלה ההיא? אולי אינה נאמרת, אני חושבת, מפני שאין מלה כזאת, כי מה שקרה אינו מתכנס במלה. --- הן לא אומרות מלה, השפה חסרה, המלה חסרה, אני חסרה, הזמן הופך תמיד, ואולי מה שקרה ולא נאמר, לא קרה. זה משאיר אותי לצפות, יתכן שאתקל בו באחד הימים, כשלא אצפה עוד. [...] יתכן שזו המיתולוגיה של הכתיבה שלי.

בספר זה מכונסים מסות ומאמרים על יצירתה רבת-הפנים של נורית זרחי, כלת פרס ישראל לספרות.
הוצאת גמא
מאת: יעל ארליכמן
תיאור: פנחס שדה (1994-1929) היה משורר, סופר, הוגה דעות ואחת הדמויות יוצאות הדופן בתולדות התרבות הישראלית והמחשבה הדתית-היהודית של המאה העשרים. מבין שלל הדמויות שאכלסו את עולמה של הספרות הישראלית, רק בודדים הצליחו להלך קסם, להרגיז, לזעזע ולעורר רגשות עזים כל כך כמו שדה. בישראל החילונית והפוריטנית של שנות החמישים הוא היה מהבודדים שהעזו לדבר על אלוהים, על בדידותו של היחיד, על גאולה באמצעות החטא ועל השאיפה “להעמיד את החיים על יסוד אחר”. ספר זה מבקש, בפעם הראשונה, לבחון את הגותו של שדה ולעמוד על בשורתו הרוחנית. זאת, באמצעות ניתוח עומק רעיוני של יצירותיו – שהידועה שבהן היא הרומן האוטוביוגרפי “החיים כמשל” – ובאמצעות ניתוח שיטתי של תפיסותיו בנוגע לדמותה של האלוהות, מהותו של החטא ומשמעותה של היצירה האמנותית. מתוך כך עולה בספר תפיסת עולמו הדתית-קיומית הייחודית של שדה: תפיסה רדיקלית, בלתי מתפשרת, הרואה את התשוקה ואת הגעגוע כקווי היסוד של החיים הדתיים; תפיסה הגורסת, כפי שהגדיר זאת שדה בעצמו, כי “החיים הם משל, ואלוהים הוא הנמשל”.
כרמל
מאת: שניר מורדוך
תיאור: ספרו של שניר מורדוך מציע קריאה פרשנית צמודה בחמש יצירות ("מזוודה על השלג", "לליה", "המינגווי וגשם הציפורים המתות", "ויקטור ומאשה" ו"ליקוי ירח") שנכתבו בעברית על ידי סופרים יוצאי ברית המועצות אשר עלו לישראל במסגרת העלייה הגדולה של שנות 70 – אולה (אולגה) גרויסמן, מרינה גרוסלרנר, בוריס זיידמן ואלונה קמחי. קריאה זו בוחנת את האופן שבו משתקפים ביצירות אלה היבטים שונים של הספרות הישראלית מבחינת הנושאים, הז'אנרים, הסגנון הלשוני והספרותי של היצירות, לצד בחינת סוגי הנרטיב של המחבר ושל הגיבורים, סוגיית עיצוב ממד הזמן והמרחב ביצירות, היחסים בין הבית והחוץ, האני והאחר, היחיד והחברה, נקודות התצפית של הגיבורים ותחושת הזרות שלהם כלפי הסביבה שבה הם חיים. היצירות נבחנות הן ביחס לנקודת התצפית הכפולה, הדו‐לשוניות, המשקפת זהות עצמית כפולה וביקורתיות ביחס לישראלי, והן ביחס לשאלה האם גיבורי היצירות חשו מידה מסוימת של בושה בשל המסורת הרוסית שהם סוחבים על גבם, ואם כן – האם ייתכן שהסופר המהגר, העולה יוצא ברית המועצות, הוא למעשה ישראלי יותר מהצבר הישראלי.
רסלינג
מאת: יעל מונק, אורנה לביא-פלינט, איתי חרל"פ
תיאור: פיקציה: מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה חוקר את הדרמות ואת סדרות הדרמה בטלוויזיה הישראלית. המאמרים בספר נעים על ציר כרונולוגי - מהקמת ערוץ ציבורי אחד בשלהי שנות השישים, דרך המעבר לעידן רב-ערוצי, עד האלף הנוכחי, שדרמות, פורמטים ויוצרים ישראליים נהנים בו מהצלחה ברחבי העולם. פרקי הספר בוחנים את היחסים המורכבים בין החברה והתרבות בישראל ובין הדרמה הטלוויזיונית ששיקפה אותן, הגיבה להן והשתתפה בעיצוב ובשינוי שלהן. לספר מבוא נרחב שמציג סוגיות מפתח בלימודי הטלוויזיה בעולם ובישראל ואת ההיסטוריה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה. מאמרי האסופה עוסקים בין היתר בשאלות של מקום ומרחב, פס הקול בדרמה הישראלית, זהות ולאום, היסטוריה, טראומה ונוסטלגיה, טרור וסדרתיות, ייצוג הפלסטינים בטלוויזיה הישראלית, זהות מזרחית, יהדות וטלוויזיה ויצירותיהם של ג׳אד נאמן ורם לוי. עם הדרמות הנדונות בספר נמנות חדוה ושלומיק 1971, מישל עזרא ספרא ובניו, האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, פלורנטין, בת ים - ניו יורק, חִרְבּתֶ חִזעְהָ, מר מאני, רצח מצלמים, הבורר, חטופים, פאודה, התסריטאי, תמרות עשן, עקרון ההחלפה, מרחק נגיעה, סרוגים, שטיסל, אורים ותומים, הנערים וזגורי אימפריה.
עם עובד
מאת: עודד מנדה-לוי
תיאור: על קצה המקום מקיים תנועה חופשית בין אזורי מפגש של מקומות, של ממדי מרחב ושל טקסטים ספרותיים. מתקיימות בו זיקות, חלקן ברורות וגלויות, חלקן סמויות ומובלעות, בין מיקומים, דימויים מרחביים, סביבות חיים, עצמים, איברים, חושים, תופעות ומילים. מאמרי הספר מגלים צדדים, הם חושפים היבטים, מאירים הסתכלות ומחשבה על קשרים שבין מקום לגווניו לבין הטקסט הספרותי לסוגיו. המאמרים הם צדדים גם במובן של הסתכלות מהצד, התבוננות ושוב התבוננות בסובב, מתוך נקודת מבט שהיא במקרים רבים צדדית, כמעט אזוטרית.

חמקמקות המקום עולה מתוך שמו של הספר "על קצה המקום". המקום מעורר מחשבה, הוא עוטף אותנו בשאלות, אנחנו מתקשים בניסוחו, הוא על קצה הלשון, אבל מה הוא המקום הזה? היכן הוא? ספרו של עודד מנדה-לוי מציע התבוננות בנושאים אשר מתקשרים למסגרת הדיון של מקום, של מרחב ושל טקסט, במזיגה ביניהם, בתגבור ההדדי, בהשפעה ובדרכי הייצוג. במובנים רבים, כל מאמר הוא התבוננות עצמאית, מנותקת, כמעט נבדלת בנושא, בדרכי הכתיבה, במזג. פרקי הספר נוגעים במושגי המקום והמרחב; בפרקטיקות ובפרספקטיבות של התבוננות בסובב; בממדים חושיים והתנהגותיים (רעש); במרחבים הנעים בין הכללי והציבורי לפרטי ולאינטימי (קניון, שכונה, הירקון, חדרים אטומים, רחובות תל-אביב הצעירה), תמיד מתוך מגע עם טקסט, עם הכתיבה ותוצריה כמרחב פעולה (המכתב). בהצטרפם יחד, במפגש בין המקום וכתיבתו, עולה המחשבה שהמקום הוא סוג של מקסם. אנחנו אף פעם לא במקום שבו חשבנו שאנחנו נמצאים. תמיד מקום אחר, כוזב, משלה, מתעתע. עמידה בסוג של קצה. כאן וכבר איננו.
רסלינג
מאת: יוחאי אופנהיימר
תיאור: ספרו של יוחאי אופנהיימר מתאר את השירה שנכתבה בעברית על ידי יוצרים ויוצרות מזרחים בארבעים השנים האחרונות. שירה זו היא בעלת מטענים חווייתיים ועמדות אידיאיות ותרבותיות, אשר על אף השוני והניגודים שעולים מהם הם יוצרים מרחב כתיבה משותף. תודעת המזרחיות אשר משותפת לבני עדות שונות מחלחלת למכלול של תחומים שבהם עוסקת כתיבתם: היא קשורה בתפיסת הזהות העצמית והקולקטיבית שלהם, באותה מידה שבה היא נוגעת ליחסם למסורת הספרותית העברית ואל הלשון העברית שבה הם כותבים, לתפיסת הזמן והמרחב הישראלי שלהם, לזיקתם לתרבויות, לזמנים ומרחבים אחרים, לעמדות פוליטיות ולתפיסתם המגדרית. במחקר הספרות העברית קיימות התייחסויות לאופן שבו הוצבו המזרחים כ"אחר" של שיח האסתטיקה התרבותית אשכנזית, המערבי בעיקרו, ובדחיקתה לשוליים של החוויה המזרחית. על מנת לחרוג מהמרחב הביקורתי המצמצם הזה דן הספר בשירה המזרחית במונחים של "ספרות גלותית", מונחים אשר מסייעים להבחין ביכולתם של משוררים אלה לכונן צורות כתיבה שאינן משכפלות דפוסי כתיבה קיימים, אלא מעמידות פואטיקה חדשה של גלותיות מזרחית. ההבחנה בייחודה של כתיבה זו ובאפשרויותיה האידיאיות מחלצת את הדיון במזרחים ממסגרת ראייתם כמושאים סבילים של הישראליות ומייחסת להם מעמד של סובייקטים אשר הנם אחראיים לייצוגם העצמי ולתרבותם, באותה מידה שהם עשויים להיות אחראיים למאבק התרבותי והפוליטי שבו הם מעורבים. הספר מתאר את יצירתם של משוררים ומשוררות שרק בשנים האחרונות החלו להתייחס אליהם באופן מחקרי – הן כפרטים והן כקבוצה. חשיבותו ההיסטוריוגרפית נעוצה בכך שהוא מסמן כיווני התפתחות של זרם חדש שמהווה אלטרנטיבה לשירה ההגמונית הישראלית, באמצעות סימון התהוותה המגובשת של כתיבה מהשוליים האתניים במהלך העשורים האחרונים.
רסלינג
מאת: אורי דורצ'ין
תיאור: מוזיקאים בישראל שאפו מאז ומתמיד להרגיש חלק מהעולם הגדול, אבל אף על פי שבכל דור נראה כאילו התנאים טובים מתמיד לעשות זאת, מתברר שהמרחק נותר בעינו. גם כיום, בעידן המכונה גלובלי, ישנו רושם שצעירים בישראל חולשים על הידע והטכנולוגיה שיאפשרו להם סוף סוף לגשר על הפער ולבטל את הגבולות – האומנם? ואם אמנם פנינו לחציית הקווים, האם אין ההגדרות הגנטיות, אלה המפרידות בין שחור ללבן, מהוות קו גבול אחרון? ספרו של אורי דורצ'ין, אשר מתבסס על מחקר של סצנת ההיפ-הופ בישראל ועל ראיונות עם הדמויות המובילות בה, מספק תשובות בלתי צפויות לשאלות אלה ואחרות. זיקה נלהבת של ישראלים לסגנון אפרו-אמריקאי נדמית במבט ראשון כנהייה בלתי מבוקרת אחר אופנה חולפת וכביטוי נוסף של הפניית עורף לערכי התרבות המקומית. ואולם, מבט אחר עשוי להראות שהבחירה במוזיקה השחורה דווקא מבטאת כמיהה למושגים ברורים של שיוך תרבותי יציב וקבוע, כזה שישראל הגלובלית והמפולגת מתקשה לספק לצעיריה. מטרתו של ספר זה אינה להפנות מבט פנימה אל ההקשרים הישראליים בלבד. באמצעות הדוגמה של יצירת ההיפ-הופ נוגע הספר בכמה מהשאלות המרכזיות המלוות את ביקורת התרבות והאמנות לאורך עשורים רבים. ייחודה של התופעה הנחקרת כאן מאפשר מבט ביקורתי על הנחות מקובלות בכל הקשור ליחס שבין תרבות ואמנות, ערך אמנותי וערך מסחרי, מחאה ואופנה. הפולומוס סביב מהותה ומשמעותה של המוזיקה השחורה (בישראל ובכלל) משמש בסיס לדיון תיאורטי חדשני ומקורי, אשר טוען לאמת האמנותית במוזיקת הפופ בעידן של קץ האותנטיות. בין לבין מאיר הספר את האופציה לכינונה של תרבות ישראלית כמרחב סולידרי, תוך כדי אימוץ אופנות שאינן ישראליות כלל.
רסלינג
מאת: מרלין וניג
תיאור: "נדחסנו לאולם החתונות שבו הופרדו הכיסאות מהשולחנות כדי לשמש כמושבים. שני מסכי ענק נתלו על הקיר המתפורר. באולם חתונות זה צפיתי לראשונה בסרט חרדי. ברגע שהמסך התמלא נשים חרדיות, הבנתי שאני עדה לחוויה היסטורית, למשהו שחייבים לתעד אותו ולספר עליו. על המסך הופיעו גיבורות לא צפויות, מזן אחר. הסרט היה נקי ותמים. הנשיות שהתגלתה הייתה מזוככת. לגיבורות המסך לא היה בימאי שיפשיט אותן, והן לא ניסו לפתות את הקהל ביצר תאוותני כלשהו. המכובדות הזו, די היה בה כדי להפנטני. אמנם היו בסרט חלקים בוסריים, ובכל זאת, בשל התפיסה הייחודית והמרתקת שהביאה עמה היוצרת החרדית של הסרט, יצאתי לאחר שעתיים ורבע מוקסמת". [מתוך: הקולנוע החרדי]

לאורך עשרות השנים שבהן התעצבה התרבות הישראלית, יצאה החברה החרדית נגד המפעל העברי-תרבותי ההולך ומתפתח. עם זאת, למרות ההתנגדות הנחרצת לכאורה, ככל שחלף הזמן החל להישמע, לצד התרבות החילונית-ישראלית, הקול החרדי הראשון בקולנוע.

בראשית שנות האלפיים מתחילה לצמוח, לראשונה בישראל, על חורבות המיתוסים וההסתייגויות, תעשייה קולנועית חרדית. תעשייה זו פועלת על בסיס ניסיונות בוסריים קודמים בתחום התיאטרון והאומנויות בכלל המיועדים למגזר החרדי; תעשייה קולנועית זו מקבלת תוקף מיוחד בגבולות המוכתבים לה בחברה החרדית (גבולות חברתיים ברורים, חוקי הלכה חד-משמעיים והיתרים שונים), ויוצרת אסכולה רעיונית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים שאינם מקבלים ביטוי בקולנוע האוניברסלי ו/או הישראלי. ספרה של מרלין וניג מציע, לראשונה בספרות המחקר, הצצה נדירה לקולנוע ייחודי ומרתק זה.
רסלינג
מאת: משה צימרמן
תיאור: ספרו של משה צימרמן, הסרטים הסמויים מין העין, מנסה לבדוק – לראשונה בחקר הקולנוע הישראלי – את התהליכים שבעטיים הופך סרט לפופולרי ולקאנוני. כלומר, במובן הרחב ביותר, האופן שבו הסרטים המצליחים והנחשבים ממלאים תפקיד מרכזי בשימור העוצמה של הקפיטליזם והבורגנות בישראל. על מנת להמחיש כיצד תהליכים אלו התרחשו הלכה למעשה, עוכב הספר אחר יצירת טקטיקות ואסטרטגיות שבעזרתן מתמודדות היצירות הקולנועיות עם התהפוכות שעוברות על החברה הישראלית בעשורים האחרונים. חלקו העקרוני הראשון של הספר מציע קריאה צמודה וביקורתית בסרטים שנעשו בשנות ה-80 וה-90 (בעיקר "החיים על פי אגפא", "גט" ו"חולה אהבה משיכון ג'"), מתוך כוונה להראות כיצד סרטים אשר נדמה לרגע, בצפייה ראשונה ומתמסרת, שהם ביקורתיים ביחס למציאות הישראלית, אינם אלא כלי השכחה ושיכוך של בעיות חברתיות שאותן הם מתיימרים לעורר ולפעמים גם לפתור כביכול. כלומר כיצד זה יכול להיות "שהחיים על פי אגפא", השחור לבן והאפוקליפטי, אינו אלא סרט הרגעה לאומי טוב; או מדוע, לחילופין, "חולה אהבה משיכון ג'" הוא בסופו של דבר אופציה מזרחית-גטואית-ש"סית טובה ומרגיעה עבור הבורגנות האשכנזית. חלקו השני של הספר, אשר מטשטש במכוון קטגוריות של גבוה ונמוך בקולנוע השיראלי, מבצע מהלך לוליני יוצא דופן אשר מחבר בין הקולנוע "הקאנוני" של שנות ה-80 וה-90 לסרטי הבורקס "הנחותים והפגומים אסתטית" של שנות ה-70, בעיקר תוך כדי הדגמה מפורטת על "צ'רלי וחצי" כפרדימה לז'אנר הבורקס. במובן זה, הקולנוע הישראלי העכשווי נתפס על ידי צימרמן כנאו-בורקס יאפי-מתוחכם אשר במרכזו עומד עדיין שדר אינטגרטיבי-חברתי-לאומי – כמו זה שעמד ברוב סרטי הבורקס לדורותיהם.
רסלינג
מאת: איילת ברגור
תיאור: בשנת 1996 עלו לאוויר לראשונה שתי אופרות סבון בהפקה מקורית ישראלית: "רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני". שתי הסדרות שודרו פעם בשבוע, בין השעות 20:00 ל-21:00. הפקתן הייתה, למעשה, יריית הפתיחה של תעשיית אופרות הסבון והטלנובלות הישראליות. 12 סדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים, שהופקו בין השנים 1996-2006, מייצגות עשר שנות יצירה ישראלית מקורית באחד הז'אנרים הטלוויזיוניים הפופולריים ביותר בעולם. אופרות הסבון והטלנובלות שהופקו בישראל הפכו עם השנים לגורם משפיע על הרגלי הצפייה של הציבור הישראלי. ספרה של איילת ברגור הוא המחקר הראשון בישראל אשר מנסה לבחון את הקשר הטקסטואלי בין אופרות הסבון והטלנובלות לבין המקום שבו הופקו – ישראל. המחברת שואלת האם ניתן למצוא בטלנובלות ובאופרות הסבון הישראליות את מאפייני המקום; או לחלופין, בהיעדר מאפיינים איקונוגרפיים ספציפיים הנובעים מההוויה המקומית – האם ניתן לומר שסדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים מתרחשות ב"אי-מקום", ועקב כך מנותקות מהמקום שבו הופקו. נוסף על חשיבות הממצאים הטקסטואליים בנוגע לייצוגי המקום, מסקנות הספר עשויות להעשיר את הדיון על אודות הפקות המקור בישראל. מהי הפקת מקור הזכאית לתקציבים ולתמיכה ממשלתית? האם "הפקת מקור" משמעותה הפקה מקומית, דוברת עברית, בהשתתפות שחקנים ישראליים בלבד? או שמא מדובר בהפקה שמלבד הפרמטרים האלה, צריך שיהיו לה סממנים ייחודיים, שהם חלק מהשיח התרבותי, הגיאוגרפי, הכלכלי והפוליטי המאפיינים את המקום שבו הופקה הסדרה?
רסלינג
מאת: גדעון עפרת
תיאור: אוצר גרילה הוא מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית של גדעון עפרת, אוצר-יוצר הפועל עצמאית, על-פי-רוב בשולי האמנות הממוסדת, אורב לה, מאגף אותה, נאבק בה ופועל נגדה. הוא אקטיביסט העושה את אמנותו מכוח המחויבות לאמנות ובהכרה ש"אוצרות היא קיר ותשוקה". הוא אצר את תערוכותיו בחללים אלטרנטיביים ובאמצעים מאולתרים, לא אחת על גבול הלגיטימי, והציג תערוכות היסטוריות ואוונגרדיות, שהעלו נושאים ומגמות שלא טופלו, או קידמו מדיומים חדשים שלא היו מוכרים בישראל, כגון "מיצג" ו"מיצב" (שני מונחים שהוטבעו על-ידו), וכך שפך אור על אמנים חשובים שהודרו מההכרה הממסדית.
הקיבוץ המאוחד
תיאור: כרך זה פותח מתכונת חדשה בכתב העת ביקורת ופרשנות, המשלבת בין גיליונות המוקדשים לנושא מסוים בהקשר של חקר הספרות והתרבות, לבין גיליונות מאסף, שיתפרסמו בתדירות גבוהה יותר.

השער הראשון של גיליון זה יוחד לעיון בשירה, ומאמריו מתמקדים ביצירותיהם של אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג. השער השני של הגיליון יוחד לעיון בפרוזה ובדרמה. השער השלישי של הגיליון יוחד לעיון בתרגום, וליחסים המתקיימים בין הטקסט המתורגם לטקסט המקור.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: יניב שמעון גולדברג
תיאור: בשיחות המובאות בספר זה משתפת שחקנית התיאטרון הלאומי הבימה ליא קניג את יניב גולדברג, ובאמצעותו את הקוראים, ברגעים מכוננים בחייה, מהם קשים ומהם שמחים, טווה זיכרון לזיכרון, וחושפת בכנות כיצד החיים והתיאטרון שזורים זה בזה. היא מספרת על חוויותיה החל בימי מלחמת העולם השנייה, על החיים במשטר קומוניסטי, על אהבתה לבעלה והבחירה לא להביא ילדים לעולם, על דרכה המקצועית ואופן עבודתה על תפקידים בתיאטרון, על הבחירה לוותר על היידיש ולשחק בעברית, על יהדות, ציונות וישראליות, ועל דרכה להתבונן על העולם.

מבעד לסיפור האישי המלווה בהומור האופייני לליא נשקפים נושאי יסוד בעבודת השחקנים: עבודה על סצנות, משחק, תנועה על הבמה, דיבור וקול, שיבוץ בהצגות ויחסים בין־אישיים בין המשתתפים בהפקת הצגה.

כ־50 תצלומים מאלבומה של ליא משולבים בספר והוא כולל גם נספחים ביוגרפיים של הוריה שחקני תיאטרון היידיש במזרח אירופה דינה קניג ויוסף קאמין.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: טלי זילברשטיין
תיאור: ספר זה מבקש לבדוק כיצד בחרה הדרמה הישראלית "לעשות חיילים". הספר הוא הזמנה למסע המלווה את התפתחות דמות החייל בתיאטרון ובקולנוע הישראלים לאורך 50 שנותיה הראשונות של המדינה. התחנות הנבחרות לאורך המסע הן יצירות דרמטיות, מחזות וסרטים, אשר במרכזן דמויות מייצגות של חיילים ישראלים. ניתוח השינויים בעיצוב דמות זו לאורך השנים שופך אור על השינויים שחלו בתרבות הישראלית, כמו גם על הקשר בין הדרמה שעל הבמה והמסך לדרמה הקולקטיבית אשר בה כולנו שותפים. בלב הספר שלושה פרקים עיקריים המכונים "מערכות", מונח משותף לצבא ולדרמה: "מגנים ומתים" – דמות החייל במחזות וסרטים מעשרים שנותיה הראשונות של המדינה; "יורים ובוכים" – דמות זו בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת לבנון הראשונה; "יורים לחוד ובוכים לחוד" – דמות החייל ממחצית שנות ה-80 עד סף שנות ה-2000. הספר מציע ניתוחים מפורטים של דרכי עיצוב דמויות החיילים הנבחרות בכל אחת מהתקופות, לצד הקשרים היסטוריים רלבנטיים, חברתיים ואמנותיים.
רסלינג
מאת: ישראל המאירי
תיאור: בספרו הדרמה של האחר המיתי מציע ישראל המאירי קריאה בחמישה מחזות עבריים לאור הגות "האחר" אצל עמנואל לוינס.

הספר מציג בפני הקורא את "האחר המיתי" – טיפוס ייחודי של דמות דרמטית – אשר בהגדרתו מסתמך המחבר על מושג "האחר" אצל לוינס והוגים אחרים, כמו גם על גישות שונות ביחס למיתוס. על פי תפיסתו של לוינס המפגש עם "האחר" וגילוי פניו מתואר כמומנט דרמטי ותובעני בעל השלכות מוסריות ומטאפיזיות מפליגות. המחבר קושר בין מומנט זה ובין היבט ידוע פחות בהגותו של לוינס – התייחסותו לסוגיות פואטיות. בהקשר זה נידונה בספר תפיסתו של לוינס את האמנות כ"צל" של המציאות וכפעילות הנעוצה במיתוס. עם חדירתו כצל אל המציאות המעוצבת על הבמה, "האחר המיתי" מהפך או מגדיר מחדש תבניות ז'אנריות וסגנונות תיאטרוניים, תוך כדי חשיפת קונפליקטים בעלי משמעויות תרבותיות ומוסריות המאירות את חיינו כאן ועכשיו.

הספר מתאר את העיסוק באחרות ואת הופעותיו המשתנות של "האחר המיתי" במאה שנות דרמה עברית: הפרק הראשון מוקדש ל"מעבר לגבולין" מאת ברנר, אשר נכתב בלונדון בשנת 1907. הפרקים הבאים דנים ב"פונדק הרוחות" של אלתרמן (1962), "הכלה וצייד הפרפרים" של אלוני (1967) ו"הילד חולם" של לוין (1993), ולבסוף – "חברון" של תמיר גרינברג משנת 2007. לצד המחזות העבריים, הספר דן בייצוגי האחר ובאחרות במחזות של אוריפידס, שיקספיר, איבסן, קוקטו, אלבי ואחרים.
רסלינג
מאת: שי רודין
תיאור: אלימויות מציע קריאה חדשה של הספרות העברית מתחילת המאה ה-20 ועד תחילת המאה ה-21 סביב תמת האלימות, עיצובה והשדרים הפוליטיים העולים ממנה. הספר קורא את הספרות הנכתבת בשנים אלו ככזו הנחלקת לארבע קטגוריות מרכזיות: יצירות החושפות אלימות מרחבית, יצירות שבהן מופיעה אלימות נגד נשים, יצירות המתארות את הפוטנציאל האלים הגלום במערכות יחסים ממוסדות ויצירות החושפות אלימות נשית. ספר זה מבקש להתייחס למושג האלימות באופן שונה מזה השגור, ולמעשה להרחיבו. לפיכך, המילה "אלימויות" מציינת אוסף של התרחשויות אלימות הפוקדות אנשים מידיהם של אנשים אחרים או ארגונים, אשר בתשתיתן נמצאת התפיסה של הצד האלים אשר לפיה לגיטימי להפעיל כוח על הקורבן. במקרים מסוימים, כוח זה נוטה להיות בעל נראוּת (אלימות פיזית ואלימות מינית), אולם במקרים אחרים זהו כוח שהוא תוצר של מכניזמים, כלומר בלתי נראה (אלימות מרחבית וממסדית). פירוק המושג אלימויות לתתי-סוגים ילמד על האופנים שבהם מופיעה האלימות בחיינו ומשפיעה עליהם. כמו כן, ניתוחי היצירות קושרים בין המציאות הישראלית האלימה ומאורעות אקטואליים, לבין התמטיקה והפואטיקה הייחודיות המתגבשות בעקבותיה. היוצרים אשר נקראים בספר הם: דבורה בארון, רונית מטלון, אהרן אפלפלד, עמליה כהנא-כרמון, סביון ליברכט, נאוה סמל, סמי מיכאל, אורלי קסטל-בלום, לאה איני, אלונה קמחי, יהושע קנז, דורית אבוש, חוה שפירא, אילנה ברנשטיין וישי שריד. יוצרים אלו רואים את הטקסט ככזה אשר בא להצביע על מציאות שיש לא רק להוקיעה, אלא גם לשנותה.
רסלינג
מאת: יהודה כרמי
תיאור: העיסוק בסיוף הוא הציר המרכזי אשר סביבו מתרחשים האירועים ההיסטוריים אשר נסקרים בספר זה. הנחת היסוד היא שהסיוף הוא "משהו" – יותר מ"שני אנשים שדוקרים זה את זה". הסיוף הוא ענף מעמדי שהיה נחלתה הבלעדית של האריסטוקרטיה האירופאית, והוא נושא מטען תרבותי רב-שנים. מהמאה ה-18 ואילך עסקו יהודים באירופה בדו-קרב ולאחר מכן בסיוף מודרני כאמצעי להשתלב בחברה. המעמד הבכיר וההישגים הנכבדים של סייפים יהודים במדינות מובילות בסיוף – צרפת, הונגריה, איטליה וגרמניה – מפריכים את הצגת היהודי כדמות "גלותית" כביכול. מסתבר שיהודים זכו במדליות אולימפיות ובאליפויות עולם בסיוף יותר מבכל ענף ספורט אחר, ובאופן יחסי רב יותר מעמיתיהם הלא יהודים במדינות השונות. אודי כרמי מתמקד ביהודים שעלו ארצה וניסו לשמר את הסיוף כחלק מהתרבות אשר ממנה באו. הסיוף משמש בספר זה מקרה מבחן להבנת התפקיד החברתי שממלאת תרבות פנאי אליטיסטית המובאת על ידי מהגרים מבית גידולם לסביבה זרה. בספר זה נבחנת מקרוב קהילה קטנה שנאחזה בסיוף כגורם מלכד. העולים עסקו בסיוף בינם לבין עצמם; לעיתים קיימו אימונים ותחרויות במשותף עם קצינים מצבא בריטניה ששירתו בארץ ישראל. עד שנת 1965 נחשב הסיוף לענף ספורט אזוטרי בישראל. בניסיון לחלץ את הענף ממעמדו השולי הציבו לעצמם מוסדות הספורט שתי מטרות שנועדו לשרת זו את זו. המטרה הראשונה הייתה להפוך את הסיוף, לראשונה בהיסטוריה, לספורט עממי. המטרה השנייה הייתה להשתמש בענף הסיוף ככלי חינוכי למי שהוגדרו כ"ישראל השנייה". בחלקו האחרון מתאר המחבר מיזם חברתי שבו הונחלה תרבות הסיוף לקבוצות אוכלוסייה שונות כחלק מניסיון לשלבם בחברה הישראלית. במיזם זה הוכשרו גם פעילים של תנועת "הפנתרים השחורים" למדריכי סיוף.
רסלינג
מאת: טל בן-צבי
תיאור: ה"נכבה", האסון אשר פקד את הפלסטינים ב-1948, הייתה ועודנה אירוע היסטורי מכונן בתפיסה העצמית ובתרבות הלאום הפלסטינית. היא הפכה לציר שעליו התכוננו הזיכרון הקיבוצי, הזהות העצמית, השיח והנרטיב הלאומיים והתביעות הפוליטיות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינה משלו. טל בן-צבי בוחנת מהו מקומה של הנכבה במבעים האמנותיים של אמניות ואמנים פלסטינים אזרחי מדינת ישראל בני שלושה דורות – מ-1948 עד ימינו. נציג הדור הראשון הוא האמן עבד עאבדי אשר למד במזרח גרמניה בשנות ה-60; חמשת היוצרים בני הדור השני שהחלו את פעילותם האמנותית בשנות ה-70 וה-80 הם וליד אבו שקרה, אוסמה סעיד, אסד עזי, אבראהים נובאני ועאסם אבו שקרה; ואילו חנא פרח, כפר בירעים, סאמי בוכארי, אחלאם שיבלי, ראידה אדון, סכנדר קובטי, רביע בוכארי, אניסה אשקר, ראפת חטאב ודוראר בכרי הם האמנים אשר מייצגים את בני הדור השלישי. מחקרה של בן-צבי ביצירות האמנים בני שלושת הדורות התפתח במקביל לפעילותה כאוצרת של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות שבהן הוצגה עבודתם של אמנים אלה. בפעילות זו, לאורך למעלה מחמש עשרה שנים, חתרה בן צבי להביא לחשיפת סיפורה המגוון והטעון של האמנות הפלסטינית אשר נוצרת בישראל, להנגישה לקהלים גדולים ככל הניתן. בכתיבה מתוך שדה תרבותי בעל מאפיינים פוסט-קולוניאליים של יחסי רוב-מיעוט ומתחים אתניים-לאומיים, בן צבי קושרת בין עבודות האמנות לשינוי המהותי בשיח הפלסטיני בישראל לאחר הסכמי אוסלו ושנת ה-50 לנכבה. הספר מהווה המחשה להשפעת שינוי שיח זה על מערכים של יצירה, פרשנות וביקורת של אמנות פלסטינית עכשווית בישראל, אך גם חותר לשנות את היסטוריית הייצוג הטעונה ואת העמדות הנובעות ממנה ולסמן לה אופק של שינוי.
רסלינג
מאת: אלינור כרמי
תיאור: תרבות הטראנס הישראלית היא תרבות שעוסקת במוזיקת טראנס, ומאז היווסדה בסוף שנות ה-80 היא תופסת חלק נכבד בתרבות הצעירים הישראלית. תרבות זו נתפסה שנים רבות כבלתי לגיטימית, ולכן חדירתה לישראל כמעט לא זכתה להתייחסות מצד הגופים המסדירים את שדה המוזיקה הפופולרית. למעשה, מהרגע שבו המדיה הישראלית החלה לדווח על תרבות הטראנס, תוך כדי מסגורה בפאניקה מוסרית, היא נתקלה בקשיים רבים בעקבות ניסיונות מצד המשטרה, מערכת בתי המשפט והמדיה למנוע ולהפסיק את קיומה. על אף ניסיונות אלה, תרבות הטראנס ממשיכה לפעול ולשגשג, תוך כדי קיום תעשיית מוזיקה ענפה ומסיבות – בחיק הטבע ובמועדונים – אשר מתרחשות מדי שבוע והמתהדרות במוניטין וביוקרה גלובליים. ספרה החלוצי של אלינור כרמי שואף להציג לראשונה אינטגרציה של מספר מקורות מידע שיסייעו להבנה מעמיקה ומקיפה יותר של התהליך המורכב של חדירת תרבות הטראנס לישראל – האסטרטגיות של סוכנים מוסדיים בעלי אינטרסים לבלום תרבות צעירים חדשה; סיפוריהם ומאפייניהם של האנשים שייבאו ועיצבו את תרבות הטראנס בישראל – וכמו כן להוסיף על הידע הקיים בנוגע לתת-תרבות של צעירים בישראל וההליך המורכב של המעבר הבין תרבותי שהיא עוברת.
רסלינג
מאת: ליאת שטייר־לבני
תיאור: ככל שמתרחקים כרונולוגית מהשואה, הדיון בה איננו דועך כי אם מתגבר. בעשורים האחרונים, לצד ההנצחה הרשמית השומרת על מתווה של זיכרון אפוף אבל ויגון, החל להתרקם זיכרון שונה בתרבות הפופולרית. זהו זיכרון חדש של השואה שנועד לא רק "לזכור ולא לשכוח", אלא לזכור אחרת, לאתגר את גבולות התפיסה של ייצוג השואה ולחתור תחת מוסכמות חברתיות ומסרים הגמונים. יוצריו מתאימים את זיכרון השואה לעולם שנשען על טכנולוגיה; הם בוחנים את הנושא דרך פרספקטיבות הומוריסטיות שהיו בגדר טאבו, הם משתמשים בשואה ככלי למתיחת ביקורת על תופעות חברתיות, פוליטיות וכלכליות; מרחיבים את גבולות הזיכרון של הטראומה אל מעבר ללקח היהודי-ציוני ומייצרים השלכות רחבות יותר – אוניברסליות, חברתיות ופוליטיות – של לקחי השואה. ספרה של ליאת שטייר-לבני מנתח את ייצוגי השואה בתרבות הפופולרית הישראלית משנות ה-80 ואילך. בעזרת סקירה של קולנוע, טלוויזיה, עיתונות, ספרות, שירה צעירה, פייסבוק, בלוגים, ותיאטרון פרינג' הוא פורש ייצוגים חדשים אשר מעוררים מחלוקת, ועם זאת מהווים כיום חלק אינטגרלי מהנצחת השואה וזיכרונה. שטייר-לבני טוענת שבני הדור השני והשלישי הכורעים תחת נטל הזיכרון הלאומי מבקשים להרחיק מעליהם את הטראומה לא מכיוון שהם מזלזלים בה או מפני שהתרחקו ממנה, אלא להפך, מכיוון שהם שקועים בה עד צוואר ומבקשים למצוא מנוח לנפשם. את זאת הם עושים, באופן מודע ובלתי-מודע, בעזרת שימוש בכלים רטוריים וויזואליים שמותירים מאחור את זוועות האירועים ההיסטוריים, וממירים אותם בסדרה של ייצוגים שיוצרים הזרה של המאורעות הטראומטיים ומערפלים אותם על מנת להרחיקם. אך בה בעת, ייצוגים חדשים אלה מעידים על המידה שבה השואה היא חלק אינטגרלי מעולמם התרבותי ומזהותם של היוצרים.
רסלינג
מאת: חיים קפלן
תיאור: פרשנות חדשנית ליצירתו של חנוך לוין מציעים פסיכולוגים בולטים בישראל. תרומתו הסגולית להבנה עמוקה של טבע האדם מודגמת בניתוח של מחזות נפלאים כמו אשכבה, מלאכת החיים, הילד חולם, הרטיטי את ליבי, חפץ, ייסורי איוב.
על בסיס ניסיונם הקליני, מצביעים הפסיכולוגים על טיבם של התהליכים שאנו עוברים במהלך צפייה במחזותיו, כשאנו חשופים לראייתו הצלולה של לוין ולניסוחיו המבריקים והנוקבים, מאוימים מהשתקפות חולשותינו במראה המלוטשת שהוא מציב מולנו. לדעת הכותבים, מן הערעור על כל מה שהורגלנו לראותו כמובן מאליו, מן המצוקה והזעזוע במפגש עם הנפש האנושית בעירום מלא, מתאפשרת פתיחות לחשיבה חדשה על עצמנו ועל חיינו.
מפרקי הספר עולה שבכוחה של ההמשגה הפסיכולוגית להראות את העושר וריבוי הרבדים המוצפנים בכתיבתו של לוין. בשונה מן האופן בו היא נתפסת לא פעם, יש בה גילויי חמלה ואמון בכוחו המרפא של הדמיון. נוכחותו הרבה של המוות מאירה את ערכם של החיים הפגיעים וברי החלוף. יצירתו של חנוך לוין, מחשובי המחזאים במאה העשרים, זוכה לפרספקטיבה מקורית ומעמיקה, השופכת אור מיוחד על השאלות הקיומיות שלוין מעורר בנו.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: טל דקל
תיאור: יצירות אמנות של נשים אשר היגרו לישראל מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה ומהפיליפינים חושפות מנעד רחב של חוויות חיים. נשים אלו נתונות בתהליך דינמי ומתמשך של הגדרת זהות מעמדית, מגדרית וגזעית-אתנית. הן מתמודדות עם נושאים הקשורים בהגירה בכלל – תעסוקה, חינוך, זהות לאומית וזהות דתית, לצד היבטים של זהותן המגדרית בפרט – אימהוּת, אלימות מינית, משטור הגוף הנשי ועוד. בעידן הטרנסלאומי לובשת ההגירה צורות חדשות, שונות מבעבר. לצד תהליכים דינמיים של הגדרת זהות, מאפשר הקיום הטרנסלאומי התנהלות סימולטנית בין מרחבים גיאוגרפיים ומדינות לאום. מצב עניינים זה משנה את היחסים בין ותיקים לחדשים, וההפרדה הדיכוטומית המסורתית בין קולטים ונקלטים מתערערת. השינויים תורמים להתהוות קבוצות וקהילות חדשות ומרובדות מאי פעם אשר מתקיימות במסגרת מדינות הלאום. מגמה זו מוצאת את ביטויה גם במדינת ישראל אשר קולטת מיום הקמתה מהגרות יהודיות מרחבי העולם המכונים עולות. בשנים האחרונות חיות בישראל גם מהגרת עבודה רבות, וכך נוצרת מציאות שהיא כר פורה לדיון המצליב תופעות מקומיות עם מגמות עולמיות של טרנסלאומיות. זהו דיון אינטרדיסציפלינרי המשלב בין מגדר, סוציולוגיה, אמנות, מדע המדינה, לימודי הגירה ועוד.ניתוח יצירות האמנות נעשה במתודולוגיה איכותנית ורפלקסיבית, תוך כדי שימוש נרחב במידע שמקורותיו באמניות עצמן, בקולותיהן האישיים ובנקודת מבטן. זהו מימוש של העיקרון הפמיניסטי אשר רואה בסיפור האישי גם סיפור פוליטי.
רסלינג
מאת: נורית בוכוייץ, עבד אלרחמן מרעי, אלון פרגמן
תיאור: לכתוב בשפת האחר הוא אסופת מאמרים דו-לשונית העוסקת בשאלת האחר בספרות העברית והערבית. מחשבת האחר, רב-תרבותיות ושיח מיעוטים, אשר נמצאים על סדר יומו של מחקר הספרות בעשורים האחרונים, נשענים על האבחנה האתנית כמושג-מפתח המגדיר את הזהות הקולקטיבית המרכזית. תשעת המאמרים המכונסים בספר זה מציירים תמונה של הספרות בטריטוריה הישראלית וסביבה, כשהיא עוסקת בשאלות של זהות ואחרוּת במצב של ריבוי קולות תרבותי. ההתבוננות בשאלת האחר בספרות העברית והערבית מראה שבין הספרויות מתקיימים קשרי יריבות וקרבה כאחד, שטווח המשמעויות של ייצוג האחר מושפע מתנודות היסטוריות ומשינויים תרבותיים. לכתוב בשפת האחר מציג מגוון מאמרים, ביניהם מאמרים העוסקים ברומנים של סמי מיכאל, בספרות העלייה הגדולה של שנות ה-50, בספרות פוליטית ערבית הנכתבת סביב הקונפליקט הישראלי-פלסטיני וביוצרים פלסטינים הממירים את שפת כתיבתם לשפת הכוח. בספר גם נכללים דברים שכתבו היוצרים סמי מיכאל ונעים עראידי.
רסלינג
מאת: אסתר אזולאי
תיאור: במחקר אינטר-טקסטואלי אקפרסטי, הכורך יחדיו דיון בין השירים והציורים התואמים להם, אסתר אזולאי מראה לנו בצורה מדוקדקת כיצד ציורים של ואן גוך, שאגאל ומגריט מוצפנים ברבים משיריו הקנוניים של נתן אלתרמן. עיון בו-זמני בטקסט שירי בזיקה לציור מלביש לציור "כתונת משחק וצלצול"; באפשרותו לחלץ מהציור קולות וריחות פוטנציאליים ואף להצביע על תהליכים אפשריים שעשויים להתחולל בציור. הציור, לצד השיר הליניארי, בונה תמונה כללית של השיר, משלים פערים שמצויים בו. לעתים מתהווים בין השיר והציור מטפורות ייחודיות, תוצרים חדשים – "מרחב אקפרסטי" נפרש ביניהם.
רסלינג
מאת: יפעת נבו
תיאור: בטנגו עם אלוהים הוא ביסודו ”מסע חיפוש“ אחר האוטונומיה האישית של האישה, מחקר בנבכי התרבויות היהודית והמערבית שמשימתו להגיע להבנת ”מקומה“ של האישה בחברה הפטריארכלית בתרבויות אלה. הספר נסמך על עבודת הדוקטורט של המחברת ומציג שתי תפיסות עולם קוטביות של היהדות כלפי האישה: זו שבמקור המקראי, המאדירה בקנון דמויות הנשים לא מעטות ומעניקה להן הילה של גיבורות תרבות, וזו שביהדות ההלכתית, הסוגרת את האישה בכלוב הביתי ומשעבדת אותה לאינטרסים הבלבדיים של הגבר. המחברת, כחוקרת בתחום התאטרון והתרבות, פיתחה את ”הקריאה התאטרונית“ כטלסקופ לקריאה לא משוחדת של סיפור הבריאה, מגילת אסתר, מלחמת דבורה וסיפורן של נשים מופלאות אחרות ומגלה בכל אלה עולם אחר לחלוטין מזה שסופר לנו כל השנים דרך הפריזמה ההלכתית המעוותת. בטנגו עם אלוהים נותן ביטוי, באמצעות הקריאה התאטרונית, לקריאה שונה של המציאות העכשווית ולדמויות הנשים במרכזם של רבים מהמחזות הישראליים בני ימינו. הקריאה התאטרונית מהווה גם מעין מיקרוסקופ המאפשר לחוקרת לחשוף את המניעים ואת האינטרסים הניצבים מאחורי הביקורת למיניה, שהגברים הקפידו לשמר בידיהם בקנאות במשך הדורות בלי להירתע גם משימוש בשקרים, בחצאי אמיתות ובעיקר בהדרה של נשים מגישה ישירה למקורות עצמם. הספר מציג גם תמונה עכשווית של גישה זו, הן בתרבות הישראלית והן בחוקיה, ומצביע על ”הטריקים והשטיקים“ שעדיין בשימוש בחיי היום-יום כדי להנציח את שעבודה של האישה. בטנגו עם אלוהים הוא ספר מחקר פמיניסטי נועז וחושפני שמוציא את הנשים מעמדת המגננה המסורתית ומעניק להן – על בסיס חוקי הבריאה המקראיים – מקום נכבד בעולם הדעת, התרבות והמציאות.
אוריון הוצאה לאור
מאת: רועי הורוביץ
תיאור: יעקב שבתאי, שהלך לעולמו בגיל 47 בלבד, נחשב לאחד מגדולי הסופרים העברים בעת החדשה. אבל שבתאי היה גם מחזאי ישראלי חשוב, היחיד עד כה שרשם הצלחות חוזרות ונשנות בהעלאת מחזות תנ”כיים. לפניו, דרמה תנ”כית על במת התיאטרון הישראלי הייתה, כמעט תמיד, כישלון קופתי. שבתאי הפר את הקללה עם כתר בראש ועם אוכלים, מחזותיו הקנוניים על דוד המלך ועל פרשת אחאב, איזבל ונבות היזרעאלי, שזכו להפקות רבות ומצליחות, בכיכובם של גדולי שחקני הבמה העברית (יוסי בנאי, אבנר חזקיהו, יבגניה דודינה, ששון גבאי ואחרים). רועי הורוביץ מבקש להתחקות אחר סוד הקסם השבתאי, ולבחון את האופן שבו עלה בידי שבתאי להנגיש את “ספר הספרים” לקהל התיאטרון הישראלי. בחיפושיו הוא נתקל באוצר של ממש: שלושה מחזות תנ”כיים קצרים נוספים מפרי עטו של שבתאי, שלא ראו אור ולא הוצגו מעולם, ומתפרסמים כאן לראשונה. השלושה – עסקים, אהבה ומלכות – מאירים באור חדש את זיקתו של שבתאי אל התנ”ך, ומעמיקים את הערכת הישגיו כמחזאי. במרכז המחזות השונים עומדות פרשיות של שחיתות שלטונית, שמחולליה טוענים לחפוּתם, בבחינת “לא יהיה כלום כי לא היה כלום”. מסתבר כי אישים רמי־מעלה המבקשים לחמוק מן הדין אינו חדש. הוא היה קיים עוד בתקופת התנ”ך, ושבתאי מאיר את התופעה בנשכנות ובהומור סרקסטי, כהרגלו.
כרמל
מאת: יפעת נבו
תיאור: ‫ ספר זה - מקבץ של שישה מאמרי מחקר בהיבטיו השונים של התיאטרון - מציג את השקפתי, באשר למקומו של המשחק בעולמו של האדם ולמקומו של התיאטרון בתוך אותו עולם; המשחק - במובנו כחלק ממקומה של האמנות בעולמו של האדם והתיאטרון - במובנו כשפה להבנת העולם וכאמצעי לבטויה של הבנה זו. האמנות - על גווניה - נמצאת אי-שם בין המדע לבין הדת: האמן מבקש גם הוא להכיר את העולם, לדעת אותו באמת ולשתף באמת זו בני אדם אחרים, אבל תוך השתחררות מהדיסציפלינה של המדע, הפילוסופיה וההגיון, המכתיבים מסלולים מובנים ולעתים מחשקים. האמנות חושפת צוהר של הכרת העולם דרך הפריזמה של הפרט, לעתים במעין "קיצור דרך", לעתים אפילו במעין "קפיצה קוואנטית" מן השאלה על אודות הקיום של האדם בעולם הישר אל התשובה, שהיא אישית מאוד אבל גם פורצת דרך אל תובנות מפתיעות. די להיזכר בציוריו של סלוואדור דאלי את השעונים הזולגים כדי להתחיל במסע חשיבה פילוסופי באשר למהות הזמן. (יפעת גליק)
אוריון הוצאה לאור
מאת: דן מירון
תיאור: ״פרץ הכניס את ביאליק ל׳קודש קודשיו׳, ׳מעבדת׳ היצירה שלו. כלומר, הוא פתח לפניו את דלת חדר העבודה שלו, קרא לפניו טקסטים, וביאליק התבקש לחוות דעה, לפרץ היה אמון מלא בטעמו ובחושיו הספרותיים. כך נעשה המשורר העברי עד־שותף לחיי היצירה של הנסיך היריב. הלה רחש לו אמון כה רב, עד שגילה לו כמה מתוכניותיו היצירתיות , דבר שאיש, להוציא אולי מקורבים אחדים, לא הובא בסודותיו״. במסה בת שלושה פרקים, בין שני הרים , זוגות סופרים: קרבה, ריחוק וחיכוך יצירתי, חושף דן מירון את זיקות היצירה אצל ארבעה מן היוצרים היהודיים המודרניים המרכזיים: חיים־נחמן ביאליק, יצחק ליבוש פרץ, שאול טשרניחובסקי ואורי-צבי גרינברג. מירון מתחקה כאן אחר קריאתו של סופר בכתביו של סופר אחר בן זמנו, ומניח את עקרונותיה של אוריינות טקסטואלית עקיפה: קריאה בעיניו של אחר. בתוך כך הוא משמיע שוב את קולה של השירה העברית והיידית, במלאת כמאה שנה לערך מאז כתיבתה: מהי הירושה האסתטית שהותירו מנסחיו של הביטוי העברי הספרותי המודרני? והאם ניתן עוד להיכנס בשערי יצירתם? לספר מצורפת הקדמה מאת לילך נתנאל, שעניינה החניכה הרגשית שהציעה הספרות היהודית מודרנית לקוראים בני זמנה, וגלגוליה של חניכה זו בקרב קוראים מאוחרים. 
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: הדס עפרת
תיאור: ספר זה סוקר תופעה אורבנית, בין-לאומית ועכשווית, של התערבויות אמנותיות שמבקשות להשפיע ולחולל שינוי במרקם החיים בעיר. מדובר ביוזמות מקומיות של אמנים, מעצבים, קולקטיבים ומרכזי תרבות ואמנות בערים רבות בישראל ובעולם. הן מצליחות ליצור מצב אזרחי חדש ומתמודדות עם האתגרים החברתיים והמרחביים שמציבה המטרופולין הפוסט-מודרנית, ובכלל זה ערי לוויין ושכונות פריפריאליות. הרשויות למדו להכיר ביתרונות החשיבה של האקטיביזם האמנותי, השונה מאופני פעולה מקובלים, ונוטות לשתף עמו פעולה. שילובם של כוחות חוץ-ממסדיים היא ניצחונה של העיר היצירתית – עיר של תושביה ושל כל הפועלים בה.
רסלינג
מאת: אברהם עוז
תיאור: במחקר ראשון מסוגו בוחן אברהם עוז לעומקו את היחס בין התיאטרון העברי המודרני לבין הסיפֵּר שעליו מושתתת האידיאולוגיה הציונית. טענות היסוד של הספר הן שכמו בצמיחתה של כל תנועה לאומית משחר העת החדשה עד ימינו, מלווה גם אמנות התיאטרון את כינונה של תודעה וזהות לאומית, בין אם כנושאת דברה של ההגמוניה ובין אם כמתבוננת מהצד ולעיתים אף כגורם חתרני נגד ההגמוניה. בשל רצינות הקשר שנרקם בין העולם המימטי לבין המציאות בקונטקסט של כינון זהות לאומית, נבחן באופן ייחודי הקשר בין שיקוף הנרטיב הלאומי לבין הדרמה הרצינית, כשגולת הכותרת שלה היא הטרגדיה. שאלה זו הנה משמעותית במיוחד ביחס לסיפר הציוני אשר מתחילת דרכו היה אמור להתמודד עם דילמות מורכבות שנבעו מן ההקשרים המיוחדים של ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים, כמו גם מהסכסוך עם ישות לאומית מתחרה על טריטוריה משותפת.
ספר זה מתחקה אחר כמה נקודות ציון מרכזיות בדרכו של התיאטרון העברי: מהצגות החובבים הראשונות שהתקיימו במושבות העלייה הראשונה, ביפו ובירושלים, דרך מחזות שהוצגו בשנות המנדט הבריטי ומאז קום המדינה, כולל מספר מחזות מתורגמים אשר הנם רלוונטיים לנושאים הנדונים. דיונים מפורטים יותר מתקיימים במחזות דור בארץ, מחזאות השואה, לצד יצירתם של מחזאים כמו ל. א. אריאלי-אורלוף, עמוס קינן, נסים אלוני, חנוך לוין, יהושוע סובול, יצחק לאור ועוד. בכל הדיונים הללו נבחן היחס בין שאלות היסוד של הסיפר הציוני לבין הדרמה הרצינית, במיוחד הטרגדיה.
דעת : מרכז לימודי יהדות ורוחרסלינג
מאת: שמעון לוי
תיאור: בהיעדר מסורות דרמה ותיקות, נמצא התאטרון העברי החדש בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 במלכוד פורה ומרתק. עם תהליכי החילון והליברליזציה ביהדות הגולה ותחילת ההתיישבות בארץ ישראל נוצרה פתיחות גם לתאטרון. אמנות חדשה יחסית זו ביהדות נתפסה גם כבידור, אך בשנותיה הראשונות היא נרתמה בעיקר ככלי חינוכי ואידיאולוגי המגויס לשירות הציוני-לאומי ולמאבק על יצירת תרבות עברית. האופי הדרמטי של השינוי במעמד היהודים וההתיישבות בארץ לא רק הזמין קריאה מחודשת בהיסטוריה היהודית, אלא את העלאתה, תרתי-משמע, לארץ ולבימה העברית – כמובן, בלשון העברית. ספר זה עוסק בסוגיות ובנושאים בדרמה ובתאטרון הישראליים מנקודת מבט חברתית-אמנותית. הפרולוג מטפל בצמיחת התאטרון היהודי-עברי-ישראלי על רקע חילונה של החברה היהודית מראשית המאה ה-19 עד הפריחה הגדולה בישראל בימינו. תנאי היסוד לתאטרון בכלל ולתאטרון הישראלי בפרט נידונים בפרק על החלל בדרמה הישראלית. חפצים בתאטרון נידונים בפרק הבוחן את ייחוד הדרמה המקומית דרך אחד ממרכיבי עיצוב החלל – חפצי הבימה. התנ"ך והיהדות נידונים בפרק על הקדושה החילונית האופיינית לבימה שלנו. מרכיב נוסף בזהות הישראלית, היחס לערבים, למלחמות ולסכסוך המתמשך, נידון בפרק "שבויים בבדיון". הדיון בשלושה מגדולי היוצרים בתאטרון הישראלי, נסים אלוני, יהושע סובול וחנוך לוין, מעוצב על פי המכוונות המטא-תאטרונית העצמית של כל אחד מהם. פסטיבל עכו, אירוע שנתי מאז שנת 1980, נידון כמרכיב מרכזי בתמונת התאטרון בישראל. הספר נחתם באשכבה לתסכית העברי, סוגה שזכתה לעדנה עד שנדחקה לקרן זווית מפני הטלוויזיה, אך תרומתה המשמעותית לדרמה הישראלית עדיין נשמרת.
רסלינג
מאת: שגית בלומרוזן-סלע
תיאור: למעלה מ-10% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעות אישיות שונות, ואף על פי כן מאפייניהן והדינמיקה הפסיכולוגית שבבסיסן לרוב אינם מוכרים כמעט. ספר זה מאפשר היכרות עם הדינמיקה של כל אחת מהפרעות האישיות באמצעות 10 דמויות ראשיות בספרות הישראלית – ביצירות "זבובים" מאת אהרן מגד, "הדבר היה ככה" מאת מאיר של̤ו, "דולי סיטי" מאת אורלי קסטל-בלום, "האישה הגדולה מן החלומות" מאת יהושע קנז, "חפץ" מאת חנוך לוין ו"חיוך הגדי" ו"מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן – המתאימות ל-10 הפרעות האישיות העיקריות המוכרות כיום בעולם המערבי. המחברים משרטטים את הפרעות האישיות השונות בחדירה פסיכולוגית עמוקה, המתאימה להפליא לתיאוריהן בספרות הקלינית, ויתרה מזאת הם מספקים תיאורים, תובנות וסמלים ספרותיים מרתקים אשר מעשירים את הבנתנו את הפרעות האישיות. בכל פרק בספר מתוארת הדינמיקה הנפשית של הגיבור לאור מאפייני הפרעות האישיות שבספרות הקלינית, ובכלל זה כתבי תיאורטיקנים פסיכואנליטיים שונים (כמו פרברן, מסטרסון, קוהוט, בולאס ואחרים). בהמשך כל פרק מתואר כיצד הפריזמה של הפרעת האישיות של הגיבור שופכת אור על היבטים רבים נוספים ביצירה, כמו דמויות אחרות (בעלות קשרי דמיון או ניגוד לדמות הראשית), תמות, מוטיבים, סמלים והיבטים רעיוניים, מבניים וסגנוניים. כך מתגלה שלצירים הפסיכולוגיים שבבסיס הפרעות האישיות תפקיד מרכזי במישמוע היצירות. המתעניינים בפסיכולוגיה יוכלו למצוא בספר תיאורים מפורטים ומעמיקים של הפרעות האישיות, על מאפייניהן (דפוסי יחסים, רגשות, דימוי עצמי, הגנות ועוד), הרקע להיווצרותן, מהלכן במרוצת החיים ורמזים לפתרונן; חובבי הספרות יוכלו למצוא ניתוחים מעמיקים של היצירות דרך מנסרת הפרעות האישיות המאירה היבטים רבים ומגוונים ביצירות, אשר רבים מהם לא הובנו היטב ללא המפתחות שמנסרה זו מספקת.
רסלינג
מאת: אבידב ליפסקר, תמר וולף־מונזון
תיאור: קןבץ מאמרים זה הוא השלישי בסדרה של דברי מחקר על ספרי השירה של אורי צבי גרינברג, הרואים אור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: דפנה לוין
תיאור: ניתוח ספרות בכלים מרחביים הוא אתר בלתי נדלה להבנת המורכבות החברתית העומדת בבסיס הייצוגים התרבותיים. מטרתו של ספר זה לשרטט את המרחב המופיע כרקע, להפוך אותו לרטורי ולחשוף באמצעותו רכיבים שהטקסטים הספרותיים מבקשים להדחיק. הדיון בכלים מתחום חקר המרחב הנו פורה במיוחד בהקשר של הספרות הישראלית, שכן ספרות זו נכתבת במסגרת השיח הציוני שמאבק מרחבי מתמיד מתחולל בו. אולם הדיון פורה לא רק כשהספרות שותפה לפרויקט של רכישת הבעלות על הטריטוריה, אלא גם כשהיא מתנערת כביכול מהטריטוריה ומתרכזת באינדיבידואל, במרכז או במערב, תוך כדי הדחקה והשתקה של המרחב ה"אחר", או תוך כדי יצירת רב-תרבותיות ופוליפוניה אתנית מדומה. או-אז מתגלה המרחב המדומיין כתמונת ראי ליחסי כוח בין מרכז לפריפריה. הייצוגים המרחביים הספרותיים מאפשרים לבחון כיצד מתעצבות תרבויות מוכפפות תוך כדי הפנמה של ערכי התרבות ההגמונית, תהליך המלווה ביצירת מרחב (פיזי ולשוני) היברידי שלישי שבו מובנת זהותם תוך כדי "זיהום הדדי", על פי מונחיו של הומי באבא. יחסי הגומלין בין המרכז והפריפריה יופיעו בספר זה כאתר דינמי הנמתח מעבר לדיכוטומיות הבינאריות, תוך כדי ניתוח לא צפוי של שלוש יצירות ישראליות: "חמסין וציפורים משוגעות" מאת גבריאלה אביגור-רותם, "שום גמדים לא יבואו" מאת שרה שילה, ו"ככה אני מדברת עם הרוח" מאת סמי ברדוגו.
רסלינג
מאת: שרון שטרית ששון
תיאור: המשוררת פדוא טוקאן (1917-2003) והסופרת סחר ח'ליפה (1942) הן שתי כותבות פלסטיניות פוריות וחשובות שכתיבתן הפכה לסמל של מאבק פמיניסטי ולאומי. ספר זה עוסק בכתיבה האוטוביוגרפית של השתיים אשר ממחישות בכתיבתן את הזיקה בין המאבק הלאומי-חברתי למאבק הנשי. שתיהן מתארות את מאבקה של האישה להגשמה עצמית ואת הדרך למימוש הזהות האישית על רקע החברה הפלסטינית בתקופה של זעזוע. במרכזו של הספר דיון ספרותי-תיאורטי לצד ניתוח תמטי ופואטי של מגוון מיצירותיהן של טוקאן וח'ליפה. הדיון בשער התיאורטי מתמקד בתיאוריות התפתחות הספרות הנשית במרחב הפלסטיני – ספרות זו היא אומנם חלק מכלל הספרויות הערביות המודרניות, אך במקביל היא ניחנת במאפיינים ייחודיים הנובעים מגורמים היסטוריים וחברתיים המייחדים את העם הפלסטיני ואת תרבותו. הדיון בשער השני מסייע בהצגת תמונה חברתית המשתקפת מבעד לדמויות ולעלילה. בחלק זה של הספר מוצגות נסיבות חייה הייחודיות של כל אחת מהכותבות, תוך כדי בחינת התמות המרכזיות ביצירותיה ודיון באמצעים הפואטיים שבעזרתם היא מדגישה את תהליכי עיצוב הזהות. כל יצירה מוסיפה נדבך נוסף למאבק הנשי המשתקף מכתיבתן של השתיים, כך שנראה שחייהן האישיים כפעילות חברתיות וכנשים משכילות, כמו גם זהותן כנשים פלסטיניות אשר הצליחו ליצור מנגנון חלופי ולפרוץ את תכתיבי החברה הפטריארכלית, משפיעים על כתיבתן באופן ניכר ועל המסר שהן מבקשות להעביר באמצעות הכתיבה.
רסלינג
מאת: אילת שמיר
תיאור: כלאיים (Hybridity) הוא מושג מודחק בדיון על החברה, התרבות והספרות הישראלית. ספר זה עוסק במושג הכלאיים, בגנאולוגיה התרבותית שלו, במהותו ובמאפייניו; הוא מציע אותו כפריזמה לקריאה בשלוש יצירות מהפרוזה הישראלית החדשה: "חסות" (1977) מאת סמי מיכאל; "ערבסקות" (1986) מאת אנטון שמאס ו"הכלה המשחררת" (2001) מאת א"ב יהושע. יצירות אלה מגלמות בעצם מהותן את חוויית הכלאיים התרבותיים שמתקיימים בין החברה היהודית לערבית, וניתן בהן ביטוי לדואליזם הלשוני והחברתי המאפיין את החוויה הזאת. כוחות משיכה ודחייה פועלים בין שתי החברות, והדואליזם גורם לקונפליקט פנימי ובה-בעת מאפשר הזנה הדדית. לצד ביטויים של חרדה, נבדלוּת ודחייה מפני המיעוט האחר, אשר נתפס לא פעם כ"זר מקומי" השוכן בתוכנו, מתקיימות בעוצמה לא פחותה משאלות של מיזוג, משיכה ואינטימיות ארוטית, משאלות פורעות-סדרים שמשמען טשטוש גבולות וחצייתם. מיהו ה"זר המקומי"? מהו קולו? מה מקור כוחו? מהו אותו "שלישי ישראלי" היברידי? מה עשוי להיות המבע הספרותי ההולם עבורו?
רסלינג
מאת: איבון קוזלובסקי גולן
תיאור: מלחמת העולם השנייה התחוללה גם באפריקה, למעשה בצפונה – בלוב, תוניסיה ואלג'יריה. אלא שחווית המלחמה של קהילות היהודים שחיו באזורים אלו כמעט לא באה לידי ביטוי בתקשורת ובאמנות הישראלית, שכן לפיהם מעשי הגבורה של המחתרת היהודית באלג'יריה, הגלייתם למחנות כפייה וריכוז לקראת העברתם לאירופה, החיים בברגן בלזן ומערכת היחסים עם הגרמנים, כל אלה נדמה שמעולם לא התרחשו. כתוצאה מחשיפה מועטה זו נעלמה האפשרות של המלחמה להתבסס בתודעה הציבורית בישראל ולהנחיל הבנה היסטורית מלאה של התקופה ושל חוויות העבר אצל יהודי צפון-אפריקה. ובכן, מה היו הגורמים והסיבות לכך? האמנם הסיבה נעוצה במוסדות הציוניים בלבד שדחו את הנרטיב הצפון-אפריקאי לשולי השיח על השואה בשל מספרם הקטן של הקורבנות ביחס לאסון העצום של יהדות אירופה? או שהיו אלו גם נציגי העדות שישבו בממשלות ובכנסת ישראל ולא עשו רבות למען זיכרון קהילותיהם? או שמא היו אלו האינטלקטואלים המזרחים שנטשו את זיכרון עברם הקרוב? ספר זה מנתח את מכלול הסיבות – לצד בדיקת הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שנעשו במהלך השנים בישראל – על מנת להתחקות ולהבין כיצד הפכה חווית המלחמה של יהדות צפון-אפריקה למסך של שכחה.
רסלינג
מאת: חיה מילוא
תיאור: הספר נשיקה של זהב מונה ל"ח סיפורי עם מן המורשת התרבותית של יהודים יוצאי אתיופיה החיים בישראל. הסיפורים נרשמו באמהרית, והם מוגשים לקורא בליווי תרגום לעברית. בתהליך תרגומו של הסיפור לעברית ביקשנו לשמור ככל הניתן על המשלב הלשוני של המספר ולנסות להעביר את קולו הייחודי דרך הדף הכתוב. בנוסף לתרגום המילולי, מספר סיפורים בקובץ שלפנינו נזקקו לתיווך תרבותי כדי להבינם לאשורם. חלקם מבוססים על ערכים ונורמות שוודאי אינם מובנים למי שאינו בקי בתרבות האתיופית, או דורשים ידע היסטורי או חברתי. בהערות המתלוות לסיפורים ניסינו להאיר את הרקע, המשמעות או ההקשר המיוחדים של הסיפור על מנת להבהירו. הסיפורים מעידים על מאפייני התרבות האתיופית. בד בבד הם מעידים על התנגדות המספרים לנורמות מסוימות הרווחות בחברה הישראלית. הם מצביעים על שאיפתם של העולים לאינטגרציה תרבותית חלקית ולא מלאה בזרם המרכזי של החברה הישראלית, ומייצרים שיח המהווה מחסום סמלי מפני היטמעות מוחלטת. אנו מקווים כי הספר ישמש כלי בידי הקהילה להעברת מסורתה התרבותית לבניה ובנותיה, המצויים בשלב שונה של מעבר בין־תרבותי, כחומר גלם ליצירת תחושת שייכות ולכידות משפחתית בין־דורית.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
תיאור: למן ראשיתה מילאה ספרות הילדים העברית תפקיד מפתח בהנחלת הלשון העברית ובהטמעתם של ערכי לאומיות וציונות בקרב דור העתיד. גדולי סופרינו ומשוררינו כתבו ועדיין כותבים לילדים: ח"נ ביאליק, אשר ברש, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, נתן אלתרמן, תרצה אתר, דוד גרוסמן ומאיר שלו הם מהבולטים שבהם, אך כמובן לא היחידים. חרף זאת, ספרות הילדים עמדה תמיד בצילה של הספרות היפה למבוגרים, וכמוה גם חקר ספרות ילדים לא קיבל את מעמדו הראוי בחוגים לספרות באוניברסיטאות. בגיליון זה של 'ביקורת ופרשנות' כונסו שנים-עשר מאמרים, שכל אחד מהם מאיר זווית ייחודית של ספרות הילדים העברית והיהודית במאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת , מההיבטים הפואטיים, הלשוניים, ההיסטוריים והאתיים. ביחד מתגבש אנסמבל של קולות מחקריים, הנותנים ביטוי למזרח ולמערב, לארץ ישראל ולתפוצות, לחילוניוּת ולדתיוּת, שעשוי לתרום תרומה משמעותית לשיח ולמחקר העכשווי אודות ספרות ילדים.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: נגה רוזנפרב
תיאור: יש משהו טיפ טיפה מסולף כשמעבירים אל הנייר את סיפור החיים. אתה בונה עולם שהוא קצת מסולף מן העולם האמתי... כפי שאני רואה את זה, הסיפורים שכתבתי היו ההיענות שלי לצורך , צורך חי , שלא הרפה ממני עד שהועלה על הכתב' עמליה כהנא־כרמון, 29 במרס 2011.

החיבור הביוגרפי הקומה השנייה מציג לראשונה את הקשר בין תולדות חייה של הסופרת עמליה כהנא־כרמון ועבודותיה הספרותיות. פרטי החיים האישיים של כותבת מרכזית זו בספרות העברית מתגלים כחומרי גלם יסודיים בסיפוריה.

הספר מגולל את תולדות המחצית הראשונה של סיפור חייה ויצירתה, החל מימי ילדותה בקיבוץ עין חרוד, דרך ימי התבגרותה בתל־אביב בצל המנדט הבריטי ותקופת הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, תקופת השירות בחטיבת הנגב במלחמת העצמאות, ועד לימי התגוררותה באירופה, אהבותיה וכינון חיי המשפחה שלה. בתוך כך מתואר 'יומן הקריאה' שלה, וכן נפרשות הרשתות המשפחתיות והחברתיות שאליהן השתייכה בימי ניסיונותיה להיעשות לסופרת. תיאור זה מכין את הופעתה הייצוגית ביותר על במת הספרות העברית עם צאתו לאור של ספרה בכפיפה אחת.

סיפור חייה הניתן כאן נכתב בחייה של הסופרת שפתחה לעיני החוקרת את ארכיונה האישי החסוי, המופקד בספרייה הלאומית בירושלים במחלקת הארכיונים האישיים. ארכיון אינטימי זה הוא כעין שער לעולמה הפנימי של הכותבת שמיעטה מאוד בחשיפת פרטי חייה ולא הרבתה לדבר בם.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: דוד גורביץ', רוני לוינגר
תיאור: בשנת 1949 מצייר יוחנן סימון, צייר הריאליזם החברתי, את "התור לאוטובוס" (התמונה שמופיעה על כריכת הספר), ובה הוא משרטט את הפסיפס השבטי העשיר שממנו מורכבת הישראליות הצעירה של ראשית המדינה. בשנת 2014 כותב סמי ברדוגו על גיבור ספרו היורד אל הכנרת: "היה מספיק ללכת קילומטר וחצי כדי להגיע לשם ולהיות ישראלי". השבט אמר את דברו? משרטט את פניה המרובות של הישראליות המתגעגעת לשורשים הקהילתניים שלה. ישראליות זו נעה בין ערכים ליברליים, אוניברסליים וגלובליים לבין ערכים שבטיים ומקומיים. את הדיאלקטיקה הזאת קוראים המחברים אל תוך יצירותיהם של עמוס עוז, אורלי קסטל-בלום, רונית מטלון, דורית רביניאן, סייעד קשוע וסמי ברדוגו; היא משתקפת גם בספרות העולמית, בכתיבתם של ז'ורז' פרק, מישל וולבק וג'ונתן פראנזן. קומוניטריזם-קהילתנות היא ההנחה שזהויות אנושיות מעוצבות על ידי סוגים שונים של קהילות פוליטיות, ממשיות ומדומיינות, ושהאני הוא פרי ההבניה התרבותית שבה אנו חיים. הפולמוס הליברלי-קהילתני משמש מנוף לקריאה פוליטית-מוסרית של התרבות, וזו מחזירה את הסיפוריות אל מרכז הבמה, שכן באמצעות נרטיבים אנו מעניקים לחיינו ערך ומשמעות, כלומר שאנו מייצרים פרשנות קוהרנטית לקיום האישי שלנו בעולם. השבט אמר את דברו? צולל אל תוך הסוגיות האסתטיות והחברתיות הדחופות של ההווה; הוא מבקש להתמודד עם בדידותו של האדם בתוך הקפיטליזם הטכנולוגי שבו אנו חיים. זהו מחקר ראשון מסוגו על ניאו-ליברליזם וקומוניטריזם בספרות – מבט ביקורתי על פניה המשתנות של התרבות בשעת משבר.
רסלינג
מאת: טלי חתוקה
תיאור: יוני 2006. סיור במפעל. העיניים משוטטות על המבנה, אומדות את עוצמתו ואת איכויותיו האדריכליות. המבט אחר, המקום שונה. אינני עוד הילדה המבקרת את אביה במפעל בחופשת הקיץ. חדר האוכל ההומה, המכונות הרועשות מחרישות האוזניים, תחושת הגודל וחוסר האוריינטציה – רשמים אלה מתחלפים במבט אחר, אדריכלי, מקצועי, מרוחק. גם המראות אחרים. עדיין תחושת הגודל והעוצמה של מעטפת משוכללת, אך של מעטפת שקרביה ריקים, של חללי ייצור מצולקים בסימנים של מכונות עקורות. שקט מופתי. למרות אותות ההזנחה והפירוק הניכרים בכול, האיכויות האדריכליות והאסתטיות של המפעל עדיין נראות בכל פינה. האור הנכנס דרך הפתחים הצפוניים עושה חסד גם עם הריק. בכתיבת ספר זה ביקשתי להבין את היחס שלי למפעל, לאופן שבו השפיע על חינוכי. מחשבותיי הראשונות על סגירתו, כמו גם על בחינת הקשר בין קפיטליזם, תעשייה וסביבות עבודה, הבהירו לי שקשר זה נזנח בשיח האדריכלי והתכנוני. זניחה זו הנה מפתיעה במיוחד לאור העובדה שסביבות העבודה המעוצבות על ידי אדריכלים משפיעות על חיי היום-יום של כולנו, שהרי הן המרחב שבו מבלים רבים מאתנו את מרב שעות היום. אמנם הרציונל של סביבת העבודה העכשווית השתנה, ועמו גם שיטת התכנון וארגון מרחב העבודה, אולם אין בכך כדי להמעיט את הקשר ההדוק בין אופיו של תהליך הייצור לסביבת פועלו של העובד אלא רק לחזקו. זו סביבה פיזית המייצגת את ההיגיון הכלכלי-חברתי של המפעל או המיזם, המעוגן בתורו בתוך מערך כלכלי רחב יותר של המדינה והכוחות הגלובליים. ואולי, במחשבה שנייה, זניחה זו אינה מפתיעה כל עיקר; השיח הישראלי הנשלט על ידי השיח הביטחוני והלאומי מטשטש ומדחיק סדר יום חברתי-כלכלי. הספר עוקב אחר בניית "הבית" לתהליך הייצור ולעובדים במפעל הטקסטיל "ארגמן" ביבנה, בתוך קונטקסט של בניית הבית הלאומי ובזיקה לתהליכים הכלכליים-חברתיים שהביאו לפירוקו – תהליכים שלא הותירו חלל ריק אלא מקום אחר, מדינה אחרת.
רסלינג
מאת: מיכל משה
תיאור: ניתוקה של האדריכלות הישראלית מהמקום בו היא נמצאת ומתפיסת ה'מקום' הניע מסע ארוך לגילוי השפה האדריכלית המקומית שעקבותיה נותרו בשרידיה של אדריכלות כפרית עתיקה. אדריכלות עממית, בה היו האדם והקהילה מחוברים למקום ולמשאביו הטבעיים, ובה מצאו רחש הים, גובה ההר ושתיקת המדבר את ביטויים. הספר עוקב אחר אדריכלות הכפר והבית הכפרי בתקופות היסטוריות אחדות בחלקו הראשון, מפרק את התמונה הכללית לתבניות אדריכליות, בחלקו השני, למעין מרכיבים בסיסיים בעזרתם ניתן יהיה להרכיב את שפה אדריכלית מקומית בתכנון ובבנייה.
הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, אריאל
מאת: עמליה כהנא-כרמון
תיאור: במשך שנים כתבה והרצתה הסופרת עמליה כהנא-כרמון (2019-1926) על האתגרים הניצבים לפתחה של סופרת, בייחוד בספרות העברית. כך ביקשה לבחון באופן אנליטי ומקיף את ניסיונה האישי, שהיה לא אחת כואב. בשבע המסות שנאספו כאן ניסחה את מבנה העומק הגברי של התרבות העברית והישראלית, שלאורו יצירה של נשים מוּעדת להיות "דרך קוצים". ונדמה שעִם כל התמורות שחלו מאז נכתבו מסות אלו, הבחנותיה החודרות של כהנא-כרמון עוד עומדות בעינן. באחרית הדבר המקיפה של היוצרת וחוקרת הספרות ד"ר יערה שחורי, החותמת את הספר, היא בוחנת את שבע המסות הללו כיצירה מניפסטית, מעין גלגול מאוחר ל'חדר משלך' מאת וירג'יניה וולף. וולף הצביעה על המכשולים שמציבה התרבות הכללית לכתיבתן של נשים ואילו כאן, טוענת שחורי, כהנא-כרמון עומדת על חסמים נוספים ויסודיים הנובעים גם מן ההקשר היהודי והציוני; וכמו 'חדר משלך', גם מסות אלו מאת כהנא-כרמון שוברות בעצם העלאתן על הכתב קשר שתיקה גדול.
הקיבוץ המאוחד
מאת: שלמה הרציג
תיאור: אריה סיון, חתן פרס ישראל לשירה (תש"ע, 2010), מלווה בכתיבתו את מדינת ישראל מראשיתה ועד ימינו. מאחוריו כששים שנות פעילות ספרותית ענפה, שהולידה יבול נכבד של קרוב לאלף שירים, עשרות סיפורים, ששה מחזות, רומן, מסות ספרותיות, מאמרי ביקורת ותרגומי שירה. יצירתו העשירה והמגוונת של סיון מזמנת כר נרחב למחקר אנליטי שתכליתו לְמַשטֵר וּלתַבנת את השפע הלשוני-תמאטי-פואטי הזה. הנה כי כן, מוגשת בזה לראשונה, לקורא העברי, מונוגרפיה מקיפה על יצירת אריה סיון, שמטרתה לשקף את מגוון החוויות והלבטים, הנושאים והרעיונות, הז'אנרים והפואטיקות המאפיינים את כתיבתו הספרותית במהלך עשרות שנות יצירה. בבסיס הספר עומדת הטענה שמיתוס הילידות הוא פני השטח ומבנה העומק ביצירתו הספרותית של אריה סיון. את זהותו כאדם וכאמן, כיהודי וכישראלי, מגדיר סיון באמצעות המרחבים הארץ-ישראליים שהוא צמח מתוכם ונקשר אליהם במהלך חייו הממשיים והפואטיים. עם זאת, אין מדובר בזהות פשוטה וחד-ממדית, כי אם בזהות המתפתחת ומתגוונת, תוך שימור יסודות מקומיים קבועים, עד להפיכתה לזהות רפלקסיבית (מודעת לעצמה) מורכבת ורבת פנים.
הקיבוץ המאוחד
מאת: אורי הולנדר
תיאור: דווקא אליטה! עוסק במה שרבים מאבירי התרבות ורוזניה חוששים לעסוק בו, ממעטים להזכירו או דוחקים לפינות מחשבה צדדיות.
בדרכו המשועשעת ובה בעת המושחזת בוחן הספר מוסדות תרבות שונים ואמנים ויוצרים מסוימים — מכאן ולא מכאן — ותוהה אם הדבר החשוב חשוב יותר מהדבר הלא חשוב. בחינה זו אינה נרתעת, למשל, מן הקביעה שהדרתם של יוצרים מסוימים ויצירות מסוימות עשויה להיות מוצדקת, מן הרעיון שמוסד התרבות משמר לא יותר ממראית עין של תרבות ומן הצורך להצביע על עובדה פשוטה: התרבות לא היתה ולא תהיה נחלתם של "אנשים כמוני וכמוך" אלא של מתי מעט, אליטה.
ומיהם הזכאים להתהדר בתואר זה, אליטה? תשובות אפשריות לשאלה זו צפות ועולות בין המסות המעמיקות, העשירות והישירוֹת המכונסות כאן.
נהר ספרים
מאת: יגאל שוורץ, קציעה עלון, נועה שקרג'י
תיאור: רוני סומק (יליד בגדד, 1951) הוא כנראה המשורר הפופולרי ביותר בשירה הישראלית. מראשית דרכו הפואטית באמצע שנות ה-70 זכתה יצירתו הן באהדת הביקורת והן באהבת הקוראים. במרוצת השנים הפך סומק למשורר הישראלי הנקרא, המוזמן, המתורגם והנוכח ביותר במדיה, בארץ ובעולם. שירים כדוגמת "קו העוני" ו"שיר אושר" נלמדים בתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים, וצוטטו אינספור פעמים. סומק עצמו הפך "אב שירי" למשוררים צעירים רבים, והשפעתו חורגת משדה השירה. למרות נוכחותה הרבה של הפואטיקה של סומק במרחב התרבות הישראלי, טרם נעשתה עבודה מחקרית מקיפה על יצירתו. ספר זה מבקש למלא חלל זה, ולהגיש לראשונה מכלול מחקרי מרתק העוסק כולו בשירת רוני סומק. טובי חוקרי השירה העברית תרמו מפרי עטם לספר זה: מוריה דיין, אורי הולנדר, טפת הכהן־ביק, חנן חבר, רונית חכם, גלעד מאירי, קציעה עלון, יובל פז, רות קרטון־בלום, ורד קרתי שם-טוב, שרון שדה, יגאל שוורץ, נועה שקרג'י.
הוצאת גמא
מאת: קציעה עלון
תיאור: אמירה הס - יש משהו מדויק בשמה: אמירה. בכתיב העברי שלו, ההדהוד הברור הוא לספר “בראשית”, לאמירה הראשונה בפסוק “ויאמר אלוהים יהי אור”. הדיבור הבראשיתי, ההיולי, ניכר גם בפואטיקה של אמירה, בדרך בה היא יוצרת אור בכתיבתה. זאת שירה שיש בה עירוב של לשונות, של קולות, של גופים, של תודעות, של נזכרות ונשכחות, של זהויות. עירוב שמפרק הכל ומקים הכל לתחייה מחדש בדרכה שלה. אמירה כותבת טקסטים שדורשים מן הקוראים להתעכב ליד המלים, ליד השורות, להבין “בהמשכים”. כתב היד שלה מעניק לנו שהות. שירה היא מלאכת הקודש שלה. ובה, כמו בכתבי הקודש, יש סיפורים וסתירות, דמויות ברורות ואחרות שעוטות מסכות, יש בה קול הבוקע מן הסנה הבוער ואחר שיורד מן ההר האפוף ערפל, ויש קול ילדות מן המעברה, שמעבֵּר את הערבית לעברית, שמחפש את המלים ולְש את העצמי בתוך הגירת הגוף והשפה, לש בתשוקה וללא מורא את הנפש ואת ההיסטוריה. זאת אמירה עם פואטיקה עשירה כרימון - מדממת גרעיני יופי וחוכמה, משפריצה מיץ אדום וסוער ונוטעת בכל שורה עץ חיים ועץ דעת, לא מפחדת לחטוא בעבור הכתיבה. שיריה תאווה לעיניים ולשכל וליבי נפקח כאשר אני קוראת אותה, כאשר אני קור ת את שירתה. (מתוך שיחות רדיו עם ענת שרון-בלייס - הקדמה).
הוצאת גמא
מאת: קציעה עלון, בת-שחר גורמזאנו גורפינקל
תיאור: לראשונה‭ ‬זוכה‭ ‬יצירתו‭ ‬הענפה‭ ‬של‭ ‬יצחק‭ ‬גורמזאנו‭ ‬גורן (‬יליד‭ ‬1941‭ , ‬אלכסנדריה) ‬ לשלל‭ ‬התבוננויות‭ ‬מחקריות. ‬בספר‭ ‬זה‭ ‬מאמרים‭ ‬פרי‭ ‬עטם‭ ‬של‭ :‬בתיה‭ ‬שמעוני, ‬עמרי‭ ‬הרצוג, ‬רמי‭ ‬קמחי, ‬נפתלי‭ ‬שם‭ ‬טוב, ‬עמיאל‭ ‬אלקלעי, ‬קציעה‭ ‬עלון, ‬דביר‭ ‬אברמוביץ, ‬ליאת‭ ‬סידס‭ ‬ודליה‭ ‬כהן‭ ‬קנוהל. ‬הקורפוס‭ ‬היצירתי‭ ‬שלו‭ ‬נפרש‭ ‬על‭ ‬פני‭ ‬למעלה‭ ‬מ‭ ‬40‭-‬שנה, ‬וכולל‭ ‬בתוכו‭ ‬הן‭ ‬רומנים‭ ‬והן‭ ‬מחזות. ‬גורמזאנו‭ ‬גורן‭ ‬פרץ‭ ‬לראשונה‭ ‬לתודעה‭ ‬הציבורית‭ ‬עם‭ ‬ספרו‭ ‬קיץ‭ ‬אלכסנדרוני, ‬שזכה‭ ‬בשנים‭ ‬האחרונות‭ ‬לתרגום‭ ‬לאנגלית‭ ‬ולהערכה‭ ‬רבה‭ ‬גם‭ ‬בארצות‭ ‬הברית. ‬מאז‭ ‬פרסם‭ ‬15‭ ‬ספרים, ‬ומחזות‭ ‬ותסריטים. ‬באסופה‭ ‬זו‭ ‬ימצאו‭ ‬הקוראות‭ ‬והקוראים‭ ‬התייחסות‭ ‬מחקרית‭ ‬מקיפה‭ ‬ומעמיקה‭ ‬ליצירתו‭ ‬המגוונת. ‬
הוצאת גמא
מאת: עירית אבישי–צביאל
תיאור: הספר "האם את צוכה או בוחקת" המתבסס על עבודת הדוקטוראט של עירית אבישי–צביאל, מתבונן בעושר יצירתן של שתיים מן הכותבות החשובות בספרות העברית בדורנו — המשוררת אגי משעול והסופרת אורלי קסטל–בלום. הספר מתבונן ביצירתן של השתיים מפרספקטיבה מיוחדת במינה, ופורש את גווני צליליו ההומוריסטיים של הקול הנשי. באופן ייחודי ומרתק עומדת אבישי-צביאל על הזיקות המשותפות לקול ז ה- עמדות נשיות החותרות תחת תפישות חברתיות כמו מיתוס היופי, וקוראות תיגר על עליונותו של הגבר בחברה הישראלית. הפרקים השונים בוחנים את מסיכת ההומור רבת הפנים ביצירות, שבדומה לכותרתו המלהטטת של הספר, מצביעים על מחאה נשית המנסה להשתחרר מכבלים; מחאה המוסווית מאחורי חיוך מריר-מצחיק המתאפיין באינסוף צורות - היתממות, אירוניה, פרודיה, סאטירה גרוטסקה וביטויי הומור נוספים.
הוצאת גמא
הצג עוד תוצאות