נמצאו 331 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: ענר פרמינגר
תיאור: "הקולנוע ישתחרר בהדרגה מעריצות החזותי ויהפוך לאמצעי כתיבה לא פחות גמיש ודק הבחנה מהשפה הכתובה. בעיה יסודית בקולנוע היא כיצד לבטא מחשבה. יצירת שפה הייתה בראש מעייניהם של התיאורטיקנים והעוסקים בהיסטוריה של הקולנוע, מאייזנשטיין ועד תסריטאים ומעבדים בקולנוע המדבר". בהשראת חזון "המצלמה-עט", כפי שניסח אותו אלכסנדר אוסטרוק ב-1948, חוזר ענר פרמינגר ושואל כיצד חושבים קולנוע? כיצד מבטא הקולנוע רעיון או רגש?

עשרה סרטים ישראלים שנעשו בין השנים 2016-1968; המתח בין המילה לבין אמנות הקול והתמונה; התמודדותו של צ'אפלין עם הפסקול כחומר והתפנית מראינוע לקולנוע; אתיקה והקשר בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי – כל אלה הם אחדים מהנושאים שבאמצעותם בוחן פרמינגר את כוחו של הקולנוע לחקור את עצמו ואת העולם, תוך כדי כך שהוא חוזר ומהדהד את חזונו של אסטרוק, אשר מהווה מצע משותף למגוון הרחב של פרקי הספר.

ספר זה מציע התבוננות חדשה ומרתקת על הקולנוע ועל תהליך הפרשנות שלו; בדרכו הייחודית הוא בוחן את המבע הקולנועי של הסרטים הנדונים מפרספקטיבה של במאי ויצירת זיקה הדוקה בין הפרשנות המבוססת על מבע קולנועי לבין ההתייחסויות ההיסטוריות, החברתיות, התרבותיות, הפוליטיות והפילוסופיות של הסרטים השונים.
רסלינג
מאת: דנה קרן-יער
תיאור: ספרות הילדים העברית נולדה בשלהי המאה ה-18 במסגרת מהפכות מודרניות של השכלה ולאומיות עברית. ספרה של דנה קרן-יער סופרות כותבות לילדים מציע לראשונה קריאה פמיניסטית ופוסט-קולוניאליסטית בספרות ילדים עברית אשר נכתבה בידי נשים מתחילת המאה ה-20 עד ימינו, וזאת על ידי קריאה קשובה וצמודה ביצירותיהן של סופרות כגון חמדה בן-יהודה, דבורה בארון, מרים ילן-שטקליס, לאה גולדברג, ימימה אבידר-טשרנוביץ, דבורה עומר ונורית זרחי.

סופרות כותבות לילדים מציע אפשרויות לקריאה מתנגדת בספרות ילדים עברית. כל אחד מפרקי הספר עוסק בתקופת תפר חברתית ויצירתית: הפרק הראשון מציג את המעבר מהשכלה לתחייה עברית כתקופה שבה נשים יהודיות החלו לכתוב לילדים בעברית, כך שטווח משימותיהן התרחב ולתפקיד הנשי הטיפולי המסורתי נוסף תפקיד חינוכי של תיווך תרבות מודרנית, בכפוף להגמוניה הגברית. הפרק השני מקיף את המפנה מחברה יישובית לחברה אזרחית סביב הקמת מדינת ישראל, עם הופעת גל של כותבות חדשות שהתבססו לראשונה כסופרות ילדים מקצועניות, כך שמרחב היצירה הנשית צומצם ליצירה לילדים בלבד. הפרק האחרון מברר תהליכים שחלו בתקופת ההתפשטות הטריטוריאלית של מדינת ישראל והמעבר מכלכלה סוציאליסטית לכלכלה קפיטליסטית (מסוף שנות ה-60). בתקופה זו חלק מהסופרות מתכנסות לעולם הפרטי והפנימי של הילד ואילו אחרות ממשיכות לעסוק בהקניית ערכים חברתיים ולאומיים.

סופרות כותבות לילדים דן בנסיבות שבהן נשים נותבו לכתיבה לילדים עד להדיפתן לשולי המערכת הספרותית, וזאת תוך כדי בדיקת דרכי יצירתן מאותם שוליים: משא ומתן בין מחויבותן לילדות ולילדים לבין אחריות ציבורית לסוגיה; "בריתות" שניסו לכרות הכותבות עם הילדים: ברית מקרבת ליברלית, שבה הכותבת מתחברת לצרכיו של הילד בעודה מסווה את הכוחניות הלאומית המופעלת עליו, לעומת ברית יצירתית יותר, שמחלצת אותו מהסדר הקיים ו"מבריחה" אותו לאפיק רב-ממדי המציע ריבוי של מבטים ועולם חדש.
רסלינג
מאת: יעל דורון
תיאור: ביאליק הכיר את נחום גוטמן עוד בהיותו ילד בבית אביו (הסופר ש. בן ציון) באודסה כאשר ביאליק, בן ציון ולווינסקי עבדו על הכנת מקראות לילדים ואיסוף אגדות מהתורה שבעל-פה אשר התרחבו והיו ל"ספר האגדה". כעבור עשרים וחמש שנים הם שיתפו פעולה בברלין כאשר גוטמן הצעיר אייר את שיריו ואגדותיו של ביאליק בספר "ויהי היום". לאחר מכן אייר גוטמן את "סיפורי המקרא" המעובדים של ביאליק ואת ספרו "שירים ופזמונות לילדים".

ספרה של יעל דורון מתייחד בכך שהוא בוחן את כלל יצירתו החזותית והספרותית של גוטמן לאור הרקע הספרותי ומערכת יחסיו עם דור האבות, ובראשם ביאליק. כל אלה התרחשו בתקופה הרת גורל של שינויים בזהות היהודית, על סיפה של הקמת מדינת ישראל. הספר מלווה את יצירתו של גוטמן הצעיר, כמו גם את יצירתו המאוחרת; את שיתוף הפעולה הפורה בין גוטמן לביאליק ואת היוולדותו של גוטמן כסופר לאחר מות דור האבות.

סאטירה, אירוניה, פארודיה והומור מאפיינות את כלל יצירתו של גוטמן, והן ביטוי ספרותי ל"דיאלוגיות חזקה" כמאמרו של בחטין. זהו דיאלוג עם דורות קודמים, עם דור האבות, דיאלוג עם קבוצת ההשתייכות הדורית (אמנים ארצישראליים, אופקים חדשים), דיאלוג בין ספרות לאמנות ודיאלוגיות פנימית נמרצת בינו לעצמו. לא בכדי הפך גוטמן לסופר המשלב מילים וציורים. ספרה של יעל דורון מתחקה אחר עקבותיה של דיאלוגיות זו ביצירתו הפורייה, המרובדת והרב-תחומית של גוטמן.
רסלינג
מאת: עמי שטייניץ
תיאור: עמי שטייניץ פועל למעלה מ-40 שנה בשדה האמנות הישראלית ויוצר אוצרות אלטרנטיבית לייצוג המקובל במוזיאונים ובגלריות וליחסי האמנות עם הקהל. משנות ה-80, בגלריה ׳אחד העם 90׳, בגלריות שיזם ובתערוכות שאצר בסדנאות לאמנות ביבנה וברמת אליהו ובביאנלות באנקרה ובסאן פאולו, כרוכה פעילותו בַּקהילה בשאלות של הגירה, ברב-תרבותיות ובתרבות מזרחית. ביקורת על תפיסת המערביות של ישראל הובילה להתנגדותו המוקדמת לרוח 'דלות החומר' ולפוליטיקה התרבותית של כור ההיתוך. מהלכיו בתחומי האמנות בקהילה, בחינוך, באוצרות ובפוליטיקה החברתית של השפה החזותית פרצו דרך ראשונית וחסרת תקדים בתרבות המקומית. בגלריה ׳עמי שטייניץ אמנות עכשווית׳, שפעלה כעשור (1990–2001), הוא פיתח אוצרות שיוצאת מהסטודיו אל השטח, פועלת בעומק השסעים החברתיים, ומציגה מזרחים, פלסטינים, יוצאי אתיופיה, נשים, להט"בים, מהגרי עבודה, צילום תיעודי, תערוכות עיצוב ואדריכלות חברתיות. ב-2001 סגר את הגלריה לטובת 'אוצרות ללא קירות' בהשתתפות קהילות שונות בשכונות וביישובי הפריפריה. במסגרת זו התפתחו תפיסת 'בית הספר כקמפוס תרבותי', פעילות באום אל פחם, חברות במערכת 'עדות מקומית' ­­­–­ תערוכת צילומי העיתונות והתיעוד השנתית, מסע עם קהילת יוצאי אתיופיה בפתח תקוה ושותפות עם ׳תנועת תרבות׳. לצד דרכו באמנות השתלב בארגונים החברתיים: ׳השנה ה-21׳, ׳הקשת הדמוקרטית המזרחית׳ ו׳הלה – לחינוך שווה בשכונות, בערי הפיתוח וביישובים הערביים׳. לראשונה מקובצים לכדי ספר מרשים מאמרים ורשימות פרי עטו שליוו פעולות מפתח לאורך השנים. זהו ספר חובה לאנשי ונשות אמנות וקהילה באשר הם: אמנים, אוצרים, חוקרים, פעילים חברתיים ושוחרי אמנות.
הוצאת גמא
מאת: אלי אשד
תיאור: ספר זה הוא מחקר ראשון מסוגו בתולדות העלילון ( הקומיקס ) העברי ומתאר את השינויים וההתפתחות שעבר בין השנים 2000-1935. אלי אשד, עורך המחקר, ממשיך במפעלו המרכזי, חקר התרבות הפופולרית העברית, שבו הוא עוסק שנים רבות. במחקרו מתמקד אשד בתחום הקומיקס, שנחשב במשך זמן רב שולי בתרבות הישראלית. הוא סוקר את תולדות הקומיקס העברי מהתחלותיו בשנות השלושים של המאה העשרים דרך עבודותיהם של המאייר אריה נבון (ושותפתו לכתיבה, לאה גולדברג), יעקב אשמן, פנחס שדה, הכותב והמאייר דודו גבע, אומן הקומיקס החשוב ביותר בתרבות הישראלית שפנה גם לקהל בוגר, ואורי פינק, הקומיקסאי המצליח והידוע מכולם. בעבודותיהם של יוצרים אלה משתקפות השפעות החברה והתרבות המקומית, השפעות אירועים מכוננים בתולדות המדינה והשפעותיהם של יוצרים בולטים בתחום הקומיקס העולמי, אשר חוללו תמורות רבות באפיוני העלילון הישראלי. המחקר מגלה הבדלים דרמטיים בין סיפורי העלילון, שהתפרסמו בעיקר בעיתוני הילדים, משנות השלושים (בימי המנדט הבריטי) ועד סוף שנות השבעים, ובין סיפורי העלילון שנוצרו משנות השמונים ואילך. עד סוף שנות השבעים של המאה העשרים התאפיין העלילון הישראלי בדרך כלל בגישה לאומית, פטריוטית ואוהדת בכל הקשור למדינה, מטרותיה וערכיה המרכזיים, אשר היוותה בסיס לקונצנזוס חברתי מאחד. בעיתוני הילדים טופחה דמותו של הצבר הישראלי שהיה לאחד מסמלי המדינה. מסוף שנות השבעים החלו להתפרסם בעיתונים למבוגרים עלילונים פרי יצירתו של דודו גבע, שסימנו שינוי בשיח המאפיין את העלילון הישראלי. העלילונים, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, נעשו פלטפורמה ללשון סטירית ארסית חתרנית ולעיתים משולחת רסן, המקעקעת נורמות וערכים אידאולוגיים ומנפצת פרות קדושות. עם זאת, יש לומר שאלמנטים חתרניים נון-קונפורמיסטיים שזרעו ספקות בנוגע לגישה הלאומית הדוגלת ביצירת תרבות "עברית-ציונית", צצו מדי פעם גם בשנים שבהן סוגת הקומיקס שיקפה את הקונצנזוס הלאומי. אשד מראה במחקרו כיצד הקומיקס הישראלי, למרות כיווני התפתחות אלה, הפך להיות מרכזי הרבה יותר בתרבות הישראלית הפופולרית. תרבות זו, שיש בה הרבה מן הפרוע, כאוטי, לא אתי, הנתונה להשפעות משתנות, עומדת מנגד לתרבות הקנונית, ההגמונית, ומנהלת איתה דיאלוג עשיר ומורכב. התרבות הפופולרית בנגיעה חסרת הבושה שלה בנמוך, בסנסציוני, בפורנוגרפי ובלשונה הסטירית הפרועה, הניהיליסטית וחסרת הגבולות, אומרת משהו חשוב על עצמנו, ומכניסה אלמנט של תסיסה, חוסר שקט וחוסר נחת לתרבות שלנו. זהו אלמנט חשוב ביותר, חיוני, וחשוב לחקור אותו. אלי אשד בספר הזה, כמו בכל מפעלותיו, עושה את זה.
כתב ווב הוצאה לאור בע"מ
מאת: עופר שיף, דוד גדג'
תיאור: שבעה עשר חוקרות וחוקרים ממגוון תחומי דעת בוחנים מחזות תאטרון ישראליים שעוסקים בשואה. הם רואים במחזות מעין כמוסות זמן שאוצרות דיאלוג בין מבטים שונים על השואה, כמוסות של שיח מורכב ומרובד בחברה הישראלית על השואה ועל זכרה. כיצד קבוצות שונות בתקופות שונות מגיבות להפיכת זיכרון השואה למסמן מרכזי של ה'אנחנו' הישראלי? מי מתריס, חברתית ופוליטית, נגד מקומה המרכזי של השואה בתפיסות הזהות הישראלית? עד כמה ההשתתפות במחזות השואה מסייעת לקבוצות שוליים בחברה הישראלית? כיצד התקבלו מחזות שואה שנכתבו והוצגו בארצות אחרות, תורגמו לעברית והותאמו לחברה בישראל? בשאלות אלה ואחרות עוסק ספר זה. בחינת השואה דרך התאטרון הישראלי סודקת את יסודותיהן של רבות מהבחנותינו השגורות, החוצצות בין זמנים, מקומות ומצבים. האסופה השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי מלמדת כי אין השואה אירוע היסטורי שאנו מתרחקים ממנו בהדרגה. נוכחותה עיקשת, מפעפעת ומתמידה בנו ובמקומותינו.
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב
מאת: צבי אלחייני, מיכאל יעקובסון
תיאור: חדרי אוכל בתכנונה של ארנונה אקסלרוד (2019-1935) שירתו ועודם משרתים קיבוצים ברחבי הארץ, מכפר-גלעדי שבאצבע הגליל ועד גְרוֹפית שבערבה. בתור הזהב של התנועה הקיבוצית, באמצע המאה שעברה, היו חדרי האוכל מעוז חיי הקהילה בימים של שִגרה ושל חג. תחת ידיה של אקסלרוד פותחו מבנים אלה ושוכללו בהתאם לצורכי השעה, מגבלות המימון, נתוני השטח והקִרבה לגבולות המדינה.

בשנים שבהן אידיאות ופרקטיקות של שימור טרם התגבשו בתודעת התכנון בישראל, אקסלרוד ניגשה לבניינים שתכננו אבות האדריכלות הארצישראלית, ועטתה עליהם – או העמידה במקומם – מבנים תקיפים ממורשת המודרניזם המאוחר והברוטליזם. מזיגה של סוציאליזם ופרגמטיות, קווים רכים לצד צדודיות בניין עזות, שׁוֹרה על עולמה המקצועי של אקסלרוד ומנשבת גם בספר זה, המכנס לראשונה את עבודתה ומרחיב את מדף הספרים העוסקים בגילומו הבנוי של הרעיון הקיבוצי והשיתופי.
הוצאת אסיה
מאת: צבי אלחייני, מיכאל יעקובסון
תיאור: עבודתם המשותפת של משה לופנפלד (2010-1931) וגיורא גמרמן (2015-1927) נגעה כמעט בכל תחום מתחומי האדריכלות: תכנון ערים וסביבות מגורים; מבני תעשייה, ספורט ואירוח; מוסדות חינוך וספריות, תרבות וקהילה. גוף העבודה המקיף של השניים משקף את חילופי האופנות וסדר–היום התכנוני והסגנוני במחצית השנייה של המאה ה–20, ובקאנון של אדריכלות ישראל כלול לפחות בניין מייצג אחד פרי תכנונם מכל תקופה ותקופה: החל ב"בית המגירות" בבאר–שבע, נציג הסטרוקטורליזם הניסיוני של שנות ה–60; עבור בספריית בית אריאלה בתל–אביב - אחד השיאים האקספרסיוניסטיים של הברוטליזם הישראלי המאוחר ושל הבנייה המתבצרת, שנפוצה בישראל לאורך שנות ה–70 וה–80; וכלה בקריית התרבות באשדוד, מהמופעים השנויים במחלוקת של האדריכלות הפוסט–מודרנית בשנות ה–90. לופנפלד וגמרמן נמנים עם מספר לא גדול של אדריכלים ישראלים, שביקשו להתנער מן האחידות הגיאומטרית של הבנייה החדשה בארץ בעשור הראשון למדינה. עבודתם, שהותירה חותם ייחודי מובהק במרחב הישראלי המתוכנן והבנוי, התבססה כבר בראשיתה על תכנון מערכות מודולריות פתוחות–קצה, שאתגרו את התיבה הסטנדרטית של המודרניזם. דרכם בפירוק המאסות והרכבתן מחדש, הן במבנים צנועי–מידות והן בסטרוקטורות גדולות, מתגלה בספר זה - המכנס את עבודתם לראשונה בהקשר תיאורטי והיסטורי רחב - כתרומה ייחודית למורפולוגיה המשוכללת של המודרניזם הישראלי המאוחר.
הוצאת אסיה
מאת: זמירה הייזנר
תיאור: תמר רבן היא יוצרת רב-תחומית, ילידת חיפה (1955), אשר זכתה להכרה ולהוקרה בארץ ובעולם כאמנית מופע. המופעים של רבן – הכוללים מיצגי סולו אינטימיים שלה, מיצגים עם שותפים יוצרים נוספים ומופעים של תאטרון עכשווי בהשתתפותם של חברי "אנסמבל 209" – מתייחדים בדיוק ובהקפדה, בטקסיות המאגית המהפנטת ובקסם שלהם, אך גם בחידתיות ובחוויה הפתוחה והמאתגרת שהם יוצרים, בבחינת משל ללא נמשל. לפי תפיסתה של רבן, היא עוסקת באמנות הפעולה. פעולה זו צריכה להיות מודעת, חסכנית ומדויקת, כמו כל פעולה של בעל מקצוע או אומן העוסק במלאכתו. משנת 2015 רבן חיה ויוצרת עם האמן ארנסטו לוי – הפעולה האמנותית שהם יוצרים ביחד נקראת "מעשה" (a deed). הדיון באמנות המופע של תמר רבן בספר זה מוצג כמטרה לעצמה, אך גם כביטוי לטשטוש הגבול בין אמנות לחיים, בין אמנית המופע ואמנותה, כל זאת באמצעות קריאה במבחר מעבודותיה בהקשר המציאותי והביצועי (פרפורמטיבי) של מרכיביהן, תוך כדי התמקדות בשפה, בפעולה וביחסים ביניהן, בדקדוק ובתחביר הפנימי שלהן ובהיבטים הביוגרפיים השזורים בהן. ספרה של זמירה הייזנר מבוסס על שיחות עם רבן; הוא משובץ בקטעים מתוכן ומתוך דברים שכתבה, בתיעוד מצולם וכתוב של מופעיה ובפרסומים על עבודותיה. באופן הזה מנסה הספר לבטא את דרך ראייתה כאישה וכאמנית החורגת באופן מודע ועקרוני מהגדרות, מתיוגים וממושגים כובלים ומקבעים, על מנת להנגיש לקהל הרחב את יצירתה של יוצרת ייחודית ורבגונית הפועלת שנים רבות במה שנחשב לשוליים הניסיוניים של שדה האמנות והתרבות בישראל. ההתמדה והעקשות של רבן, הטוטליות שבה היא חיה את אמנותה במשך תקופה ארוכה, באינטנסיביות ובחדשנות מתמדת – כל אלה יכולים להיות מקור השראה עבורנו.
רסלינג
מאת: הודל אופיר
תיאור: ספר זה, הנשען על עבודת מחקר אנתרופולוגית, מספר את סיפורן של ארבע נשים – מורות ויוצרות מחול פלסטיניות בישראל – המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם מקצוע אמנותי-פרפורמטיבי-גופני בתרבות שיחסה לגוף ולריקוד מורכב, בתנאים של חסר מובנה בתשתיות ובמשאבים. פרקי הספר פורשים תמונה מגוונת של דרכים להתקיים כמורה ויוצרת בתחום, ושל אופנים לתמרן במתח שיוצר העיסוק במחול במפגשו עם החברה והתרבות הערבית. סיפורי הנשים מעידים על קידום של ערכי מעמד הביניים, חוללות סולידריות וזהות פלסטינית, גמישות במעבר בין תרבויות ובין גבולות חברתיים, ציות לנורמות מגדריות להשגת לגיטימיות לעיסוק במחול, ניצול המחול לאתגור נורמות אלה, נאמנות לאתוס אינדיבידואליסטי והתרחקות ממוסכמות מסורתיות וממוסֵרוֹת של לאום. בדבריהן מתייחסות הנשים למקורות התמיכה שלהן, לתנאים שבהן גדלו והתחנכו, לאתגרים התרבותיים, המשפחתיים והכלכליים שעמדו ועומדים בפניהן, לאופק ולחזון שיש להן ביחס למחול בחברתן ולמשמעות שהן מוצאות במקצוען. ספרה של הודל אופיר מציע אפשרות לראות בגוף, בחינוך וביצירה זירות לפעולה חברתית של נשים, כמו גם לקיום חיים של משמעות בתנאים של הדרה ודיכוי לאומי, אתני ומגדרי. במסגרת זו ניתן לשוב ולחשוב על סוכנות של נשים ושל גוף ועל כוחו של ריקוד – שנקנה לו בזכות גופניותו – לחולל שינוי בממד הטרנסצנדנטי והקונקרטי גם יחד, דרך האפשרות לדמיין, להתעלות ולחרוג מתנאי חיים מגבילים, דרך הרחבת טווחי התנועה והפעולה וחוויית הכוח של הגוף הרוקד. כוריאוגרפיה של שינוי מגלמת את טענת המחברת שפועלן של משתתפות המחקר בתחום הריקוד מחולל, כפי שהוא משקף, תמורות חברתיות משמעותיות.
רסלינג
מאת: גילה דנינו-יונה
תיאור: לספרות הילדים מקום מרכזי בתהליך הסוציאליזציה החברתית, התרבותית והמגדרית של קוראיה ושומעיה. לפיכך היא פותחת צוהר להתבוננות בקווי המתאר המרכזיים של דיוקן החברה שבה היא נוצרת ומאפשרת לבחון את השפעתה על ילדות וילדים הגדלים לאורה. הספר ילדות טובות מקיים דיון ביקורתי, טקסטואלי וחזותי בספרי ילדים מוכרים ואהובים שיצאו לאור במשך יותר משלושה עשורים; הוא בוחן אותם באמצעות תיאוריות חזותיות ותיאוריות בביקורת הספרות המודרנית על רקע ההתפתחות בחשיבה הפמיניסטית. הקריאה הביקורתית מבקשת לבחון את האופנים שבהם ספרות הילדים משמרת ומשעתקת יחסי מגדר ומבנה ילדות וילדים בהתאם לתבניות מגדריות מקובעות. דרך עיון בתמות מרכזיות בשיח הפמיניסטי, בהן עיצוב הספרה הציבורית אל מול הפרטית, ביסוס אידיאל היופי הנשי והאלימות כאתר סימבולי ליחסי הכוח בין המינים, בוחנת גילה דנינו-יונה שאלות כגון: האם ילדות טובות "עוברות את הגבול"? מה קורה לאמא כשאבא בורח עם הקרקס? מדוע סופה של הכינה נחמה שבחרה לראות עולם כה עצוב? האם בנות מחייכות יותר מבנים? על מה חולם קרמר החתול? ומתי ילדות בוכות בספרי ילדים? ספר זה, ראשון מסוגו אשר מציע קריאה מקיפה וביקורתית בכתיבה הישראלית הקנונית לגיל הרך מפרספקטיבה פמיניסטית, מבקש להדגים את האופנים שבהם ספרות הילדים מכוננת זהויות מגדריות שמרניות – גם בספרים המבקשים לכאורה לקרוא תיגר על תפיסות מגדריות פטריארכליות.
רסלינג
מאת: אמיר בן פורת
תיאור: כבר בשלהי המאה ה-19 הציעה הספרות היפה באנגליה "למשחק היפה", כך מכונה משחק הכדורגל, "לצאת" עמה לדייט. בין הספרים הראשונים על כדורגל היה ספרו של תומס יוז, "בית הספר של תום בראון". במשך הזמן הייתה ספרות כדורגל לחלק בלתי נפרד מהספרות היפה באנגליה, ומאוחר יותר, גם במדינות נוספות. מהדייט הראשון באו עוד ועוד, והיום הם "יוצאים קבוע". לעם הספר יש כפי הנראה הרבה ספרות יפה, אך אין לו כמעט ספרות שעניינה כדורגל. הסופר חיים הזז, ב"הדרשה", שלח את החבר'ה "לשחק כדורגל", והם הלכו ושיחקו ועדיין משחקים. אולם נדמה שהספרות היפה הלכה למקום אחר: היא נמנעה מ"לצאת" עם הכדורגל. ניתן להניח שבעשורים הראשונים למדינה סופרי "דור בארץ" פנו לעסוק בשאלות הבוערות של הזמן ההוא, אשר כל כולו "בינוי אומה". חרף העובדה שהמשחק הזה היה פופולרי מאוד בזמנו, ספרות כדורגל נותרה מחוץ למגרש. ובכן, הדייט הראשון בין הספרות היפה לכדורגל הישראלי היה קצר ואפלטוני. בערך כ-40 שנה מאוחר יותר הוא מתחדש, יש כותבים ויש כותבות. אולם דלות החומר היא בבחינת הצהרה ש"הספרות היפה הישראלית (עדיין) אינה יוצאת קבוע עם הכדורגל". ספרו החדש של אמיר בן פורת צולל אל תוך נבכי הדייט המוזר הזה.
רסלינג
מאת: מוטי זעירא
תיאור: יגאל מוסינזון כתב את "חסמבה", את זה הכול יודעים. אבל מה באמת אנחנו יודעים על סיפור חייו הלא-מוּכּר והמפתיע?

הוא גדל במשפחה מסובכת, עם אמא לא יציבה נפשית ואבא בעל יומרות ספרותיות, שלא הצליח לממש את עצמו וסופו שהתאבד; ביחסיו עם אָחיו (בן אשתו הראשונה של אביו) היו שלובים אהבה, קנאה ותחרות; הוא היה איש של נשים, שהתחתן ארבע פעמים, ונולדו לו שישה ילדים משלוש נשים. יגאל מוסינזון נמנה עם ראשוני הסופרים הצעירים של דור הפלמ"ח (עם ס. יזהר ומשה שמיר), והיה הראשון בהם שזכה להכרה ולפרסום ספר משלו. כתיבתו היתה חדשנית ונועזת, וזכתה לביקורת על הארוטיקה היתֵרה שבה. הוא חיבר למעלה מעשרים מחזות, בהם "בערבות הנגב", "קזבלן" ו"אלדורדו". מחזותיו נגעו בסוגיות הנפיצות ביותר של החברה הישראלית ועוררו מחלוקות עזות. ועם זאת הקהל הישראלי נהר להצגותיו בהמוניו. הוא היה קיבוצניק (שעזב ברעש גדול את קיבוצו), מושבניק בבית-שערים, התגורר חמש שנים בניו-יורק – אך רוב חייו היה תל-אביבי. הוא היה מעורב במבצע פרטי ללכידת פושע נאצי בספרד של תקופת פרנקו; ידיד אישי של מרלין מונרו; דובר משטרת ישראל, עובד במחצבה, פועל בניין; וממציא פטנטים מקורי, שלא זכה להכרה. סיפור חייו של יגאל מוסינזון צבעוני יותר מכל עלילות חסמבה המופרכות ביותר שכּתב לאורך השנים. הספר שלפנינו מתאר את דמותו המיוחדת ואת תחנות חייו המפתיעות, מלידתו בעין-גנים בשנת 1917 ועד מותו בשנת 1994.
הקיבוץ המאוחד
מאת: חנן גוזנר גור
תיאור: גם אלו המכירים את יצירתו של א.ב. יהושע על בוריה, יופתעו לגלות באיזה עומק והיקף ובאיזו דרגה של פירוט נוכח בה עולם הרפואה. הרופא לשבורי לב של חנן גוזנר גור הוא מסע רפואי מרתק לשש יצירות מופת שכתב יהושע, המוארות מחדש תוך פירוט, ניתוח ודיון בכל התכנים הרפואיים הקיימים בהן, לצד בחינה מעמיקה של מרקמן המלא. חוקרי ואוהבי ספרות ימצאו כאן היבטים חדשים, באשר זו המונוגרפיה המקיפה הראשונה על נושאי רפואה בספרות של א.ב. יהושע; סטודנטים, רופאים ואנשי צוות רפואי יגלו עולם הומניסטי המכיל תובנות מורכבות ביחס לחוויית החולה, חוויית הרופא, היחסים בין רופא לחולה ואורחותיהם של מוסדות האשפוז ושל הממסד הרפואי; ומעל הכול, הקריאה בספר מספקת מבט נרחב ומקיף על הספרות הריאליסטית והגרוטסקית גם יחד, הטובלת בהומור רב ומלאה באהבת אדם, מלאת הגוונים, הצבעים והרגשות האנושיים – הספרות של א.ב. יהושע.
הקיבוץ המאוחד
מאת: דוד שליט
תיאור: הספר מקרינים כוח הוא ניסיון ראשון לבחון את מקומו של הקולנוע בחברה הישראלית. במרכז הספר עומדים הממסדים הפוליטיים, בעלי אולמות הקולנוע וקהל הצופים – לא הסרטים עצמם. בכתיבה מפוכחת ונטולת נוסטלגיה חושף דוד שליט את השתלטות הברונים הראשונים על אולם הקולנוע היחיד בתל אביב, את יחסם הפטרוני של בן גוריון והאליטות ל"סינמה" ואת תהליך הפקעת האולמות על ידי הגופים הפוליטיים. מקרינים כוח מביא בצורה בהירה וקולחת את סיפור עלייתו ונפילתו של בית הקולנוע בישראל. ממבנה ארכיטקטוני רב-הוד – מעין היכל קודש-חילוני-מודרני – למבנה כבד ובזבזני שהכיל בתוכו פרצי אלימות וניכור חברתי. פרקים בספר מוקדשים גם לצנזורה על סרטים, למלחמות השבת שניהלו הדתיים נגד הצופים החילונים, לפלישתו של הטרור אל תוך בית החלומות של ההמונים, כמו גם לעדויות של צופים דוגמת יצחק בן נר, מוחמד בכרי, יעל הדיה, שמוליק דובדבני, אמנון ז'קונט, אמנון לורד ואחרים על חוויית הקולנוע הראשונית שלהם, במרכז ובפריפריה, כחוויה מכוננת. מקרינים כוח מנתח את ההתפתחויות הטכנולוגיות ששינו את דרכי הצריכה של המדיום, מהופעת הטלוויזיה ועד להורדת סרטים למחשב הביתי. מרגע שהסרט הפך למוצר הנתון לשליטת הפרט, הסתיים למעשה תפקידו החברתי של בית הקולנוע. ספר זה נכתב, בין השאר, על מנת להשיב את בית הקולנוע לתודעה ולהעניק לו את מקומו הראוי בהיסטוריה הישראלית.
רסלינג
מאת: נטע שטהל
תיאור: קווי הבריאה וציורי הלב של יואל הופמן מעניקים בעשורים האחרונים לקוראי הספרות העברית עושר חד-פעמי ורב-שכבתי של מראות, ריחות וצלילים המזמנים חוויית קריאה יוצאת דופן. ספר זה הוא מונוגרפיה מחקרית המבקשת להעשיר את החוויה הזאת ולהציע דרכי קריאה ופרשנות שמטרתם להתחקות מקרוב אחר האופן שבו מצייר הופמן ביצירותיו – אפשר אף בורא – באמצעות פואטיקה ייחודית שהפכה זה מכבר לסימן ההיכר שלו, את דמות האדם, על כמיהותיה, תמיהותיה, עוֹל גופניותה המתכלה ותודעת קיצה. החיפוש אחר דרכי הייצוג וחשיפתו של החיפוש הזה כחלק מהותי מהטקסט עומדים במרכז יצירתו של הופמן. לא מדובר בתהייה ריקה כי אם במעין אובססיה אשר באה לידי ביטוי כמעט בכל ממד של היצירה: באסתטיקה, בסגנון, בתמטיקה, בהקשר המדיומי והז'אנרי, כמו גם בהקשר המטאפיזי. פרקי הספר עוקבים אחר התהייה הזאת מתוך ניסיון לעמוד על טיבה. במקביל נבחן העניין של הופמן בשאלת ייצוג התודעה הזוכרת. המחברת מבקשת להבין עניין זה – בעקבות ספרו האחרון ובמידה מסויימת המסכם של הופמן, "מצבי רוח" – כמהותי לחתירתו של היוצר להגיע לכלל עיצוב ספרותי של הישות האנושית. המחברת מכנה זאת "אנתרופולוגיה ספרותית", ומדגימה כיצד הפרויקט ההופמני מעמיד במרכזו את חקירת טיבו של האדם. היא טוענת שמדובר בפרויקט בעל אופי מטאפיזי, שבו הדמויות הספציפיות משמשות כחומרים שמהם נבנית דמות האדם הכללית שהופמן שואף לעמוד על פישרה. הגעגוע, הצער, האמפתיה, האהבה וההומור האצורים ביצירותיו של הופמן נחשפים בספר שלפנינו תוך כדי ניסיון שלא לפגום בסוד קסמה של חידת הטקסט ההופמני.
רסלינג
מאת: קרן דותן
תיאור: ספר זה עוסק ביצירותיהם של סופרים מזרחים, רובם בני הישוב הישן, שהחלו להיכתב בארץ ישראל מאז סוף המאה ה־ 19 וביתר שאת בעשורים הראשונים של המאה ה־20 , בעת שהספרות העברית המקומית עברה תהליכי כינון ומיסוד מואצים. יצירותיהם של סופרים אלה — יהודה בורלא, יצחק שמי, שושנה שבבו, דוד אבישר, הרב סלימאן מני, הרב ד”ר אריאל בן־ציון ואברהם כהן־מזרחי (עמיצור) — נדונות בספר דרך “בעיית הצורה” שרודפת את הספרות המזרחית בישראל כמו גם את הספרות הפוסט־קולוניאלית כולה: היינו, הטענה כאילו ספרות זו נכתבת ונקראת בראש בראשונה כייצוג של עולם אותנטי, אקזוטי או שולי, יותר מאשר כצורה אסתטית ייחודית. אבל “בעיית הצורה” עולה מתוך הספר לא כבעיה טבעית של הספרות המזרחית, אלא כתוצאה של שיח ביקורתי עֵר שהתווה את צירי המלכוד הצורני הזה. מצד אחד, נדרשו הסופרים הללו על ידי אנשי ספרות בני התקופה, רובם עולים שזה־מקרוב באו מאירופה, לספק את הסקרנות האדירה לחיי המזרח ולכתוב כתיבה המתארת את המזרח האותנטי, ומצד שני, כאשר כתבו כתיבה מימטית כזאת, הם גנֻּּוּ בדיוק בשל החסך הצורני בכתיבתם. שיח זה חילחל גם אל האופן שבו הבינו הסופרים עצמם את יצירתם ועיצבו אותה, וסלל את דרכם אל הצורה הספרותית הגמישה, המשוחררת יותר, כביכול, של הפרוזה, ובייחוד אל הרומן, וכמה מאותם סופרים מזרחים היו בין חלוצי הכתיבה הרומניסטית העברית בארץ־ישראל. בתוך כך, על אף מעמדם הפריפריאלי בספרות המקומית, חושפת הקריאה ביצירותיהם — לצד הדיאלוג הביקורתי שהתנהל סביבם — כמה מהצירים האידיאולוגיים המכוננים של הספרות העברית המקומית.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: יהונתן דיין
תיאור: מקומו של ברנר במסורת הסיפור העברי הוא מקום של צללים. מקום של אחרות, תוגה ואמת קשה. הן בעלילת חייו הקצרה והטעונה והן ביצירתו הספרותית, הרי הוא המלנכוליה, מרתה השחורה של הספרות העברית. סיפוריו של ברנר מבטאים את תוגת הדברים. שורשיהם יוצאים מעומק המילה העברית, מליבם של המפעל והחלום הציוני, כמו גם מהיסטוריית אופני המבע המלנכולי: הודעת מידת הצער שבקיום. בפואטיקה מלנכולית זאת טמונות התסבוכת, הנפיצות, המורכבות והנשגבות של הטקסט הברנרי. בשירת העצבים קורא יהונתן דיין במלנכוליה כאיכות אנושית וספרותית, כמצב קיומי וכדרך ביטוי. אלה מנחים את קריאתו במבעו המלנכולי של ברנר כמבשר תוגה, כיודע פגם וכיליון, וזאת בלשון עבר המתחדשת כשפת עולם, שמתוך התחדשותה היא מודיעה את אבדתה. אבל מה טיבה של ההודעה? במה מתייחד מזגה? לשם ייחוד ברנר זה – שספרותו נכתבת כמבע אובדן, ברנר המקונן – המחבר דורש במדרשים רבים מהספרות העולמית והעברית; מהמיתוס של שבתאי המלנכולי, מתורתו של היפוקרטס, מהשגותיו של אריסטו, מפיוטי תהילים, מכתבי רוברט ברטון, מתיאוריית מחזה התוגה של וולטר בנימין, מהפתולוגיות של פרויד ועוד רבים אחרים. כל אלה מתמזגים בקריאה ביצירותיו של ברנר: "בחורף", "מסביב לנקודה", "עצבים", "מכאן ומכאן" ו"שכול וכישלון"; הם מובילים אל הפיגורות, רוחות העבר האצורות בכוח הטקסט, הפועלות בו ואף מפעילות אותו, כאמרי שירה, שירת עצבים – קינתה של הספרות העברית החדשה.
רסלינג
מאת: לילך לחמן, קציעה עלון
תיאור: אמא שלי הולכת עם אחותי התינוקת על הידיים, לבושה חצאית שחורה עם פרחים אדומים שלבם כתום, זה היה מזמן אבל אני רואה אותה לנגד עיניי. אני ודודתי מן העיר האחרת - נשלחתי אליה כדי שלא אהיה בבית בימיו האחרונים של אבי - עומדות מתחת לבית, מחכות. הימים ללא טלפון או אמצעי קשר אחר, אנחנו מחכות אם מעט או הרבה, והנה אמי עולה במעלה הרחוב. היא מתקרבת. דודתי פורצת בבכי, גם אמי. הן מתחבקות. אני מחכה. מלה לא נאמרת. אני מנחשת במה מדובר, אבל איש לא אומר את המלה, את המלה ההיא. אני מחכה. בתוכי נבעה פער, הרגע ההוא ניתק מרצף הזמן, התהום שנפערת בי מחכה להיסגר במלה, בשפה. מהי המלה ההיא? אולי אינה נאמרת, אני חושבת, מפני שאין מלה כזאת, כי מה שקרה אינו מתכנס במלה. --- הן לא אומרות מלה, השפה חסרה, המלה חסרה, אני חסרה, הזמן הופך תמיד, ואולי מה שקרה ולא נאמר, לא קרה. זה משאיר אותי לצפות, יתכן שאתקל בו באחד הימים, כשלא אצפה עוד. [...] יתכן שזו המיתולוגיה של הכתיבה שלי.

בספר זה מכונסים מסות ומאמרים על יצירתה רבת-הפנים של נורית זרחי, כלת פרס ישראל לספרות.
הוצאת גמא
מאת: יעל ארליכמן
תיאור: פנחס שדה (1994-1929) היה משורר, סופר, הוגה דעות ואחת הדמויות יוצאות הדופן בתולדות התרבות הישראלית והמחשבה הדתית-היהודית של המאה העשרים. מבין שלל הדמויות שאכלסו את עולמה של הספרות הישראלית, רק בודדים הצליחו להלך קסם, להרגיז, לזעזע ולעורר רגשות עזים כל כך כמו שדה. בישראל החילונית והפוריטנית של שנות החמישים הוא היה מהבודדים שהעזו לדבר על אלוהים, על בדידותו של היחיד, על גאולה באמצעות החטא ועל השאיפה “להעמיד את החיים על יסוד אחר”. ספר זה מבקש, בפעם הראשונה, לבחון את הגותו של שדה ולעמוד על בשורתו הרוחנית. זאת, באמצעות ניתוח עומק רעיוני של יצירותיו – שהידועה שבהן היא הרומן האוטוביוגרפי “החיים כמשל” – ובאמצעות ניתוח שיטתי של תפיסותיו בנוגע לדמותה של האלוהות, מהותו של החטא ומשמעותה של היצירה האמנותית. מתוך כך עולה בספר תפיסת עולמו הדתית-קיומית הייחודית של שדה: תפיסה רדיקלית, בלתי מתפשרת, הרואה את התשוקה ואת הגעגוע כקווי היסוד של החיים הדתיים; תפיסה הגורסת, כפי שהגדיר זאת שדה בעצמו, כי “החיים הם משל, ואלוהים הוא הנמשל”.
כרמל
מאת: שניר מורדוך
תיאור: ספרו של שניר מורדוך מציע קריאה פרשנית צמודה בחמש יצירות ("מזוודה על השלג", "לליה", "המינגווי וגשם הציפורים המתות", "ויקטור ומאשה" ו"ליקוי ירח") שנכתבו בעברית על ידי סופרים יוצאי ברית המועצות אשר עלו לישראל במסגרת העלייה הגדולה של שנות 70 – אולה (אולגה) גרויסמן, מרינה גרוסלרנר, בוריס זיידמן ואלונה קמחי. קריאה זו בוחנת את האופן שבו משתקפים ביצירות אלה היבטים שונים של הספרות הישראלית מבחינת הנושאים, הז'אנרים, הסגנון הלשוני והספרותי של היצירות, לצד בחינת סוגי הנרטיב של המחבר ושל הגיבורים, סוגיית עיצוב ממד הזמן והמרחב ביצירות, היחסים בין הבית והחוץ, האני והאחר, היחיד והחברה, נקודות התצפית של הגיבורים ותחושת הזרות שלהם כלפי הסביבה שבה הם חיים. היצירות נבחנות הן ביחס לנקודת התצפית הכפולה, הדו‐לשוניות, המשקפת זהות עצמית כפולה וביקורתיות ביחס לישראלי, והן ביחס לשאלה האם גיבורי היצירות חשו מידה מסוימת של בושה בשל המסורת הרוסית שהם סוחבים על גבם, ואם כן – האם ייתכן שהסופר המהגר, העולה יוצא ברית המועצות, הוא למעשה ישראלי יותר מהצבר הישראלי.
רסלינג
מאת: יעל מונק, אורנה לביא-פלינט, איתי חרל"פ
תיאור: פיקציה: מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה חוקר את הדרמות ואת סדרות הדרמה בטלוויזיה הישראלית. המאמרים בספר נעים על ציר כרונולוגי - מהקמת ערוץ ציבורי אחד בשלהי שנות השישים, דרך המעבר לעידן רב-ערוצי, עד האלף הנוכחי, שדרמות, פורמטים ויוצרים ישראליים נהנים בו מהצלחה ברחבי העולם. פרקי הספר בוחנים את היחסים המורכבים בין החברה והתרבות בישראל ובין הדרמה הטלוויזיונית ששיקפה אותן, הגיבה להן והשתתפה בעיצוב ובשינוי שלהן. לספר מבוא נרחב שמציג סוגיות מפתח בלימודי הטלוויזיה בעולם ובישראל ואת ההיסטוריה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה. מאמרי האסופה עוסקים בין היתר בשאלות של מקום ומרחב, פס הקול בדרמה הישראלית, זהות ולאום, היסטוריה, טראומה ונוסטלגיה, טרור וסדרתיות, ייצוג הפלסטינים בטלוויזיה הישראלית, זהות מזרחית, יהדות וטלוויזיה ויצירותיהם של ג׳אד נאמן ורם לוי. עם הדרמות הנדונות בספר נמנות חדוה ושלומיק 1971, מישל עזרא ספרא ובניו, האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, פלורנטין, בת ים - ניו יורק, חִרְבּתֶ חִזעְהָ, מר מאני, רצח מצלמים, הבורר, חטופים, פאודה, התסריטאי, תמרות עשן, עקרון ההחלפה, מרחק נגיעה, סרוגים, שטיסל, אורים ותומים, הנערים וזגורי אימפריה.
עם עובד
מאת: עודד מנדה-לוי
תיאור: על קצה המקום מקיים תנועה חופשית בין אזורי מפגש של מקומות, של ממדי מרחב ושל טקסטים ספרותיים. מתקיימות בו זיקות, חלקן ברורות וגלויות, חלקן סמויות ומובלעות, בין מיקומים, דימויים מרחביים, סביבות חיים, עצמים, איברים, חושים, תופעות ומילים. מאמרי הספר מגלים צדדים, הם חושפים היבטים, מאירים הסתכלות ומחשבה על קשרים שבין מקום לגווניו לבין הטקסט הספרותי לסוגיו. המאמרים הם צדדים גם במובן של הסתכלות מהצד, התבוננות ושוב התבוננות בסובב, מתוך נקודת מבט שהיא במקרים רבים צדדית, כמעט אזוטרית.

חמקמקות המקום עולה מתוך שמו של הספר "על קצה המקום". המקום מעורר מחשבה, הוא עוטף אותנו בשאלות, אנחנו מתקשים בניסוחו, הוא על קצה הלשון, אבל מה הוא המקום הזה? היכן הוא? ספרו של עודד מנדה-לוי מציע התבוננות בנושאים אשר מתקשרים למסגרת הדיון של מקום, של מרחב ושל טקסט, במזיגה ביניהם, בתגבור ההדדי, בהשפעה ובדרכי הייצוג. במובנים רבים, כל מאמר הוא התבוננות עצמאית, מנותקת, כמעט נבדלת בנושא, בדרכי הכתיבה, במזג. פרקי הספר נוגעים במושגי המקום והמרחב; בפרקטיקות ובפרספקטיבות של התבוננות בסובב; בממדים חושיים והתנהגותיים (רעש); במרחבים הנעים בין הכללי והציבורי לפרטי ולאינטימי (קניון, שכונה, הירקון, חדרים אטומים, רחובות תל-אביב הצעירה), תמיד מתוך מגע עם טקסט, עם הכתיבה ותוצריה כמרחב פעולה (המכתב). בהצטרפם יחד, במפגש בין המקום וכתיבתו, עולה המחשבה שהמקום הוא סוג של מקסם. אנחנו אף פעם לא במקום שבו חשבנו שאנחנו נמצאים. תמיד מקום אחר, כוזב, משלה, מתעתע. עמידה בסוג של קצה. כאן וכבר איננו.
רסלינג
מאת: יוחאי אופנהיימר
תיאור: ספרו של יוחאי אופנהיימר מתאר את השירה שנכתבה בעברית על ידי יוצרים ויוצרות מזרחים בארבעים השנים האחרונות. שירה זו היא בעלת מטענים חווייתיים ועמדות אידיאיות ותרבותיות, אשר על אף השוני והניגודים שעולים מהם הם יוצרים מרחב כתיבה משותף. תודעת המזרחיות אשר משותפת לבני עדות שונות מחלחלת למכלול של תחומים שבהם עוסקת כתיבתם: היא קשורה בתפיסת הזהות העצמית והקולקטיבית שלהם, באותה מידה שבה היא נוגעת ליחסם למסורת הספרותית העברית ואל הלשון העברית שבה הם כותבים, לתפיסת הזמן והמרחב הישראלי שלהם, לזיקתם לתרבויות, לזמנים ומרחבים אחרים, לעמדות פוליטיות ולתפיסתם המגדרית. במחקר הספרות העברית קיימות התייחסויות לאופן שבו הוצבו המזרחים כ"אחר" של שיח האסתטיקה התרבותית אשכנזית, המערבי בעיקרו, ובדחיקתה לשוליים של החוויה המזרחית. על מנת לחרוג מהמרחב הביקורתי המצמצם הזה דן הספר בשירה המזרחית במונחים של "ספרות גלותית", מונחים אשר מסייעים להבחין ביכולתם של משוררים אלה לכונן צורות כתיבה שאינן משכפלות דפוסי כתיבה קיימים, אלא מעמידות פואטיקה חדשה של גלותיות מזרחית. ההבחנה בייחודה של כתיבה זו ובאפשרויותיה האידיאיות מחלצת את הדיון במזרחים ממסגרת ראייתם כמושאים סבילים של הישראליות ומייחסת להם מעמד של סובייקטים אשר הנם אחראיים לייצוגם העצמי ולתרבותם, באותה מידה שהם עשויים להיות אחראיים למאבק התרבותי והפוליטי שבו הם מעורבים. הספר מתאר את יצירתם של משוררים ומשוררות שרק בשנים האחרונות החלו להתייחס אליהם באופן מחקרי – הן כפרטים והן כקבוצה. חשיבותו ההיסטוריוגרפית נעוצה בכך שהוא מסמן כיווני התפתחות של זרם חדש שמהווה אלטרנטיבה לשירה ההגמונית הישראלית, באמצעות סימון התהוותה המגובשת של כתיבה מהשוליים האתניים במהלך העשורים האחרונים.
רסלינג
מאת: אורי דורצ'ין
תיאור: מוזיקאים בישראל שאפו מאז ומתמיד להרגיש חלק מהעולם הגדול, אבל אף על פי שבכל דור נראה כאילו התנאים טובים מתמיד לעשות זאת, מתברר שהמרחק נותר בעינו. גם כיום, בעידן המכונה גלובלי, ישנו רושם שצעירים בישראל חולשים על הידע והטכנולוגיה שיאפשרו להם סוף סוף לגשר על הפער ולבטל את הגבולות – האומנם? ואם אמנם פנינו לחציית הקווים, האם אין ההגדרות הגנטיות, אלה המפרידות בין שחור ללבן, מהוות קו גבול אחרון? ספרו של אורי דורצ'ין, אשר מתבסס על מחקר של סצנת ההיפ-הופ בישראל ועל ראיונות עם הדמויות המובילות בה, מספק תשובות בלתי צפויות לשאלות אלה ואחרות. זיקה נלהבת של ישראלים לסגנון אפרו-אמריקאי נדמית במבט ראשון כנהייה בלתי מבוקרת אחר אופנה חולפת וכביטוי נוסף של הפניית עורף לערכי התרבות המקומית. ואולם, מבט אחר עשוי להראות שהבחירה במוזיקה השחורה דווקא מבטאת כמיהה למושגים ברורים של שיוך תרבותי יציב וקבוע, כזה שישראל הגלובלית והמפולגת מתקשה לספק לצעיריה. מטרתו של ספר זה אינה להפנות מבט פנימה אל ההקשרים הישראליים בלבד. באמצעות הדוגמה של יצירת ההיפ-הופ נוגע הספר בכמה מהשאלות המרכזיות המלוות את ביקורת התרבות והאמנות לאורך עשורים רבים. ייחודה של התופעה הנחקרת כאן מאפשר מבט ביקורתי על הנחות מקובלות בכל הקשור ליחס שבין תרבות ואמנות, ערך אמנותי וערך מסחרי, מחאה ואופנה. הפולומוס סביב מהותה ומשמעותה של המוזיקה השחורה (בישראל ובכלל) משמש בסיס לדיון תיאורטי חדשני ומקורי, אשר טוען לאמת האמנותית במוזיקת הפופ בעידן של קץ האותנטיות. בין לבין מאיר הספר את האופציה לכינונה של תרבות ישראלית כמרחב סולידרי, תוך כדי אימוץ אופנות שאינן ישראליות כלל.
רסלינג
מאת: מרלין וניג
תיאור: "נדחסנו לאולם החתונות שבו הופרדו הכיסאות מהשולחנות כדי לשמש כמושבים. שני מסכי ענק נתלו על הקיר המתפורר. באולם חתונות זה צפיתי לראשונה בסרט חרדי. ברגע שהמסך התמלא נשים חרדיות, הבנתי שאני עדה לחוויה היסטורית, למשהו שחייבים לתעד אותו ולספר עליו. על המסך הופיעו גיבורות לא צפויות, מזן אחר. הסרט היה נקי ותמים. הנשיות שהתגלתה הייתה מזוככת. לגיבורות המסך לא היה בימאי שיפשיט אותן, והן לא ניסו לפתות את הקהל ביצר תאוותני כלשהו. המכובדות הזו, די היה בה כדי להפנטני. אמנם היו בסרט חלקים בוסריים, ובכל זאת, בשל התפיסה הייחודית והמרתקת שהביאה עמה היוצרת החרדית של הסרט, יצאתי לאחר שעתיים ורבע מוקסמת". [מתוך: הקולנוע החרדי]

לאורך עשרות השנים שבהן התעצבה התרבות הישראלית, יצאה החברה החרדית נגד המפעל העברי-תרבותי ההולך ומתפתח. עם זאת, למרות ההתנגדות הנחרצת לכאורה, ככל שחלף הזמן החל להישמע, לצד התרבות החילונית-ישראלית, הקול החרדי הראשון בקולנוע.

בראשית שנות האלפיים מתחילה לצמוח, לראשונה בישראל, על חורבות המיתוסים וההסתייגויות, תעשייה קולנועית חרדית. תעשייה זו פועלת על בסיס ניסיונות בוסריים קודמים בתחום התיאטרון והאומנויות בכלל המיועדים למגזר החרדי; תעשייה קולנועית זו מקבלת תוקף מיוחד בגבולות המוכתבים לה בחברה החרדית (גבולות חברתיים ברורים, חוקי הלכה חד-משמעיים והיתרים שונים), ויוצרת אסכולה רעיונית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים שאינם מקבלים ביטוי בקולנוע האוניברסלי ו/או הישראלי. ספרה של מרלין וניג מציע, לראשונה בספרות המחקר, הצצה נדירה לקולנוע ייחודי ומרתק זה.
רסלינג
מאת: משה צימרמן
תיאור: ספרו של משה צימרמן, הסרטים הסמויים מין העין, מנסה לבדוק – לראשונה בחקר הקולנוע הישראלי – את התהליכים שבעטיים הופך סרט לפופולרי ולקאנוני. כלומר, במובן הרחב ביותר, האופן שבו הסרטים המצליחים והנחשבים ממלאים תפקיד מרכזי בשימור העוצמה של הקפיטליזם והבורגנות בישראל. על מנת להמחיש כיצד תהליכים אלו התרחשו הלכה למעשה, עוכב הספר אחר יצירת טקטיקות ואסטרטגיות שבעזרתן מתמודדות היצירות הקולנועיות עם התהפוכות שעוברות על החברה הישראלית בעשורים האחרונים. חלקו העקרוני הראשון של הספר מציע קריאה צמודה וביקורתית בסרטים שנעשו בשנות ה-80 וה-90 (בעיקר "החיים על פי אגפא", "גט" ו"חולה אהבה משיכון ג'"), מתוך כוונה להראות כיצד סרטים אשר נדמה לרגע, בצפייה ראשונה ומתמסרת, שהם ביקורתיים ביחס למציאות הישראלית, אינם אלא כלי השכחה ושיכוך של בעיות חברתיות שאותן הם מתיימרים לעורר ולפעמים גם לפתור כביכול. כלומר כיצד זה יכול להיות "שהחיים על פי אגפא", השחור לבן והאפוקליפטי, אינו אלא סרט הרגעה לאומי טוב; או מדוע, לחילופין, "חולה אהבה משיכון ג'" הוא בסופו של דבר אופציה מזרחית-גטואית-ש"סית טובה ומרגיעה עבור הבורגנות האשכנזית. חלקו השני של הספר, אשר מטשטש במכוון קטגוריות של גבוה ונמוך בקולנוע השיראלי, מבצע מהלך לוליני יוצא דופן אשר מחבר בין הקולנוע "הקאנוני" של שנות ה-80 וה-90 לסרטי הבורקס "הנחותים והפגומים אסתטית" של שנות ה-70, בעיקר תוך כדי הדגמה מפורטת על "צ'רלי וחצי" כפרדימה לז'אנר הבורקס. במובן זה, הקולנוע הישראלי העכשווי נתפס על ידי צימרמן כנאו-בורקס יאפי-מתוחכם אשר במרכזו עומד עדיין שדר אינטגרטיבי-חברתי-לאומי – כמו זה שעמד ברוב סרטי הבורקס לדורותיהם.
רסלינג
מאת: איילת ברגור
תיאור: בשנת 1996 עלו לאוויר לראשונה שתי אופרות סבון בהפקה מקורית ישראלית: "רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני". שתי הסדרות שודרו פעם בשבוע, בין השעות 20:00 ל-21:00. הפקתן הייתה, למעשה, יריית הפתיחה של תעשיית אופרות הסבון והטלנובלות הישראליות. 12 סדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים, שהופקו בין השנים 1996-2006, מייצגות עשר שנות יצירה ישראלית מקורית באחד הז'אנרים הטלוויזיוניים הפופולריים ביותר בעולם. אופרות הסבון והטלנובלות שהופקו בישראל הפכו עם השנים לגורם משפיע על הרגלי הצפייה של הציבור הישראלי. ספרה של איילת ברגור הוא המחקר הראשון בישראל אשר מנסה לבחון את הקשר הטקסטואלי בין אופרות הסבון והטלנובלות לבין המקום שבו הופקו – ישראל. המחברת שואלת האם ניתן למצוא בטלנובלות ובאופרות הסבון הישראליות את מאפייני המקום; או לחלופין, בהיעדר מאפיינים איקונוגרפיים ספציפיים הנובעים מההוויה המקומית – האם ניתן לומר שסדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים מתרחשות ב"אי-מקום", ועקב כך מנותקות מהמקום שבו הופקו. נוסף על חשיבות הממצאים הטקסטואליים בנוגע לייצוגי המקום, מסקנות הספר עשויות להעשיר את הדיון על אודות הפקות המקור בישראל. מהי הפקת מקור הזכאית לתקציבים ולתמיכה ממשלתית? האם "הפקת מקור" משמעותה הפקה מקומית, דוברת עברית, בהשתתפות שחקנים ישראליים בלבד? או שמא מדובר בהפקה שמלבד הפרמטרים האלה, צריך שיהיו לה סממנים ייחודיים, שהם חלק מהשיח התרבותי, הגיאוגרפי, הכלכלי והפוליטי המאפיינים את המקום שבו הופקה הסדרה?
רסלינג
מאת: גדעון עפרת
תיאור: אוצר גרילה הוא מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית של גדעון עפרת, אוצר-יוצר הפועל עצמאית, על-פי-רוב בשולי האמנות הממוסדת, אורב לה, מאגף אותה, נאבק בה ופועל נגדה. הוא אקטיביסט העושה את אמנותו מכוח המחויבות לאמנות ובהכרה ש"אוצרות היא קיר ותשוקה". הוא אצר את תערוכותיו בחללים אלטרנטיביים ובאמצעים מאולתרים, לא אחת על גבול הלגיטימי, והציג תערוכות היסטוריות ואוונגרדיות, שהעלו נושאים ומגמות שלא טופלו, או קידמו מדיומים חדשים שלא היו מוכרים בישראל, כגון "מיצג" ו"מיצב" (שני מונחים שהוטבעו על-ידו), וכך שפך אור על אמנים חשובים שהודרו מההכרה הממסדית.
הקיבוץ המאוחד
תיאור: כרך זה פותח מתכונת חדשה בכתב העת ביקורת ופרשנות, המשלבת בין גיליונות המוקדשים לנושא מסוים בהקשר של חקר הספרות והתרבות, לבין גיליונות מאסף, שיתפרסמו בתדירות גבוהה יותר.

השער הראשון של גיליון זה יוחד לעיון בשירה, ומאמריו מתמקדים ביצירותיהם של אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג. השער השני של הגיליון יוחד לעיון בפרוזה ובדרמה. השער השלישי של הגיליון יוחד לעיון בתרגום, וליחסים המתקיימים בין הטקסט המתורגם לטקסט המקור.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: יניב שמעון גולדברג
תיאור: בשיחות המובאות בספר זה משתפת שחקנית התיאטרון הלאומי הבימה ליא קניג את יניב גולדברג, ובאמצעותו את הקוראים, ברגעים מכוננים בחייה, מהם קשים ומהם שמחים, טווה זיכרון לזיכרון, וחושפת בכנות כיצד החיים והתיאטרון שזורים זה בזה. היא מספרת על חוויותיה החל בימי מלחמת העולם השנייה, על החיים במשטר קומוניסטי, על אהבתה לבעלה והבחירה לא להביא ילדים לעולם, על דרכה המקצועית ואופן עבודתה על תפקידים בתיאטרון, על הבחירה לוותר על היידיש ולשחק בעברית, על יהדות, ציונות וישראליות, ועל דרכה להתבונן על העולם.

מבעד לסיפור האישי המלווה בהומור האופייני לליא נשקפים נושאי יסוד בעבודת השחקנים: עבודה על סצנות, משחק, תנועה על הבמה, דיבור וקול, שיבוץ בהצגות ויחסים בין־אישיים בין המשתתפים בהפקת הצגה.

כ־50 תצלומים מאלבומה של ליא משולבים בספר והוא כולל גם נספחים ביוגרפיים של הוריה שחקני תיאטרון היידיש במזרח אירופה דינה קניג ויוסף קאמין.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: טלי זילברשטיין
תיאור: ספר זה מבקש לבדוק כיצד בחרה הדרמה הישראלית "לעשות חיילים". הספר הוא הזמנה למסע המלווה את התפתחות דמות החייל בתיאטרון ובקולנוע הישראלים לאורך 50 שנותיה הראשונות של המדינה. התחנות הנבחרות לאורך המסע הן יצירות דרמטיות, מחזות וסרטים, אשר במרכזן דמויות מייצגות של חיילים ישראלים. ניתוח השינויים בעיצוב דמות זו לאורך השנים שופך אור על השינויים שחלו בתרבות הישראלית, כמו גם על הקשר בין הדרמה שעל הבמה והמסך לדרמה הקולקטיבית אשר בה כולנו שותפים. בלב הספר שלושה פרקים עיקריים המכונים "מערכות", מונח משותף לצבא ולדרמה: "מגנים ומתים" – דמות החייל במחזות וסרטים מעשרים שנותיה הראשונות של המדינה; "יורים ובוכים" – דמות זו בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת לבנון הראשונה; "יורים לחוד ובוכים לחוד" – דמות החייל ממחצית שנות ה-80 עד סף שנות ה-2000. הספר מציע ניתוחים מפורטים של דרכי עיצוב דמויות החיילים הנבחרות בכל אחת מהתקופות, לצד הקשרים היסטוריים רלבנטיים, חברתיים ואמנותיים.
רסלינג
מאת: ישראל המאירי
תיאור: בספרו הדרמה של האחר המיתי מציע ישראל המאירי קריאה בחמישה מחזות עבריים לאור הגות "האחר" אצל עמנואל לוינס.

הספר מציג בפני הקורא את "האחר המיתי" – טיפוס ייחודי של דמות דרמטית – אשר בהגדרתו מסתמך המחבר על מושג "האחר" אצל לוינס והוגים אחרים, כמו גם על גישות שונות ביחס למיתוס. על פי תפיסתו של לוינס המפגש עם "האחר" וגילוי פניו מתואר כמומנט דרמטי ותובעני בעל השלכות מוסריות ומטאפיזיות מפליגות. המחבר קושר בין מומנט זה ובין היבט ידוע פחות בהגותו של לוינס – התייחסותו לסוגיות פואטיות. בהקשר זה נידונה בספר תפיסתו של לוינס את האמנות כ"צל" של המציאות וכפעילות הנעוצה במיתוס. עם חדירתו כצל אל המציאות המעוצבת על הבמה, "האחר המיתי" מהפך או מגדיר מחדש תבניות ז'אנריות וסגנונות תיאטרוניים, תוך כדי חשיפת קונפליקטים בעלי משמעויות תרבותיות ומוסריות המאירות את חיינו כאן ועכשיו.

הספר מתאר את העיסוק באחרות ואת הופעותיו המשתנות של "האחר המיתי" במאה שנות דרמה עברית: הפרק הראשון מוקדש ל"מעבר לגבולין" מאת ברנר, אשר נכתב בלונדון בשנת 1907. הפרקים הבאים דנים ב"פונדק הרוחות" של אלתרמן (1962), "הכלה וצייד הפרפרים" של אלוני (1967) ו"הילד חולם" של לוין (1993), ולבסוף – "חברון" של תמיר גרינברג משנת 2007. לצד המחזות העבריים, הספר דן בייצוגי האחר ובאחרות במחזות של אוריפידס, שיקספיר, איבסן, קוקטו, אלבי ואחרים.
רסלינג
מאת: שי רודין
תיאור: אלימויות מציע קריאה חדשה של הספרות העברית מתחילת המאה ה-20 ועד תחילת המאה ה-21 סביב תמת האלימות, עיצובה והשדרים הפוליטיים העולים ממנה. הספר קורא את הספרות הנכתבת בשנים אלו ככזו הנחלקת לארבע קטגוריות מרכזיות: יצירות החושפות אלימות מרחבית, יצירות שבהן מופיעה אלימות נגד נשים, יצירות המתארות את הפוטנציאל האלים הגלום במערכות יחסים ממוסדות ויצירות החושפות אלימות נשית. ספר זה מבקש להתייחס למושג האלימות באופן שונה מזה השגור, ולמעשה להרחיבו. לפיכך, המילה "אלימויות" מציינת אוסף של התרחשויות אלימות הפוקדות אנשים מידיהם של אנשים אחרים או ארגונים, אשר בתשתיתן נמצאת התפיסה של הצד האלים אשר לפיה לגיטימי להפעיל כוח על הקורבן. במקרים מסוימים, כוח זה נוטה להיות בעל נראוּת (אלימות פיזית ואלימות מינית), אולם במקרים אחרים זהו כוח שהוא תוצר של מכניזמים, כלומר בלתי נראה (אלימות מרחבית וממסדית). פירוק המושג אלימויות לתתי-סוגים ילמד על האופנים שבהם מופיעה האלימות בחיינו ומשפיעה עליהם. כמו כן, ניתוחי היצירות קושרים בין המציאות הישראלית האלימה ומאורעות אקטואליים, לבין התמטיקה והפואטיקה הייחודיות המתגבשות בעקבותיה. היוצרים אשר נקראים בספר הם: דבורה בארון, רונית מטלון, אהרן אפלפלד, עמליה כהנא-כרמון, סביון ליברכט, נאוה סמל, סמי מיכאל, אורלי קסטל-בלום, לאה איני, אלונה קמחי, יהושע קנז, דורית אבוש, חוה שפירא, אילנה ברנשטיין וישי שריד. יוצרים אלו רואים את הטקסט ככזה אשר בא להצביע על מציאות שיש לא רק להוקיעה, אלא גם לשנותה.
רסלינג
מאת: יהודה כרמי
תיאור: העיסוק בסיוף הוא הציר המרכזי אשר סביבו מתרחשים האירועים ההיסטוריים אשר נסקרים בספר זה. הנחת היסוד היא שהסיוף הוא "משהו" – יותר מ"שני אנשים שדוקרים זה את זה". הסיוף הוא ענף מעמדי שהיה נחלתה הבלעדית של האריסטוקרטיה האירופאית, והוא נושא מטען תרבותי רב-שנים. מהמאה ה-18 ואילך עסקו יהודים באירופה בדו-קרב ולאחר מכן בסיוף מודרני כאמצעי להשתלב בחברה. המעמד הבכיר וההישגים הנכבדים של סייפים יהודים במדינות מובילות בסיוף – צרפת, הונגריה, איטליה וגרמניה – מפריכים את הצגת היהודי כדמות "גלותית" כביכול. מסתבר שיהודים זכו במדליות אולימפיות ובאליפויות עולם בסיוף יותר מבכל ענף ספורט אחר, ובאופן יחסי רב יותר מעמיתיהם הלא יהודים במדינות השונות. אודי כרמי מתמקד ביהודים שעלו ארצה וניסו לשמר את הסיוף כחלק מהתרבות אשר ממנה באו. הסיוף משמש בספר זה מקרה מבחן להבנת התפקיד החברתי שממלאת תרבות פנאי אליטיסטית המובאת על ידי מהגרים מבית גידולם לסביבה זרה. בספר זה נבחנת מקרוב קהילה קטנה שנאחזה בסיוף כגורם מלכד. העולים עסקו בסיוף בינם לבין עצמם; לעיתים קיימו אימונים ותחרויות במשותף עם קצינים מצבא בריטניה ששירתו בארץ ישראל. עד שנת 1965 נחשב הסיוף לענף ספורט אזוטרי בישראל. בניסיון לחלץ את הענף ממעמדו השולי הציבו לעצמם מוסדות הספורט שתי מטרות שנועדו לשרת זו את זו. המטרה הראשונה הייתה להפוך את הסיוף, לראשונה בהיסטוריה, לספורט עממי. המטרה השנייה הייתה להשתמש בענף הסיוף ככלי חינוכי למי שהוגדרו כ"ישראל השנייה". בחלקו האחרון מתאר המחבר מיזם חברתי שבו הונחלה תרבות הסיוף לקבוצות אוכלוסייה שונות כחלק מניסיון לשלבם בחברה הישראלית. במיזם זה הוכשרו גם פעילים של תנועת "הפנתרים השחורים" למדריכי סיוף.
רסלינג
מאת: טל בן-צבי
תיאור: ה"נכבה", האסון אשר פקד את הפלסטינים ב-1948, הייתה ועודנה אירוע היסטורי מכונן בתפיסה העצמית ובתרבות הלאום הפלסטינית. היא הפכה לציר שעליו התכוננו הזיכרון הקיבוצי, הזהות העצמית, השיח והנרטיב הלאומיים והתביעות הפוליטיות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינה משלו. טל בן-צבי בוחנת מהו מקומה של הנכבה במבעים האמנותיים של אמניות ואמנים פלסטינים אזרחי מדינת ישראל בני שלושה דורות – מ-1948 עד ימינו. נציג הדור הראשון הוא האמן עבד עאבדי אשר למד במזרח גרמניה בשנות ה-60; חמשת היוצרים בני הדור השני שהחלו את פעילותם האמנותית בשנות ה-70 וה-80 הם וליד אבו שקרה, אוסמה סעיד, אסד עזי, אבראהים נובאני ועאסם אבו שקרה; ואילו חנא פרח, כפר בירעים, סאמי בוכארי, אחלאם שיבלי, ראידה אדון, סכנדר קובטי, רביע בוכארי, אניסה אשקר, ראפת חטאב ודוראר בכרי הם האמנים אשר מייצגים את בני הדור השלישי. מחקרה של בן-צבי ביצירות האמנים בני שלושת הדורות התפתח במקביל לפעילותה כאוצרת של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות שבהן הוצגה עבודתם של אמנים אלה. בפעילות זו, לאורך למעלה מחמש עשרה שנים, חתרה בן צבי להביא לחשיפת סיפורה המגוון והטעון של האמנות הפלסטינית אשר נוצרת בישראל, להנגישה לקהלים גדולים ככל הניתן. בכתיבה מתוך שדה תרבותי בעל מאפיינים פוסט-קולוניאליים של יחסי רוב-מיעוט ומתחים אתניים-לאומיים, בן צבי קושרת בין עבודות האמנות לשינוי המהותי בשיח הפלסטיני בישראל לאחר הסכמי אוסלו ושנת ה-50 לנכבה. הספר מהווה המחשה להשפעת שינוי שיח זה על מערכים של יצירה, פרשנות וביקורת של אמנות פלסטינית עכשווית בישראל, אך גם חותר לשנות את היסטוריית הייצוג הטעונה ואת העמדות הנובעות ממנה ולסמן לה אופק של שינוי.
רסלינג
מאת: אלינור כרמי
תיאור: תרבות הטראנס הישראלית היא תרבות שעוסקת במוזיקת טראנס, ומאז היווסדה בסוף שנות ה-80 היא תופסת חלק נכבד בתרבות הצעירים הישראלית. תרבות זו נתפסה שנים רבות כבלתי לגיטימית, ולכן חדירתה לישראל כמעט לא זכתה להתייחסות מצד הגופים המסדירים את שדה המוזיקה הפופולרית. למעשה, מהרגע שבו המדיה הישראלית החלה לדווח על תרבות הטראנס, תוך כדי מסגורה בפאניקה מוסרית, היא נתקלה בקשיים רבים בעקבות ניסיונות מצד המשטרה, מערכת בתי המשפט והמדיה למנוע ולהפסיק את קיומה. על אף ניסיונות אלה, תרבות הטראנס ממשיכה לפעול ולשגשג, תוך כדי קיום תעשיית מוזיקה ענפה ומסיבות – בחיק הטבע ובמועדונים – אשר מתרחשות מדי שבוע והמתהדרות במוניטין וביוקרה גלובליים. ספרה החלוצי של אלינור כרמי שואף להציג לראשונה אינטגרציה של מספר מקורות מידע שיסייעו להבנה מעמיקה ומקיפה יותר של התהליך המורכב של חדירת תרבות הטראנס לישראל – האסטרטגיות של סוכנים מוסדיים בעלי אינטרסים לבלום תרבות צעירים חדשה; סיפוריהם ומאפייניהם של האנשים שייבאו ועיצבו את תרבות הטראנס בישראל – וכמו כן להוסיף על הידע הקיים בנוגע לתת-תרבות של צעירים בישראל וההליך המורכב של המעבר הבין תרבותי שהיא עוברת.
רסלינג
מאת: ליאת שטייר־לבני
תיאור: ככל שמתרחקים כרונולוגית מהשואה, הדיון בה איננו דועך כי אם מתגבר. בעשורים האחרונים, לצד ההנצחה הרשמית השומרת על מתווה של זיכרון אפוף אבל ויגון, החל להתרקם זיכרון שונה בתרבות הפופולרית. זהו זיכרון חדש של השואה שנועד לא רק "לזכור ולא לשכוח", אלא לזכור אחרת, לאתגר את גבולות התפיסה של ייצוג השואה ולחתור תחת מוסכמות חברתיות ומסרים הגמונים. יוצריו מתאימים את זיכרון השואה לעולם שנשען על טכנולוגיה; הם בוחנים את הנושא דרך פרספקטיבות הומוריסטיות שהיו בגדר טאבו, הם משתמשים בשואה ככלי למתיחת ביקורת על תופעות חברתיות, פוליטיות וכלכליות; מרחיבים את גבולות הזיכרון של הטראומה אל מעבר ללקח היהודי-ציוני ומייצרים השלכות רחבות יותר – אוניברסליות, חברתיות ופוליטיות – של לקחי השואה. ספרה של ליאת שטייר-לבני מנתח את ייצוגי השואה בתרבות הפופולרית הישראלית משנות ה-80 ואילך. בעזרת סקירה של קולנוע, טלוויזיה, עיתונות, ספרות, שירה צעירה, פייסבוק, בלוגים, ותיאטרון פרינג' הוא פורש ייצוגים חדשים אשר מעוררים מחלוקת, ועם זאת מהווים כיום חלק אינטגרלי מהנצחת השואה וזיכרונה. שטייר-לבני טוענת שבני הדור השני והשלישי הכורעים תחת נטל הזיכרון הלאומי מבקשים להרחיק מעליהם את הטראומה לא מכיוון שהם מזלזלים בה או מפני שהתרחקו ממנה, אלא להפך, מכיוון שהם שקועים בה עד צוואר ומבקשים למצוא מנוח לנפשם. את זאת הם עושים, באופן מודע ובלתי-מודע, בעזרת שימוש בכלים רטוריים וויזואליים שמותירים מאחור את זוועות האירועים ההיסטוריים, וממירים אותם בסדרה של ייצוגים שיוצרים הזרה של המאורעות הטראומטיים ומערפלים אותם על מנת להרחיקם. אך בה בעת, ייצוגים חדשים אלה מעידים על המידה שבה השואה היא חלק אינטגרלי מעולמם התרבותי ומזהותם של היוצרים.
רסלינג
מאת: חיים קפלן
תיאור: פרשנות חדשנית ליצירתו של חנוך לוין מציעים פסיכולוגים בולטים בישראל. תרומתו הסגולית להבנה עמוקה של טבע האדם מודגמת בניתוח של מחזות נפלאים כמו אשכבה, מלאכת החיים, הילד חולם, הרטיטי את ליבי, חפץ, ייסורי איוב.
על בסיס ניסיונם הקליני, מצביעים הפסיכולוגים על טיבם של התהליכים שאנו עוברים במהלך צפייה במחזותיו, כשאנו חשופים לראייתו הצלולה של לוין ולניסוחיו המבריקים והנוקבים, מאוימים מהשתקפות חולשותינו במראה המלוטשת שהוא מציב מולנו. לדעת הכותבים, מן הערעור על כל מה שהורגלנו לראותו כמובן מאליו, מן המצוקה והזעזוע במפגש עם הנפש האנושית בעירום מלא, מתאפשרת פתיחות לחשיבה חדשה על עצמנו ועל חיינו.
מפרקי הספר עולה שבכוחה של ההמשגה הפסיכולוגית להראות את העושר וריבוי הרבדים המוצפנים בכתיבתו של לוין. בשונה מן האופן בו היא נתפסת לא פעם, יש בה גילויי חמלה ואמון בכוחו המרפא של הדמיון. נוכחותו הרבה של המוות מאירה את ערכם של החיים הפגיעים וברי החלוף. יצירתו של חנוך לוין, מחשובי המחזאים במאה העשרים, זוכה לפרספקטיבה מקורית ומעמיקה, השופכת אור מיוחד על השאלות הקיומיות שלוין מעורר בנו.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: טל דקל
תיאור: יצירות אמנות של נשים אשר היגרו לישראל מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה ומהפיליפינים חושפות מנעד רחב של חוויות חיים. נשים אלו נתונות בתהליך דינמי ומתמשך של הגדרת זהות מעמדית, מגדרית וגזעית-אתנית. הן מתמודדות עם נושאים הקשורים בהגירה בכלל – תעסוקה, חינוך, זהות לאומית וזהות דתית, לצד היבטים של זהותן המגדרית בפרט – אימהוּת, אלימות מינית, משטור הגוף הנשי ועוד. בעידן הטרנסלאומי לובשת ההגירה צורות חדשות, שונות מבעבר. לצד תהליכים דינמיים של הגדרת זהות, מאפשר הקיום הטרנסלאומי התנהלות סימולטנית בין מרחבים גיאוגרפיים ומדינות לאום. מצב עניינים זה משנה את היחסים בין ותיקים לחדשים, וההפרדה הדיכוטומית המסורתית בין קולטים ונקלטים מתערערת. השינויים תורמים להתהוות קבוצות וקהילות חדשות ומרובדות מאי פעם אשר מתקיימות במסגרת מדינות הלאום. מגמה זו מוצאת את ביטויה גם במדינת ישראל אשר קולטת מיום הקמתה מהגרות יהודיות מרחבי העולם המכונים עולות. בשנים האחרונות חיות בישראל גם מהגרת עבודה רבות, וכך נוצרת מציאות שהיא כר פורה לדיון המצליב תופעות מקומיות עם מגמות עולמיות של טרנסלאומיות. זהו דיון אינטרדיסציפלינרי המשלב בין מגדר, סוציולוגיה, אמנות, מדע המדינה, לימודי הגירה ועוד.ניתוח יצירות האמנות נעשה במתודולוגיה איכותנית ורפלקסיבית, תוך כדי שימוש נרחב במידע שמקורותיו באמניות עצמן, בקולותיהן האישיים ובנקודת מבטן. זהו מימוש של העיקרון הפמיניסטי אשר רואה בסיפור האישי גם סיפור פוליטי.
רסלינג
מאת: נורית בוכוייץ, עבד אלרחמן מרעי, אלון פרגמן
תיאור: לכתוב בשפת האחר הוא אסופת מאמרים דו-לשונית העוסקת בשאלת האחר בספרות העברית והערבית. מחשבת האחר, רב-תרבותיות ושיח מיעוטים, אשר נמצאים על סדר יומו של מחקר הספרות בעשורים האחרונים, נשענים על האבחנה האתנית כמושג-מפתח המגדיר את הזהות הקולקטיבית המרכזית. תשעת המאמרים המכונסים בספר זה מציירים תמונה של הספרות בטריטוריה הישראלית וסביבה, כשהיא עוסקת בשאלות של זהות ואחרוּת במצב של ריבוי קולות תרבותי. ההתבוננות בשאלת האחר בספרות העברית והערבית מראה שבין הספרויות מתקיימים קשרי יריבות וקרבה כאחד, שטווח המשמעויות של ייצוג האחר מושפע מתנודות היסטוריות ומשינויים תרבותיים. לכתוב בשפת האחר מציג מגוון מאמרים, ביניהם מאמרים העוסקים ברומנים של סמי מיכאל, בספרות העלייה הגדולה של שנות ה-50, בספרות פוליטית ערבית הנכתבת סביב הקונפליקט הישראלי-פלסטיני וביוצרים פלסטינים הממירים את שפת כתיבתם לשפת הכוח. בספר גם נכללים דברים שכתבו היוצרים סמי מיכאל ונעים עראידי.
רסלינג
מאת: אסתר אזולאי
תיאור: במחקר אינטר-טקסטואלי אקפרסטי, הכורך יחדיו דיון בין השירים והציורים התואמים להם, אסתר אזולאי מראה לנו בצורה מדוקדקת כיצד ציורים של ואן גוך, שאגאל ומגריט מוצפנים ברבים משיריו הקנוניים של נתן אלתרמן. עיון בו-זמני בטקסט שירי בזיקה לציור מלביש לציור "כתונת משחק וצלצול"; באפשרותו לחלץ מהציור קולות וריחות פוטנציאליים ואף להצביע על תהליכים אפשריים שעשויים להתחולל בציור. הציור, לצד השיר הליניארי, בונה תמונה כללית של השיר, משלים פערים שמצויים בו. לעתים מתהווים בין השיר והציור מטפורות ייחודיות, תוצרים חדשים – "מרחב אקפרסטי" נפרש ביניהם.
רסלינג
מאת: יפעת נבו
תיאור: בטנגו עם אלוהים הוא ביסודו ”מסע חיפוש“ אחר האוטונומיה האישית של האישה, מחקר בנבכי התרבויות היהודית והמערבית שמשימתו להגיע להבנת ”מקומה“ של האישה בחברה הפטריארכלית בתרבויות אלה. הספר נסמך על עבודת הדוקטורט של המחברת ומציג שתי תפיסות עולם קוטביות של היהדות כלפי האישה: זו שבמקור המקראי, המאדירה בקנון דמויות הנשים לא מעטות ומעניקה להן הילה של גיבורות תרבות, וזו שביהדות ההלכתית, הסוגרת את האישה בכלוב הביתי ומשעבדת אותה לאינטרסים הבלבדיים של הגבר. המחברת, כחוקרת בתחום התאטרון והתרבות, פיתחה את ”הקריאה התאטרונית“ כטלסקופ לקריאה לא משוחדת של סיפור הבריאה, מגילת אסתר, מלחמת דבורה וסיפורן של נשים מופלאות אחרות ומגלה בכל אלה עולם אחר לחלוטין מזה שסופר לנו כל השנים דרך הפריזמה ההלכתית המעוותת. בטנגו עם אלוהים נותן ביטוי, באמצעות הקריאה התאטרונית, לקריאה שונה של המציאות העכשווית ולדמויות הנשים במרכזם של רבים מהמחזות הישראליים בני ימינו. הקריאה התאטרונית מהווה גם מעין מיקרוסקופ המאפשר לחוקרת לחשוף את המניעים ואת האינטרסים הניצבים מאחורי הביקורת למיניה, שהגברים הקפידו לשמר בידיהם בקנאות במשך הדורות בלי להירתע גם משימוש בשקרים, בחצאי אמיתות ובעיקר בהדרה של נשים מגישה ישירה למקורות עצמם. הספר מציג גם תמונה עכשווית של גישה זו, הן בתרבות הישראלית והן בחוקיה, ומצביע על ”הטריקים והשטיקים“ שעדיין בשימוש בחיי היום-יום כדי להנציח את שעבודה של האישה. בטנגו עם אלוהים הוא ספר מחקר פמיניסטי נועז וחושפני שמוציא את הנשים מעמדת המגננה המסורתית ומעניק להן – על בסיס חוקי הבריאה המקראיים – מקום נכבד בעולם הדעת, התרבות והמציאות.
אוריון הוצאה לאור
מאת: רועי הורוביץ
תיאור: יעקב שבתאי, שהלך לעולמו בגיל 47 בלבד, נחשב לאחד מגדולי הסופרים העברים בעת החדשה. אבל שבתאי היה גם מחזאי ישראלי חשוב, היחיד עד כה שרשם הצלחות חוזרות ונשנות בהעלאת מחזות תנ”כיים. לפניו, דרמה תנ”כית על במת התיאטרון הישראלי הייתה, כמעט תמיד, כישלון קופתי. שבתאי הפר את הקללה עם כתר בראש ועם אוכלים, מחזותיו הקנוניים על דוד המלך ועל פרשת אחאב, איזבל ונבות היזרעאלי, שזכו להפקות רבות ומצליחות, בכיכובם של גדולי שחקני הבמה העברית (יוסי בנאי, אבנר חזקיהו, יבגניה דודינה, ששון גבאי ואחרים). רועי הורוביץ מבקש להתחקות אחר סוד הקסם השבתאי, ולבחון את האופן שבו עלה בידי שבתאי להנגיש את “ספר הספרים” לקהל התיאטרון הישראלי. בחיפושיו הוא נתקל באוצר של ממש: שלושה מחזות תנ”כיים קצרים נוספים מפרי עטו של שבתאי, שלא ראו אור ולא הוצגו מעולם, ומתפרסמים כאן לראשונה. השלושה – עסקים, אהבה ומלכות – מאירים באור חדש את זיקתו של שבתאי אל התנ”ך, ומעמיקים את הערכת הישגיו כמחזאי. במרכז המחזות השונים עומדות פרשיות של שחיתות שלטונית, שמחולליה טוענים לחפוּתם, בבחינת “לא יהיה כלום כי לא היה כלום”. מסתבר כי אישים רמי־מעלה המבקשים לחמוק מן הדין אינו חדש. הוא היה קיים עוד בתקופת התנ”ך, ושבתאי מאיר את התופעה בנשכנות ובהומור סרקסטי, כהרגלו.
כרמל
מאת: יפעת נבו
תיאור: ‫ ספר זה - מקבץ של שישה מאמרי מחקר בהיבטיו השונים של התיאטרון - מציג את השקפתי, באשר למקומו של המשחק בעולמו של האדם ולמקומו של התיאטרון בתוך אותו עולם; המשחק - במובנו כחלק ממקומה של האמנות בעולמו של האדם והתיאטרון - במובנו כשפה להבנת העולם וכאמצעי לבטויה של הבנה זו. האמנות - על גווניה - נמצאת אי-שם בין המדע לבין הדת: האמן מבקש גם הוא להכיר את העולם, לדעת אותו באמת ולשתף באמת זו בני אדם אחרים, אבל תוך השתחררות מהדיסציפלינה של המדע, הפילוסופיה וההגיון, המכתיבים מסלולים מובנים ולעתים מחשקים. האמנות חושפת צוהר של הכרת העולם דרך הפריזמה של הפרט, לעתים במעין "קיצור דרך", לעתים אפילו במעין "קפיצה קוואנטית" מן השאלה על אודות הקיום של האדם בעולם הישר אל התשובה, שהיא אישית מאוד אבל גם פורצת דרך אל תובנות מפתיעות. די להיזכר בציוריו של סלוואדור דאלי את השעונים הזולגים כדי להתחיל במסע חשיבה פילוסופי באשר למהות הזמן. (יפעת גליק)
אוריון הוצאה לאור
מאת: דן מירון
תיאור: ״פרץ הכניס את ביאליק ל׳קודש קודשיו׳, ׳מעבדת׳ היצירה שלו. כלומר, הוא פתח לפניו את דלת חדר העבודה שלו, קרא לפניו טקסטים, וביאליק התבקש לחוות דעה, לפרץ היה אמון מלא בטעמו ובחושיו הספרותיים. כך נעשה המשורר העברי עד־שותף לחיי היצירה של הנסיך היריב. הלה רחש לו אמון כה רב, עד שגילה לו כמה מתוכניותיו היצירתיות , דבר שאיש, להוציא אולי מקורבים אחדים, לא הובא בסודותיו״. במסה בת שלושה פרקים, בין שני הרים , זוגות סופרים: קרבה, ריחוק וחיכוך יצירתי, חושף דן מירון את זיקות היצירה אצל ארבעה מן היוצרים היהודיים המודרניים המרכזיים: חיים־נחמן ביאליק, יצחק ליבוש פרץ, שאול טשרניחובסקי ואורי-צבי גרינברג. מירון מתחקה כאן אחר קריאתו של סופר בכתביו של סופר אחר בן זמנו, ומניח את עקרונותיה של אוריינות טקסטואלית עקיפה: קריאה בעיניו של אחר. בתוך כך הוא משמיע שוב את קולה של השירה העברית והיידית, במלאת כמאה שנה לערך מאז כתיבתה: מהי הירושה האסתטית שהותירו מנסחיו של הביטוי העברי הספרותי המודרני? והאם ניתן עוד להיכנס בשערי יצירתם? לספר מצורפת הקדמה מאת לילך נתנאל, שעניינה החניכה הרגשית שהציעה הספרות היהודית מודרנית לקוראים בני זמנה, וגלגוליה של חניכה זו בקרב קוראים מאוחרים. 
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: הדס עפרת
תיאור: ספר זה סוקר תופעה אורבנית, בין-לאומית ועכשווית, של התערבויות אמנותיות שמבקשות להשפיע ולחולל שינוי במרקם החיים בעיר. מדובר ביוזמות מקומיות של אמנים, מעצבים, קולקטיבים ומרכזי תרבות ואמנות בערים רבות בישראל ובעולם. הן מצליחות ליצור מצב אזרחי חדש ומתמודדות עם האתגרים החברתיים והמרחביים שמציבה המטרופולין הפוסט-מודרנית, ובכלל זה ערי לוויין ושכונות פריפריאליות. הרשויות למדו להכיר ביתרונות החשיבה של האקטיביזם האמנותי, השונה מאופני פעולה מקובלים, ונוטות לשתף עמו פעולה. שילובם של כוחות חוץ-ממסדיים היא ניצחונה של העיר היצירתית – עיר של תושביה ושל כל הפועלים בה.
רסלינג
מאת: אברהם עוז
תיאור: במחקר ראשון מסוגו בוחן אברהם עוז לעומקו את היחס בין התיאטרון העברי המודרני לבין הסיפֵּר שעליו מושתתת האידיאולוגיה הציונית. טענות היסוד של הספר הן שכמו בצמיחתה של כל תנועה לאומית משחר העת החדשה עד ימינו, מלווה גם אמנות התיאטרון את כינונה של תודעה וזהות לאומית, בין אם כנושאת דברה של ההגמוניה ובין אם כמתבוננת מהצד ולעיתים אף כגורם חתרני נגד ההגמוניה. בשל רצינות הקשר שנרקם בין העולם המימטי לבין המציאות בקונטקסט של כינון זהות לאומית, נבחן באופן ייחודי הקשר בין שיקוף הנרטיב הלאומי לבין הדרמה הרצינית, כשגולת הכותרת שלה היא הטרגדיה. שאלה זו הנה משמעותית במיוחד ביחס לסיפר הציוני אשר מתחילת דרכו היה אמור להתמודד עם דילמות מורכבות שנבעו מן ההקשרים המיוחדים של ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים, כמו גם מהסכסוך עם ישות לאומית מתחרה על טריטוריה משותפת.
ספר זה מתחקה אחר כמה נקודות ציון מרכזיות בדרכו של התיאטרון העברי: מהצגות החובבים הראשונות שהתקיימו במושבות העלייה הראשונה, ביפו ובירושלים, דרך מחזות שהוצגו בשנות המנדט הבריטי ומאז קום המדינה, כולל מספר מחזות מתורגמים אשר הנם רלוונטיים לנושאים הנדונים. דיונים מפורטים יותר מתקיימים במחזות דור בארץ, מחזאות השואה, לצד יצירתם של מחזאים כמו ל. א. אריאלי-אורלוף, עמוס קינן, נסים אלוני, חנוך לוין, יהושוע סובול, יצחק לאור ועוד. בכל הדיונים הללו נבחן היחס בין שאלות היסוד של הסיפר הציוני לבין הדרמה הרצינית, במיוחד הטרגדיה.
דעת : מרכז לימודי יהדות ורוחרסלינג
מאת: שמעון לוי
תיאור: בהיעדר מסורות דרמה ותיקות, נמצא התאטרון העברי החדש בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 במלכוד פורה ומרתק. עם תהליכי החילון והליברליזציה ביהדות הגולה ותחילת ההתיישבות בארץ ישראל נוצרה פתיחות גם לתאטרון. אמנות חדשה יחסית זו ביהדות נתפסה גם כבידור, אך בשנותיה הראשונות היא נרתמה בעיקר ככלי חינוכי ואידיאולוגי המגויס לשירות הציוני-לאומי ולמאבק על יצירת תרבות עברית. האופי הדרמטי של השינוי במעמד היהודים וההתיישבות בארץ לא רק הזמין קריאה מחודשת בהיסטוריה היהודית, אלא את העלאתה, תרתי-משמע, לארץ ולבימה העברית – כמובן, בלשון העברית. ספר זה עוסק בסוגיות ובנושאים בדרמה ובתאטרון הישראליים מנקודת מבט חברתית-אמנותית. הפרולוג מטפל בצמיחת התאטרון היהודי-עברי-ישראלי על רקע חילונה של החברה היהודית מראשית המאה ה-19 עד הפריחה הגדולה בישראל בימינו. תנאי היסוד לתאטרון בכלל ולתאטרון הישראלי בפרט נידונים בפרק על החלל בדרמה הישראלית. חפצים בתאטרון נידונים בפרק הבוחן את ייחוד הדרמה המקומית דרך אחד ממרכיבי עיצוב החלל – חפצי הבימה. התנ"ך והיהדות נידונים בפרק על הקדושה החילונית האופיינית לבימה שלנו. מרכיב נוסף בזהות הישראלית, היחס לערבים, למלחמות ולסכסוך המתמשך, נידון בפרק "שבויים בבדיון". הדיון בשלושה מגדולי היוצרים בתאטרון הישראלי, נסים אלוני, יהושע סובול וחנוך לוין, מעוצב על פי המכוונות המטא-תאטרונית העצמית של כל אחד מהם. פסטיבל עכו, אירוע שנתי מאז שנת 1980, נידון כמרכיב מרכזי בתמונת התאטרון בישראל. הספר נחתם באשכבה לתסכית העברי, סוגה שזכתה לעדנה עד שנדחקה לקרן זווית מפני הטלוויזיה, אך תרומתה המשמעותית לדרמה הישראלית עדיין נשמרת.
רסלינג
מאת: שגית בלומרוזן-סלע
תיאור: למעלה מ-10% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעות אישיות שונות, ואף על פי כן מאפייניהן והדינמיקה הפסיכולוגית שבבסיסן לרוב אינם מוכרים כמעט. ספר זה מאפשר היכרות עם הדינמיקה של כל אחת מהפרעות האישיות באמצעות 10 דמויות ראשיות בספרות הישראלית – ביצירות "זבובים" מאת אהרן מגד, "הדבר היה ככה" מאת מאיר של̤ו, "דולי סיטי" מאת אורלי קסטל-בלום, "האישה הגדולה מן החלומות" מאת יהושע קנז, "חפץ" מאת חנוך לוין ו"חיוך הגדי" ו"מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן – המתאימות ל-10 הפרעות האישיות העיקריות המוכרות כיום בעולם המערבי. המחברים משרטטים את הפרעות האישיות השונות בחדירה פסיכולוגית עמוקה, המתאימה להפליא לתיאוריהן בספרות הקלינית, ויתרה מזאת הם מספקים תיאורים, תובנות וסמלים ספרותיים מרתקים אשר מעשירים את הבנתנו את הפרעות האישיות. בכל פרק בספר מתוארת הדינמיקה הנפשית של הגיבור לאור מאפייני הפרעות האישיות שבספרות הקלינית, ובכלל זה כתבי תיאורטיקנים פסיכואנליטיים שונים (כמו פרברן, מסטרסון, קוהוט, בולאס ואחרים). בהמשך כל פרק מתואר כיצד הפריזמה של הפרעת האישיות של הגיבור שופכת אור על היבטים רבים נוספים ביצירה, כמו דמויות אחרות (בעלות קשרי דמיון או ניגוד לדמות הראשית), תמות, מוטיבים, סמלים והיבטים רעיוניים, מבניים וסגנוניים. כך מתגלה שלצירים הפסיכולוגיים שבבסיס הפרעות האישיות תפקיד מרכזי במישמוע היצירות. המתעניינים בפסיכולוגיה יוכלו למצוא בספר תיאורים מפורטים ומעמיקים של הפרעות האישיות, על מאפייניהן (דפוסי יחסים, רגשות, דימוי עצמי, הגנות ועוד), הרקע להיווצרותן, מהלכן במרוצת החיים ורמזים לפתרונן; חובבי הספרות יוכלו למצוא ניתוחים מעמיקים של היצירות דרך מנסרת הפרעות האישיות המאירה היבטים רבים ומגוונים ביצירות, אשר רבים מהם לא הובנו היטב ללא המפתחות שמנסרה זו מספקת.
רסלינג
הצג עוד תוצאות