הספר חושף את תולדות חייה של הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט (1945-1891), אישיות רבגונית מימי העלייה השנייה והשלישית.
הדסה נשלחה ארצה ב-1910 מקניגסברג שבגרמניה לצפת, כדי לטפל בסבה וסבתה הזקנים. בשנים 1914-1912 היא ניהלה בצפת סדנת לתחרה, כדי להקנות מקצוע לבנות צפת העניות.
בשנת 1924-1923 ניהלה, יחד עם בעלה הראשון משה קלוורי, את כפר הנוער שפיה. היא גילתה וטיפחה שם את תלמידותיה ברכה צפירה, חלוצת הזמר התימני, ושרה לוי-תנאי, חלוצת המחול התימני, וליוותה אותן בדרכן האמנותית.
לאחר גירושיה ממשה קלוורי, עברה לירושלים. שם הקימה וניהלה בשנים 1935-1925 את מפעל "שני", בו שולבו עבודות רקמה תימנית מסורתית בבגדים מתוצרת הארץ, שנועדו למכירה בארץ ובעולם.
בהשפעת מפעלה, הפכה אופנה זו לבסיס הלבוש הלאומי. כשנישאה ב-1935 לבעלה השני פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון) מסרה את "שני" לידי ארגון ויצ"ו. כך נודעה אופנת "שני" כאופנת ויצ"ו, ותרומתה החלוצית של הדסה לאומנות התימנית נשכחה.
בספר מובאים רבים מכתביה של הדסה מעלייתה ארצה ועד לפטירתה. מכתביה מצפת שופכים אור על החיים בעיר באותם ימים. הספר מתאר את מאמציה הרבים להפצת הרקמה התימנית בארץ ומחוצה לה, שהיו לא אחת על חשבון חייה הפרטיים. בנספח לספר מובא מאמר המעיד שהדסה היתה מקור השראה לדמותה של שירה, גיבורת ספרו של ש"י עגנון, שהיה אחד ממקורביה הרבים בירושלים.
אל הספר