לא לגמרי סוציאליסט, לא ממש אנרכיסט, ללא ספק ניהיליסט ומעל הכול אדם מוטרף הכואב את כאב ההשפלה והאי־שוויון שהם מנת חלקם של מיליוני בני אדם המשתייכים ל"מעמד התחתון" — המחזאי, הסופר והמסאי הגאון אוגוסט סטרינדברג (1912-1849) השכיל לגעת ברוב רגישות בנקודות הבסיסיות של המצב החברתי־פוליטי.
בטקסט זה, שנכתב לפני יותר ממאה שנה, הוא מתאר בסגנון אירוני־ סרקסטי חד כאיזמל את המצב ששרר באירופה בסוף המאה ה־ 19 והמַכֶּה בפנינו ממש בימים אלה, בתום העשור הראשון של המאה ה־ 21 עת שוטף את העולם כולו משבר כלכלי שהוא תוצאה של שבר מוסרי.
כאשר העשיר אינו גונב, לא מדובר במידה טובה. העושר שלו נובע מגניבות העבר שנעשו חוקיות, ואין לו עוד צורך לגנוב. לא להזדקק לגניבות, הרי זו המידה הטובה. העני שגונב מתוך צורך אינו אלא ממלא את חובת ההישרדות הבסיסית והולך בעקבות אינסטינקט השימור העצמי. העשיר, שגנב כדי להשביע את צימאונו לתענוגות, פושע בלי להיענש על כך כהוא זה. יתרה מכך, הוא אפילו זוכה לשכר ולגמוּל. וסוחר שהתעשר מניצול אומללותם ועליבות חייהם של האחרים זוכה לעיטור כבוד על 'השירות שעשה למען הכלל'.
(מתוך הספר)
אל הספר