זאב יעבץ (1847—1924) היה מאנשי הרוח הבולטים של העלייה הראשונה ושל הפלג הדתי בתנועת חיבת ציון והציונות הדתית. הוא היה מן הראשונים בדורו שבאו לכלל הכרה שהתקופה היא תקופת מעבר מאורח חיים אחד בגולה לאורח חיים אחר במולדת, והיא טומנת בחוּבה בעיות מורכבות בצד הזדמנויות נדירות. יעבץ שאף להתאים את האורתודוקסיה למציאות ההולכת ומתחדשת בארץ ישראל, בין השאר על ידי מיזוגה עם הלאומיות היהודית המתעוררת. למעשה עסק ברוב ענפי התרבות העברית של זמנו: היסטוריה, ספרות, הגות, חקר ופרשנות המקרא, בלשנות, פובליציסטיקה, ואף בפוליטיקה לא נמנע מלשלוח את ידו - הכול מתוך הבנה שהעם החוזר למולדתו זקוק לתרבות לאומית רחבה ועמוקה ואינו יכול להסתפק עוד בד' אמות של הלכה.
הביוגרפיה המקיפה שלפנינו מבוססת, בין השאר, על חומר ארכיוני רב ועשיר, שרובו עדיין לא ראה אור. שני צירים לה: הציר ההיסטורי, הסוקר את תולדות חייו של זאב יעבץ דרך התחנות שבהן עבר - ורשה, יהוד וזיכרון יעקב, ירושלים, וילנה, ברלין, אנטוורפן ולונדון - מתוך חשיפת פרשות עלומות בחייו, שלא נודעו עד כה, והבאת ההקשר ההיסטורי שלהן; והציר המחשבתי, המנתח את פועלו הספרותי וההגותי של יעבץ על רקע רעיונות התקופה, מקורות יניקתו הרעיוניים והשיטות המחשבתיות שעמן התדיין ועליהן הגיב.
אל הספר