הסערה המשיחית שטלטלה את תנועת חב"ד בעשורים האחרונים הגיעה לפרשת דרכים גורלית בג' בתמוז תשנ"ד - מועד הסתלקותו של רבי מנחם מענדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי והאחרון של החסידות. היעלמותו של הרבי הכריזמטי, שליבה מתחילת נשיאותו את התקוות לגאולה קרובה, ואף נתפס בסופה על ידי מרבית חסידיו כמלך המשיח, איימה להפוך את התקוות האלה לתחושות מרות של אכזבה ותסכול.
כיום, למעלה משני עשורים לאחר "המאורע של ג' בתמוז", ניתן לקבוע כי כוחו של הרבי הנעלם להדביק את חסידיו בלהט המשיחי ולהמריצם להפיץ את תורת חב"ד ואת בשורת הגאולה לא פחת, ואולי אף גבר. כיצד ניתן להסביר את החיוניות והפופולריות של חסידות שציפיותיה המשיחיות נכזבו לכאורה, והיא נותרה מיותמת, ללא אדמו"ר מכהן?
הטענה המרכזית המועלית בספר הזה היא כי שגשוגה של תנועת חב"ד בשנים האחרונות נובע במידה רבה מיכולתם של החסידים להנכיח את הרבי - לשמר את התחושה שהוא ממשיך להימצא ביניהם, להיות קשוב לבקשותיהם ולפעול למענם. הספר ממחיש כיצד היכולת הזאת מוצאת מן הכוח אל הפועל: כיצד החסידים מתקשרים לרבי; כיצד הם חווים את נוכחותו בחושיהם; כיצד הם חיים "עם הרבי" ו"את הרבי".
מוקד העניין בחיבור הזה אינו תנועת חב"ד ההיסטורית וההגות הענפה שפיתחה, אלא אמצעי ההנכחה שבהם החסידים עושים שימוש בדור האחרון. במרכז הספר נמצאת מערכת הסימנים והפרקטיקות המתפתחת מתוך הזיקה למנהיג נוכח-נפקד והנישאת על כתפיהם של חסידים שחלקם כלל לא הכירו את הרבי בחייו.
אל הספר