נמצאו 103 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: רנה בדש
תיאור: מראשית הופעתן בעשורים הראשונים של המאה ה-20 ועד לזמננו מכוונות יצירות בז'אנר התיאטרונמחול לקרב את הצופה אל רשת הכוחות הפנים-יצירתיים של המופע החי ולעורר את תודעתו לשיח המתקיים בין השדה האסתטי לכוחות החברתיים, הפוליטיים והכלכליים שמקיפים אותו. עיקרון העמימות כעקרון עומק ביצירות בז'אנר ותפיסת "הגוף" כנוכחות רב-ערכית הניצבת במרכזה של משוואת הצפייה במופע הבינתחומי מגבשים אירוע ביקורתי שמשמעויותיו גולשות אל מעבר לגבולות הזמן והמרחב המוחשיים של המופע: מצד אחד טווים גופיי המופיעים ויכולותיהם הפרפורמטיביות את מגוון המרכיבים הבימתיים למצע תקשורתי מרובד שקושר היבטים אסתטיים לתופעות חברתיות ופוליטיות; מצד שני מוזמנים הצופים לקלוט את מרכיבי המופע בריבוי חושים, למיינם ולפרשם בתודעתם עד שייעשו לשותפעילים בפעולה האמנותית שמבקשת להוביל לשינוי בעמדות האתיות הנוגעות ליחיד ולקהילה.
תפיסת הצופים כ"חוץ שהוטלה עליו אחריות", אשר עומד במרכזו של אירוע בז'אנר התיאטרונמחול, ליוותה את הניסוח של "מתווה אי-תמ" – ארגז כלים לתיאור ולניתוח יצירות בז'אנר הבינתחומי. בספר מעמיק זה רנה בדש צרפה עקרונות מהמצע האסתטי-מתודולוגי שהציע רודולף לאבאן עם עקרונות מהשיח הפנומנולוגי של מוריס מרלו-פונטי והיבטים מההגות הביקורתית של ז'אק דרידה, ואלה התוו את פירוק רובדי ההיצגים האסתטיים הבינתחומיים ביצירותיהם של קורט יוס, פינה באוש, מאגי מארן, סשה וולץ וברק מרשל, תוך כדי תהייה על אופני החיבור של מרכיביהם והצגתם כמכלול. שזירת העקרונות האלו יחד עם רעיונות ביחס להתפשטות המחשבה אצל ז'יל דלז ופליקס גואטרי התגבשה למתווה שבאמצעותו ניתן לחדור אל האירועים בתיאטרונמחול ולהאירם כרשת של מרחבי הבעה, אשר נתיבי ההתקדמות של משתתפיהם ויחסי הגומלין ביניהם נעשו למישורים רב-רובדיים בתנועה מתמדת. המתווה סייע לניסוח מילון מונחים והגדרות שנגזרו במהלך ההתבוננות ביצירות, ואלו, בתורם, נעשו לצומת של מילים שניתן לזהותן גם כנקודות התחלה ליצירה בינתחומית-ביקורתית חדשה המבוססת על תנועה.
רסלינג
מאת: רז'ין מיכל פרידמן
תיאור: רז'ין מיכל פרידמן היא אחת מחוקרות הקולנוע החשובות בישראל. המבוך הכפול: זיכרון, זהות ואסתטיקה בקולנוע מציע מבחר מאמרים מפרי עטה ומתמקד במחקר קולנועי בארבעה תחומים עיקריים: זיכרון ועדות, נשים, ייצוגי יהודים ותאוריה ואסתטיקה. הוא מציג מאמרים – כמה מהם בפעם הראשונה בתרגום לעברית – שעוסקים בין היתר בזיכרון השואה וביצירתם של בני הדור השני והשלישי, באוטוביוגרפיה קולנועית וביחסים המורכבים בין האמנות הפלסטית והספרות לתמונה הנעה. כתיבתה של פרידמן יוצרת פסיפס אינטלקטואלי בין־תחומי, הנטוע בסוגיות היסטוריות, תרבותיות, חברתיות ואסתטיות רחבות ובעל חשיבות גם בשל הבחינה של סרטים וזרמים קולנועיים – הן עלילתיים והן תיעודיים – שלא הרבו לעסוק בהם בישראל. ספר זה הוא מסע מעורר מחשבה בקולנוע הנאצי, הגרמני החדש, הצרפתי, האמריקני והישראלי.
עם עובד
מאת: מוטי סנדק
תיאור: שמונה שנים לאחר הצהרת בלפור, בשנת 1925 מגיע ממוסקבה אל נמל יפו השחקן והבמאי משה הלוי, אחד מתריסר מייסדי הסטודיו של 'הבימה' במוסקבה מתלמידי סטניסלבסקי ווכטנגוב ומי ששיחק ב'הדיבוק' ו'היהודי הנצחי' לצידה של חנה רובינא. במוחו הקודח נולד החזון להקים תיאטרון של פועלים על חולות תל אביב.
בצריף עץ הומה אדם על חוף הים [במקום בו עומד היום מלון שרתון] הופיעה על לוח המודעות מודעה כתובה במכחול טבול בדיו. מודעה זו עתידה הייתה לפתוח דף חדש ולשמש מפנה חשוב בתולדות אמנות הבמה בארץ. מספר בחורים ובחורות הסתופפו סביב למודעה וקראו בה:
"על יד ועדת התרבות של הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ-ישראל נוסדה סטודיה דרמטית בהנהלת משה הלוי, מקום הסטודיה : תל-אביב. הרוצים להשתתף צריכים להירשם בסניפי ועדת התרבות למקומותיהם. על זמן הבחינות תבוא הודעה מיוחדת".
בעיני החברים ניצת חיוך. לא על הלחם לבדו יחיה האדם... מאה וששים חלוצות וחלוצים ניגשו לבחינות - שלושים וששה התקבלו. ביאליק קרא להם ל"ו הצדיקים. הצגת הבכורה התקיימה באביב 1926 בגימנסיה הרצליה.
משה הלוי טיפח מחזות תנכיי"ם ['יעקב ורחל', 'ירמיהו'], לצדם 'אופרה בגרוש' מאת ברטולד ברכט, 'החייל האמיץ שוויק' מאת ירוסלב האשק ו'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' שהיה למחזמר המצליח בכל הזמנים של הבמה העברית.
גדולי הציירים של התקופה: אריה אל-חנני, ז'ניה ברגר, אריה נבון, מרסל ינקו, עמנואל לופטגלס, ראובן רובין, מנחם שמי, אריה ארוך ויגאל תומרקין עיצבו תפאורה ותלבושות להצגות התיאטרון.
בשנת 1925 נאבק כאן קומץ של כמה רבבות יהודים על בעיות כגון: עבודה עברית יקרה מול עבודה ערבית זולה, הקניית הלשון העברית לאנשים שדיברו רוסית, יידיש, פולנית, רומנית הונגרית ולדינו. הדברת הקדחת שעשתה שמות במתיישבים החקלאיים, התגוננות מפני התקפות רצחניות בדומה לפוגרומים שחוו באירופה.
כל אלה אינם תנאים אידיאליים להקמתו של תיאטרון. כיצד קרה הדבר שחרף כל הנתונים צמח ועלה 'אהל', תיאטרון פועלי ארץ ישראל מתוך שממת החול והביצות? ראוי להביט במושג יהודי עתיק ששלוחותיו נטועות בתנועות המשיחיות שהקימה היהדות בזמנים קשים: האמונה והתשוקה.
בני אדם שפויים מכנים זאת טרוף ו'המשוגעים לדבר' רואים בה חזות הכל.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: רמי קמחי
תיאור: סרטי הבורקס עדיין פופולריים ביותר בישראל. רק לאחרונה יצאו כמה מהם במהדורות חדשות על גבי תקליטורים. אחדים משודרים שוב ושוב בערוצי טלוויזיה ישראליים, בעיקר בחגים לאומיים. מהי הסיבה לפופולריות עצומה ומתמשכת זו של סרטים אלה, שהפקתם הסתיימה כבר בשנות ה-70 – זו השאלה המרכזית שספר זה מנסה לענות עליה. הספר מגדיר לראשונה את סרטי הבורקס ומשרטט את מאפייניהם. יתר על כן, הספר מצביע על הקשר שבין סרטי הבורקס לבין טקסטים של ספרות יידיש קלסית, בפרט על הדמיון בין הייצוג של הקהילה הישראלית-מזרחית בסרטי הבורקס לבין האופן שבו מיוצגת בספרות יידיש קלסית הקהילה היהודית-אשכנזית של השטעטל.
רמי קמחי מציע קריאה חדשה של סרטי הבורקס כטקסט היברידי – טקסט שהוא בעת ובעונה אחת מזרחי-ישראלי וגלותי-אשכנזי. נקודת מבט ייחודית זו מעמידה את סרטי הבורקס כשלב בדרכו של הקולנוע הישראלי אל שיקוף משוחרר ועצמאי של המנעד האמיתי של הגיוון האתני-תרבותי בישראל; שלב שבו הקולנוע הישראלי כבר היה בשל להדהוד אתניות אשכנזית פרה-ציונית, אבל אך ורק תוך כדי הסוואת מקורם האמיתי של המאפיינים האתניים האשכנזיים והשלכתם על מי שנתפסו על ידי השיח הציוני כ"אחרים" – המזרחים.
רסלינג
מאת: טל בן צבי
תיאור: ספרה החדש של טל בן צבי קורא את דמויות העד וייצוגי העדות ביצירתה של סמדר יערון בעקבות השיח התיאורטי על "עידן העדות". במסגרת זו בן צבי קוראת את "עבודת העדות" של יערון כאירוע פרפורמטיבי מתמשך ומחויב שבו נושאת יערון את עול העדות במשך יותר מארבעים שנה.
הפרק הראשון, "עדות: זיכרונות", מבוסס על שלוש הצגות שביים דודי מעיין במרכז לתיאטרון עכו: "זיכרונות דור שני בחיק העיר העתיקה" (1988), "ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה" (1991) ו"האנתולוגיה" (1997-2024). בהצגות אלה יערון מגלמת תחילה את דמות האב קרול גרינוולד, ובהמשך את דמותה של ניצולת השואה זלמה גרינוולד – אחת מדמויות המפתח של התיאטרון הישראלי בכל הקשור לזיכרון השואה. הפרק השני, "עדות: עכו אהובתי", מבוסס על הטרילוגיה שיוצרת ומביימת יערון כיוצרת עצמאית: הצגות היחיד "אום מוחמד" (2010) ו"נוואל" (2012), וההצגה "הילא – הדור השלישי" (2015) הכוללת את יערון ולצידה קבוצת הנוער של המרכז לתיאטרון עכו בהנחייתו של מייסרה מסרי. הטרילוגיה עוסקת בעדותם של תושבי עכו ביחס לזיכרון הנכבה הפלסטינית. הפרק האחרון, "עדות בגוף", מתמקד בהצגת היחיד של יערון "מוזי קומבאז מחפש הארה" (2017) שבה העדות כנושא מרכזי ביצירתה העצמאית מגיעה לנקודת גבול קיצונית; יערון כבר אינה נושאת את עול העדות של טראומה שהתרחשה בעבר, אלא היא הופכת את גופה החשוף לזירת אלימות בזמן אמת, ואת הקהל עצמו לעד לאלימות פוליטית.
לספר מצורפים לראשונה שישה מחזות של המרכז לתיאטרון עכו.
רסלינג
מאת: אדם צחי
תיאור: כיצד מצלמים הלם קרב? באיזו דרך מתעדים זיכרונות שמשתקים את בעליהם?
אילו דימויים יכולים לייצג את ריח הדם הלופת לפתע את קנה הנשימה, שנים לאחר
שהסתיימה המלחמה? מאיזה מרחק נכון לצלם את מי שנמצא ממש מולנו ובה בעת
עודנו שם, עם המתים והפצועים, ליד החווה הסינית?
להביט במאכלת עוסק בהלם הקרב של חיילים ישראלים כפי שהוא מיוצג בקולנוע  התיעודי הישראלי. במסע שמשלב אמנות, היסטוריה, מיתולוגיה ופסיכולוגיה נחשף לפנינו עולם מסועף של עשרות סרטי תעודה העוסקים בהלומי קרב, אשר יצאו לאקרנים בישראל בשנים 2020-1988, ומתמודדים עם שאלות חברתיות, אתיות,
פסיכואנליטיות ואסתטיות הכרוכות בצילום לוחמים שחזרו משדה הקרב.
טלטלת הקרבות וקִרבת המוות כמעט אינן מניחות מילים או דימויים הולמים.
הספר חוקר כיצד למרות זאת יוצרי הקולנוע התיעודי בישראל מישירים מבט אל הפצע הסמוי של המלחמה, מנסים להשליט סדר אסתטי בממשי הטראומטי וליצור מראות וצלילים שיתארו את מה שכּׄה קשה לתאר.
זהו סיפורם של סרטים ייחודיים ומכאיבים, אשר מעצבים את זהותנו ומשרטטים
את גבולות האֵבל והזיכרון, החולשה והחוסן של החברה הישראלית. על אף הרצון לחמוק ולהסיט את המבט, סרטים אלה קוראים לנו להתבונן בנפגעים, לשמוע את עדויותיהם ולחתור לתיקון.
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מאת: שמוליק דובדבני
תיאור: המודרניים הראשונים בוחן את היצירה התיעודית הישראלית מאז ימי סרטי ההסברה של שנות החמישים עד עלייתו של קולנוע תיעודי מודרניסטי בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה. קולנוע זה קרא תיגר על אופני ההבעה המוסדיים ועסק, בעיקר עם הקמתה של הטלוויזיה הישראלית, בסוגיות פוליטיות וחברתיות כמו אפליה לרעה על בסיס אתני ומעמדי, כיבוש, זנות וסמים ודיכוי פוליטי.
הספר מביא לראשונה דיון היסטורי, אסתטי ואתי בסרטים תיעודיים ישראליים מכוננים, שהקדימו מבחינות רבות את הקולנוע הישראלי המודרניסטי. הוא מנתח סרטים של דוד פרלוב, דוד גרינברג, אמיל (מילק) קנבל, מיכה שגריר ויכין הירש, וכן את עבודותיהם הראשונות בטלוויזיה של מוטי קירשנבאום, רם לוי, יהודה (ג'אד) נאמן, עמוס גיתאי, יגאל בורשטיין, אורי ברבש ואחרים. הקולנוע התיעודי המודרניסטי של התקופה מנכיח את הקול הנשי עם סרטיהן של הלגה קרנסטון־קלר, אסתר דר, רחל חלפי, מירה המרמש ויהודית (ג'ודי) לוץ – עשורים לפני שהתבסס קול זה בקולנוע העלילתי בישראל.
עם עובד
מאת: פבלו אוטין
תיאור: אפס ביחסי אנוש - טליה לביא / גט: המשפט של ויויאן אמסלם - שלומי אלקבץ / הגננת - נדב לפיד / ההיא שחוזרת הביתה - מיה דרייפוס / את לי לילה - אסף קורמן ולירון בן שלוש / פרינסס - טלי שלום עזר / פלאות - אבי נשר / לבנון - שמוליק מעוז / בית לחם - יובל אדלר / מיתה טובה - טל גרניט ושרון מימון / סופעולם - רוני קידר / מי מפחד מהזאב הרע - אהרון קשלס ונבות פפושדו.
דור חדש של יוצרי קולנוע צמח בישראל בשנים האחרונות. הם העלו את קרנו של הקולנוע הישראלי וזכו לתשבחות ולהצלחה הן מקומיות והן עולמיות. מקצתם אף פתחו בקריירה בינלאומית מבטיחה.
בספר זה מכונסות 12 שיחות עם בכירי העשייה הקולנועית הזאת. שיחות אלה, שהן בגדר "שיעורים בקולנוע", מאפשרות ליוצרים לחשוף את צורת העבודה שלהם ולנתח – לצד המחבֵּר - את הבחירות האמנותיות שלהם. עולה מהן תמונת מצב של התרבות והחברה הישראליות ושל האופן שבו הקולנוע חוֹוֶה אותן ונותן להן ביטוי. זוהי הזדמנות לראות בעיניים חדשות את הסרטים שאהבנו ולרדת לעומקם. מה המשמעות של סוף הסרט? למה המצלמה נעה בצורה מסוימת? מדוע נבחרה דווקא המוזיקה הזאת ולא אחרת? ומה כל זה אומר?
הוצאת אסיה
מאת: נועה לביא
תיאור: אל מול ההצפה הגלובלית והמקומית של הסוגה הטלוויזיונית הנחשבת "נחותה"- טלוויזיית "המציאות"- עולים וגוברים הקולות הציבוריים, הרשמיים והאקדמיים, המבחינים בין טלוויזיה מסחרית גרידא לטלוויזיה "איכותית", שלא לומר אמנותית. שיח זה של איכות, אשר מקורו בארצות הברית, נסוב בעיקר סביב סדרת הדרמה בהמשכים כסוגה טלוויזיונית אשר מתחרה בחדשנותה האמנותית אפילו בקולנוע.
שדה הטלוויזיה בישראל מושפע רבות משיח איכות גלובלי זה. זאת ועוד, בשנות ה-90 עבר שדה הטלוויזיה בישראל מהפכה עם הפרטת שוק הטלוויזיה בישראל והקמת ערוצי טלוויזיה מסחריים וערוצי כבלים ולווין. מהפכה זו אפשרה, במקביל להתמסדות שיח האיכות הגלובלי, יצירה ישראלית מקורית של סדרות דרמה טלוויזיוניות בשיעורים גבוהים לאין ערוך מאשר בימי שלטונו הבלעדי של הערוץ הראשון. לאור זאת, ספר זה בוחן את האופן שבו הפכה סדרת הטלוויזיה הדרמטית בהמשכים בישראל לסוגה טלוויזיונית "איכותית" אשר יש המתייחסים אליה כיצירת אמנות לכל דבר.
ספר זה אינו שולל את האפשרות שיש דבר כזה "אמנות איכותית", או טלוויזיה בעלת מאפיינים אמנותיים כשלעצמם; אולם הזרקור הסוציולוגי אשר מציגה נועה לביא מבקש להאיר את המאבקים והגורמים החברתיים והארגוניים אשר הגדירו, החל משנות ה-90 ועד העשור הראשון של שנות ה-2000, סדרות דרמה כגון "הבורגנים" או "בטיפול", לצד סדרות אחרות, כסדרות איכותיות ואמנותיות. כל זאת באמצעות ניתוח ראיונות עם יוצרים טלוויזיוניים-דרמטיים מרכזיים בשדה הטלוויזיה בישראל, ניתוח ביקורות טלוויזיה בעיתונים המרכזיים ותיאור השדה המוסדי-ארגוני על שינוייו הטכנולוגיים, הרגולטוריים והאחרים בראשית שנות ה-90.
רסלינג
מאת: רנה ירושלמי
תיאור: תנועה לעבר משמעות של רנה ירושלמי הוא ספר יחיד במינו בשפה העברית; הוא מציג את תהליך שכלול היכולת של השחקן ושל הקבוצה שפיתחה ירושלמי בעבודתה לאורך השנים כבמאית תיאטרון ניסיוני וכמורה ומדריכת שחקנים. תהליך זה, אשר פותח כאמצעי ליצירה תיאטרונית באנסמבל ומבוסס על תנועת הגוף, מעניק לשחקן, לבמאי ולמורה ארגז כלים מעשיים להתמקצעות בעבודתם. הספר מציג את שלבי התהליך באמצעות מתן רקע תאורטי ותרגילים יישומיים. בתוך כך ירושלמי מציעה תובנות המאתגרות את התפיסה המקובלת ביחס לשאלות העולות בכל תהליך יצירתי בתיאטרון: מהו טבעו של משחק? כיצד ניתן לפתח את יכולת השחקן ואת מודעותו? כיצד לדייק בין כוונה לביצוע? כיצד ניתן להגדיר ולהשתמש בחופש כדי למצוא משמעויות חדשות ומפתיעות בטקסט? מה הקשר בין תהליכי החיים ותהליכי היצירה? מהו תפקידו של התיאטרון בימינו?
רסלינג
מאת: שולמית קיציס
תיאור: במצב נפשי קשה, לאחר נשיכה אכזרית של כלב, מחליטה מורה לתיאטרון להתנדב באחד מבתי הכלא הקשים בארץ. אחת לשבוע היא מגיעה לכלא, שבו כלואים אנסים ורוצחים – יהודים וערבים – המרַצים עונשי מאסר ממושכים, חלקם לא קצובים, ומנחה שם קבוצת תיאטרון. מפגישה לפגישה נרקמים בהדרגה בינה לבינם יחסים מורכבים, שבהם העֲבֵרה נוכחת וזכורה, אך מתאפשרים בהם גם רגעים של אנושיות, עדינות והדדיות. אט-אט, ככל שהסיפור – המובא כיומן עבודה – מתקדם, מתברר כי לא רק המספרת תומכת באסירים, מעניקה להם אוזן קשבת ומקנה להם מיומנויות משחק, אלא שהמפגש עמם מציל אותה-עצמה ממצב המוות הנפשי שהיא שרויה בו. נשוכה הוא ספר מקורי, מרחיב לב ומעורר מחשבה על אודות אהבה וחמלה, המתאר את טשטוש הגבולות שבין כלוא לחופשי, תומך ונתמך, "נושם" ו"מונשם", כלב ואדם, חייתי ואנושי. בעידן של כליאת המונים, שבו אנחנו מַגלים את העבריינים רחוק מהעין, בתוככי הכלא, שעליו כתב הפילוסוף מישל פוקו שהוא אדמיניסטרציה הנהנית מ"יתרון הדלתות הסגורות", מביא הספר תמונות מחיי בית הסוהר, פותח כדי סדק את הדלת הסגורה ומאוורר את הסוד. נשוכה שייך לז'אנר ספרותי ומחקרי חדש – אוטואתנוגרפיה גופנית יצירתית, המשלב כתיבה פואטית ואקדמית, נרטיב ומחקר. במקום הכתיבה האקדמית הבלתי נגישה והיבשה, הרוויה בז'רגון אקדמי, מציע הספר שפה מובנת וחיה, שחותרת לגעת בקוראים. אחרית הדבר, המסה "אוטואתנוגרפיה גופנית יצירתית", מרחיבה על אודות הז'אנר הזה, ומספקת הצצה נדירה אל התהליך של כתיבת הספר.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: סלבוי ז'יז'ק
תיאור: מטריקס, סרטם של האחים וושובסקי, שיצא לאקרנים בשנת 1999, הוא סרט מדע בדיוני עם סצנות פעולה מרהיבות וחדשניות, שזכה למעמד פולחני, הפך לתופעת מולטימדיה (משחקי מחשב, סרטי אנימציה ושני סרטי המשך) ושימש מקור בלתי נדלה לדיונים פילוסופים ותיאורטיים. "מטריקס" מזמין דיונים מעין אלה מכיוון שהאחים וושובסקי גדשו את הסרט במוטיבים דתיים ופילוסופיים מתוך המסורות המערביות והמזרחיות גם יחד. הנושא המרכזי – היחס שבין הממשי לווירטואלי – הוא בבחינת התייחסות מובהקת לדיונים תיאורטיים עכשוויים, כך שאפילו כריכת ספרו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר "סימולאקרה וסימולציה" מופיעה בקריצת עין רפלקסיבית בסצנה הפותחת של הסרט. בנתחו את תופעת ה"מטריקס" מציין סלבוי ז'יז'ק שהרעיון על אודות אדם החי בעולם מלאכותי – מעין גן עדן צרכני, היפר-קפיטליסטי, תוצר של מניפולציה ושליטה – אינו חדש בספרות ובקולנוע; אלא ש"מטריקס" מבצע רדיקליזציה לתמה זו, מעצם העובדה שהוא מכניס את אלמנט המציאות הווירטואלית המאששת את כוחם המפתה של עולם הדימויים, לצד צמצומו של הסובייקט לכדי פסיביות אינסטרומנטלית גמורה. במסה זו מוביל אותנו ז'יז'ק לניתוח עקרוני של הסרט והתופעה, דרך עולם המונחים הלאקאניאניים, תוך בחינת הדינמיקה בין האחר הגדול והסובייקט הפרנואידי, המוּפעל במציאות שבה "החיים האמיתיים" הופכים לספקטקל אחד גדול.
רסלינג
מאת: ארז פרי
תיאור: ספרו של ארז פרי בוחן בקפדנות את ייצוג מנגנון ההשמדה הנאצי כפי שהוא משתקף בקולנוע התיעודי הפוסט-מלחמתי; דרכו הוא מבקש לחשוף מבנים גלויים וסמויים של המנגנון הקולנועי המעידים על פוטנציאל האלימות והמניפולטיביות הגלומים בו. במוקד הספר עומדים שלושה סרטי תעודה קאנונים – "לילה וערפל" (1955) של אלן רנה; "זיכרון הצדק" (1976) של מרסל אופולס ו"שואה" (1985) של קלוד לנצמן – שתיעדו לאחר מלחמת העולם השנייה את תהליך ההשמדה הנאצי. חשיפת הממד האלים והמתעתע של המנגנון הקולנועי נעשית לתֶמה מרכזית בסרטים אלה, אשר מתלבטים תדיר בין מה ראוי "להראות" ומה ראוי "להסתיר", בשאלה כיצד ניתן ל"הראות" את מה שראוי "להראות", לצד השאלה מהם הגבולות האתיים והאסתטיים של הפרקטיקה התיעודית לאחר אושוויץ. ספרו של פרי מציע קריאה רדיקלית בטקסטים הקולנועיים על מנת לטעון שככל שסרט מעמיק בחקירת נבכי מנגנון ההשמדה הנאצי, כך הוא נדרש להתמודד עם המניפולציה המסוכנת העומדת בתשתיתו, ולפיכך מצביע על הדהוד הדדי של שתי פרקטיקות – הקולנוע וההשמדה – וזורה עליהן אור חדש. הקולנוע ומנגנון ההשמדה הנאצי משלב בין תפיסות תרבותיות ודיונים אתיים באמנות ובתרבות לבין התייחסות למבע, למסורת ולהיסטוריה של הקולנוע כדי לבדוק את הקשר בין אירועים היסטוריים לבין הפרקטיקה הקולנועית. זאת ועוד, הספר מבקש לעמוד על ההשפעה של הקולנוע על קהל הצופים, על תהליכים חברתיים ותרבותיים, ועל המסורות שהתגבשו לאורך ההיסטוריה של הקולנוע, כמו גם על האפשרויות לחתור תחתן.
רסלינג
מאת: נעם סמל
תיאור: ב־1967 נדבק נעם סמל – כיום מבכירי אנשי התרבות בישראל ומי שניהל את תיאטרון חיפה, הקאמרי והבימה – בסוג מיוחד של חיידק במה; לא אור הזרקורים, אלא חיים שלמים של עמידה בצד הבמה ומאחורי הקלעים. מאז ועד היום, הוא שותף לרגעי מפתח בתרבות הישראלית. כשאריק איינשטיין ואורי זוהר כתבו בדרכים את "סע לאט"; כששלמה ארצי הפתיע עם "גבר הולך לאיבוד"; כשנינה סימון הפציעה בארץ לשתי הופעות מיתולוגיות – סמל היה שם. מניע, יוזם, הוגה. גם כשתיאטרון חיפה נולד מחדש עם "גטו", "פלשתינאית" והבמה הערבית־יהודית; כשענת גוב ועדנה מזי"א עשו מהפכה נשית בתיאטרון הישראלי; כשחנוך לוין ירה מחזות מופתיים בצרורות; וכשאלן גינסברג ויבגני יבטושנקו עשו קבלת שבת בניו יורק, סמל נמצא, נוכח, לא מהסס לערער על הקונצנזוס – מתוך אמונה שלמה שזהו תפקידה של אמנות. בכניסת אמנים מרים נעם סמל מסך מעל עולם התרבות בארץ, משתף במסלולו המסחרר בין שלל תפקידי ניהול, ומספק מבט נדיר מבפנים על דמויות, יצירות ואירועים שהם חלק בלתי נפרד מהארץ הזו, ומאיתנו, החיים בה.
מטר הוצאה לאור בע"מ
מאת: שמוליק עצמון-וירצר
תיאור: חולם ביידיש ספרו של שמוליק עצמון־וירצר משרטט ביוגרפיה ססגונית, המתארת בסגנון מושך־לב סיפור חיים של אחד מגדולי הבמה העברית והיידית, יוזם, מקים ומנהל את תיאטרון "יידישפיל", התיאטרון הרפרטוארי הראשון בשפת היידיש, המביא אל קַדמת הבמה שפה ותרבות, אשר כמעט נכחדה. שמוליק צמח בשנות ילדותו ונערותו בעין הסערה של העם היהודי. בן למשפחה שנמלטה מציפורני הנאצים, הצליחה להגיע לסיביר ולאוזבקיסטן, משם חזרה לפולין המצולקת והמדממת. סיפור חייו של שמוליק הוא מרתק והוא ביטוי של אהבה לעם היהודי, נחישות ומסירות אין קץ מאז עלייתו ארצה ושירותו הצבאי. מרגע שדבק בו חיידק התיאטרון הוא לא חדל ממנו. בספר מתוארת גלריה של דמויות ששמוליק גילם בכישרון בתיאטרון "אהל", בתיאטרון הלאומי "הבימה" ובתיאטרון האוונגרדי "זווית" ששמוליק היה מייסדיו. תכונותיו כשחקן, במאי, יוצר, ופורץ דרך תרבותי מתוארות בספר ברגישות ובהומור. הספר פורשׂ פרשת חיים, שהיא סיפורה של העם היהודי ומדינת ישראל, של אתוס, שפה ותרבות.
כרמל
מאת: אילן אלדר
תיאור: הספר שלפנינו מביא סקירה כרונולוגית תמציתית של כלל המחזות העבריים, הן המקוריים והן המתורגמים לעברית, שנכתבו או תורגמו החל מראשית הדרמה העברית באמצע המאה ה־16 דרך תקופת ההשכלה וכלה בתקופת "חיבת ציון" בתום המאה ה־19. במידת האפשר נכללה בסקירה התייחסות לסגנונו של המחזה.
כרמל
מאת: שפרה שינמן, נפתלי שם טוב, סמדר מור
תיאור: הספר תיאטרון לקהל צעיר: מחקר, יצירה ושיח מציע חידוש רעיוני ואיכותי בחקר תיאטרון לקהל צעיר. מכונסים בו מאמרים פרי עטם של שמונה-עשר חוקרים, יוצרים, מורים ומתווי מדיניות שחברו בפעם הראשונה להוצאת אסופת מאמרים בעברית, שבה הם נותנים ביטוי למחקר עיוני ואמפירי, לעדות אישית, למעשי יצירה ולהתוויית מדיניות. הקורא ימצא פרקים העוסקים בנושאים הקשורים לתיאטרון לקהל צעיר כגון תיאטרון רדיקלי לילדים, ילדים יוצרים משמעות בעת צפייה בהצגה, היסטוריה מזרחית בהצגות לילדים, מוטיבים מקראיים וגבולות התיאטרון לילדים, ילדות ישראלית בתיאטרון, מסעות פנטסטיים והגירה, ייצוג השואה בתיאטרון לקהל צעיר, רב-לשוניות כפרפורמנס, מתבגרים במגמות תיאטרון, דרכי הוראה והפקות, יוצרים מספרים ומתלבטים, מורכבות ומדיניות מוסדית בעבר ובהווה.

השילוב בין הכתיבה המחקרית לבין הכתיבה המסאית-רפלקטיבית הוא חלק מחזון הכותבים ששמו להם למטרה לפתח דיאלוג מפרה בין חוקרים ומבקרים לבין אנשי יצירה והוראה.

הספר בהיר, קריא ומתאים לקהילות של מורי תיאטרון, מחזאים, במאים, שחקנים, מעצבים ושוחרי תיאטרון. חוקרי תיאטרון ימצאו בו עניין מיוחד משום שהוא מהווה מסמך חשוב ומעניין המשקף את המחקר הנערך בארץ בתחום זה.
מכון מופ"ת
מאת: עידן צבעוני
תיאור: קורפוס כריסטי מציע יקום טקסטואלי מסועף ומרובד, עתיר הערות שוליים המציעות טקסט צל לצד הטקסט המואר. ביקום זה כל מחשבה פשוטה היא אשליה, כל מה שחי הוא מדומיין-שפה. זהו ספר הכתוב בלשון דחוסה, פרטית, המבקשת להעמיק ולהרחיב. בבסיסו התעקשות לקיים דיאלוג עם יצירות תרבותיות שהותירו חותם במחבר. צבעוני מטה אוזן לקולות עתיקים, עובר התגלות בתיאטרון כשהוא נפגש במדיאה ובאיפיגניה, מתחקה אחר אסוציאציות פרטיות ומתעתעות לנוכח צפייה בסרט "מושל הלבנט", מפעיל התבוננות רגשית בחזיונות תעתועים שמוצגים על במה, חושב על גופים קדושים, על הגוף-טקסט של כריסטוס והיקשרותו למרחב היודו-פלסטיני, על נבואות נקמה שקולותיהן עדיין רודפים אותנו; צבעוני מדמיין מרחבים אוטופיים שנבראו לאחר אסונות, ולצד זאת עומד על חשיבותן של אהבות אסורות שהותרו מכבליהן. קורפוס כריסטי מאגד ארבע מסות, כולן עוקבות אחר מפגשים בין כוחות המניעים את המבט ובין כוחה המתעתע של השפה. המבט עוקב אחר הסתעפות עולה של סמלים ואסוציאציות, ואילו השפה מאתרת מבני משמעות סמויים. הפרק הראשון דן בשתי הַמְחָזוֹת, של "מדיאה" ושל "אדיפוס בקולונוס", על ידי אנסמבל אורקל. קולה של האורקל נשלח מן העבר ואין אפשרות שלא להיענות לו, לשוחח עם "העתיקים" ולגרום לברק הנסתר של הנבואה לזהור. הפרק השני עוסק במחזהו של יוסף מונדי, "מושל יריחו", כפי שעובד לסרט הקולנוע "מושל הלבנט" בידי חסן אגבריה ומיכל גורני, ובמרכזו דמותה החצויה של לילה, חצי ערבייה חצי יהודייה, תקוות חוט השני של המחבר. הפרק השלישי מוקדש להתבוננות אמפתית בהמחזת "איפיגניה" על ידי אנסמבל אורקל, תוך כדי התרכזות בדמותה של איפיגניה-ישועית הממוסמרת לצלב. הפרק הרביעי עוסק בשני סרטים של אגבריה-גורני: "אוטופיה 2084" אשר מדמיין מרחב ערבי-יהודי משותף, פוסט-אפוקליפטי, ו"הנעצבים" אשר עוקב אחר יחסי קרבה עדינים הנרקמים בין ערבי ויהודייה באי יווני.
רסלינג
מאת: שלומית אהרוני ליר, ליאת איילון
תיאור: עקבות האור על העדשה בוחן את היצירה הקולנועית כמשקפת מקום, תקופה והווי תרבותי. הספר מנתח את עולם הקולנוע בפריזמה שדרכה ניתן לראות תהליכים ושינויים חברתיים, אבל בה-בעת כמדיום בעל השפעה רבה על זהות החברה ועל חלוקת התפקידים הגילאית והמגדרית המקובלת בה. הספר פותח צוהר להתבוננות בעולם הקולנוע באמצעות בחינת הדמויות הניצבות מאחורי המצלמה ובקדמתה, כל זאת לצד התייחסות להיבטים מצטלבים של מגדר, גיל וזמן כאבני בוחן לבחינת סוגיות הנוגעות במעמד חברתי, יצירה, תנועה ושינוי. ספר ייחודי זה מפלס נתיבים לניתוח יצירות קולנועיות מתוך התייחסות למקומו של הבמאי הטוטלי בתהליך היצירה, בחינת ייצוג מערך היחסים בין נשים וגברים בגיל מבוגר על המסך הגדול, והמשמעות הקריטית של הזמן בעולמם של במאים ובמאיות בישראל.

עקבות האור על העדשה מציע לראשונה בחינה מחקרית של עולמם של במאים ישראליים מוכרים המצויים במחצית השנייה של החיים; הוא מתחקה אחר דבריהם ביחס ליצירתם, תנועת MeToo והאופן שבו תעשיית הקולנוע מתייחסת אליהם עם התבגרותם. הצלחתו של הספר לחבר ולקשר בין הנעשה בקולנוע הישראלי לקולנוע הבינלאומי, התמקדותו בסרטים ארס-פואטיים המתארים את תהליך היצירה, והדרך שבה הוא מעניק מקום לנקודות המבט האישיות של במאים ובמאיות באמצעות התייחסות לראיונות איתם, – כל אלה מהווים מראה תרבותית משמעותית לאופן שבו היבטי מגדר, גיל וזמן באים לידי ביטוי בחברה ובתרבות בישראל ובעולם לאורך השנים.
רסלינג
מאת: שרית קופמן-שמחון
תיאור: במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת החלו לעלות על במות הארץ הצגות בשפות יהודיות, ובהן מרוקאית, בוכרית, ארמית, לאדינו, ג'והורי ועיראקית. תדירותן הלכה והתגברה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. תופעה זו מצביעה על שינוי תודעתי כלפי שפות שקודם לכן לא היה להן מקום על הבמה בישראל, גם לא בתיאטרוני השוליים. הספר משפה למופע: לשונות יהודיות על הבמה בישראל חוקר ומתעד את העשייה של מגוון קבוצות העוסקות בשימור ובשחזור שפות ותרבויות המצויות על קו התפר שבין היעלמות לתחייה, עוקב אחר מניעיו האישיים, התרבותיים והפוליטיים של הקהל המגוון הפוקד אותן הצגות ומתחקה אחר כוח המשיכה של הלשונות. כמו כן הוא מציע אפשרויות עתידיות לשימוש בלשונות יהודיות בתיאטרון הישראלי הקנוני. קופמן-שמחון בוחנת את המאבק התרבותי והלשוני ואת שורשיו מזווית צדדית לכאורה, אך למעשה נוגעת בעורק הראשי של הזהות האישית והלאומית של מדינת ישראל. מכאן עולה חשיבותו של ספרה בימים אלה של מאבק חברתי ופוליטי במדינת ישראל.
מכון מופ"ת
מאת: קרול ג'יי קלובר
תיאור: הספר גברים, נשים ומסורים חשמליים של חוקרת הקולנוע קרול ג'יי קלובר הציע, מאז פרסומו לראשונה ב־1992, נקודת מבט פורצת דרך על סרטי האימה שנוצרו מאמצע שנות השבעים של המאה העשרים. קלובר בודקת את היצירתיות בקולנוע האימה ואת ההשפעה שלו, ובייחוד את הפופולריות של ז'אנרים דלי תקציב כמו סרטי סלאשר, סרטי דיבוק, סרטי תורת הנסתר וסרטי אונס ונקמה, שגיבורה אישה ניצבת במרכז עלילותיהם. להבדיל מהטענה המקובלת כי קולנוע האימה מציע רק עונג סדיסטי לקהל הצופים, המורכב רובו מגברים צעירים, קלובר מראה כיצד סרטים כמו ליל המסכות, יום שישי ה־13, המנסרים מטקסס וקארי מזמינים הזדהות של הצופים לא עם הגבר המענה אלא עם הסבל ועם הייסורים של הנערה המעונה – "הנערה האחרונה" – הגיבורה־קורבן החווה פחד והשפלה, אך בסופו של דבר מצילה את עצמה ומביסה את הרוצח.

לתובנותיה המאירות עיניים של קלובר על דמותה של "הנערה האחרונה" נודעה השפעה רבה לא רק על מחקר הקולנוע אלא גם על קולנוע המיינסטרים ההוליוודי ועל התרבות הפופולארית בכלל. מהדורה זו של הספר כוללת הקדמה חדשה מאת המחברת.
עם עובד
מאת: עמרי ניצן
תיאור: זיכרונותיו, חוויותיו, הצלחותיו, כישלונותיו, תובנותיו ואהבתו האינסופית לתיאטרון של הבמאי עמרי ניצן. ניצן, מהבמאים הבולטים בישראל, מזמין אותנו להציץ אל מאחורי הקלעים של עולם התיאטרון, ובתנופה סיפורית מרשימה מספר על עבודתו עם מיטב השחקנים, היוצרים ואנשי התיאטרון בישראל: חנוך לוין, ניסים אלוני, עדנה מזי"א, איתי טיראן וטובים אחרים; על הזוגיות המקצועית עם נעם סמל שנמשכה שלושים שנה ועוד. בגילוי לב מתאר ניצן את החרדות, המשברים, החלומות והמפלות, מספר על בימוי, תהליכי חזרות, יצירת רפרטואר וגיבוש השקפת עולמו כמנהל אומנותי, וכל זאת על רקע המציאות החברתית והפוליטית בישראל בעשורים האחרונים. הספר האישי ורב-הערך הזה כמוהו כהצגה מרתקת ומסקרנת: יש בו דרמה, אינטריגות, תובנות מעוררות מחשבה, אהבה, כאב והומור.
כנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: דן מירון
תיאור: בספר זה מובא, לראשונה בעברית, מבחר מתוך עשרות מחזות שחוברו בתקופות שונות בדרום הודו, ונכללו רק ברפרטואר של תיאטרון הקוּדיָאטָם (Kutiyattam).

במשך מאות שנים פיתח הקוּדיָאטָם שפה ומוסכמות תיאטרוניות ויסודות דרמטורגיים ופולחניים ייחודיים ועשירים שיונקים מההיסטוריה, מהתרבות ומהחברה של מדינת המחוז קֵרָלָה (Kerala).

הקוּדיָאטָם הוא המסורת התיאטרונית הסנסקריטית היחידה הפעילה בהודו בימינו. בשנת 2001 הכריז אונסק"ו על הקוּדיָאטָם 'יצירת מופת של המורשת שבעל פה והמורשת הלא מוחשית של האנושות'.
מוסד ביאליק
מאת: מתן אהרוני
תיאור: בתחילת שנת 2000 החלו יוצרים ויוצרות חרדים להפיק סרטים עלילתיים בעלי מאפיינים דתיים. הסרטים הופצו לחרדים מזרמים ש"פתוחים" לטכנולוגיה מודרנית ומשתמשים בה, ובן רגע היו לפופולריים מאוד. תופעה זו, המתרחשת גם היום לצורותיה, מקפלת בתוכה תובנות רבות על החברה החרדית בישראל ועל התנהלותה התרבותית. ספר זה עוסק בשני תחומי מחקר עיקריים: תקשורת קהילתית ותרבות הפנאי בחברה החרדית בישראל, מתוך בחינה אתנוגרפית ארוכת טווח של הקולנוע החרדי – סרטים בהפקה ובהפצה של חרדים וחרדיות למגזרים החרדיים, ובהם מוצגים גיבורים וגיבורות חרדים. בספר משולבים שלושה תחומי חקר ודעת עיקריים: מחקרי תקשורת ותרבות, אנתרופולוגיה חזותית ולימודי יהדות. בעזרתם נבחנים ומוסברים אופני ההפקה, ההפצה וההתקבלות של סרטים חרדיים עלילתיים. עוד נבדקים כאן סרטים חרדיים שעוסקים בעיקר בזהויות מעמדיות, זרות ולא פורמליות בחברה החרדית ובמיקומן החברתי. הספר מציע הצצה לשינויים המתרחשים בחברה החרדית בישראל והבנה תאורטית שלהם מנקודות המבט של סוכני תרבות חרדים חדשים שצמחו מלמטה, יצרו, עיצבו ופיתחו תעשיית קולנוע חרדית, ושל צרכני הסרטים החרדיים, שהוסיפו והרחיבו את הצפייה בסרטים לתרבות פנאי קולנועית-חרדית מודרנית, חדשה ומיוחדת. צירופם של כל אלה מעלה מחשבה מחודשת על גבולות פנימיים וחיצוניים של החברה החרדית בישראל.
מוסד ביאליק
מאת: רעיה מורג
תיאור: ספרה החדש של רעיה מורג מבוסס על 101 רשימות על קולנוע עולמי שראו אור בין השנים 2000–2020 במדור "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". הוא מיועד לקהל אוהבי הקולנוע וגם למשוגעים לדבר. הרשימות כוללות ניתוחים של סרטיהם של יוצרים אמריקאים מוכרים כמו קלינט איסטווד, דייוויד לינץ' ומרטין סקורסזה, אבל הן נדרשות בעיקר לקולנוע אחר, בלתי נראה, פחות מוכר או שכלל אינו מוכר במערב, למשל סרטים מסרביה־מקדוניה, מקמבודיה ומפרו. סרטים אלה עוסקים בנושאים הבוערים של העידן הנוכחי: פליטות, הגירה, דיכוי חברתי/אתני/גזעי/מיני. בעודם מציעים פרשנות שנויה במחלוקת, הם מכוננים גם מבט מחודש אל ההיסטוריה של המאה ה־20. הם משרטטים אופנים חדשים לייצוג סוגיות נשיות כאובות או מושתקות, לצד התמודדות עם זהות מינית להט"בית. הם חוקרים דמויות שנויות במחלוקת או נשכחות, וגם את השפעותיה הדכאניות של הגלובליזציה. מדובר בסרטים שיש להם שפה קולנועית מיוחדת, שפה שבה בחרו קולנוענים ברחבי העולם כדי לממש את חזונם האמנותי והערכי. כל אחד מהסרטים הנדונים בספר מצטיין בדרך הייחודית והמפתיעה שבה הוא מספר סיפור, משתמש במבע הקולנועי ומערב את הצופים. אף על פי שלעיתים זו עשויה להיות חוויה תובענית, היא מעוררת רגשית ומציעה ריבוי הזדהויות. המחברת טוענת שסרטים אלה תובעים מאיתנו כצופים לנקוט שוב ושוב עמדה כלפי הסוגיות המועלות בהם, להיות מעורבים אתית. זוהי אפוא צפייה מחייבת, לא מנחמת.
רסלינג
מאת: אלזה לסקר-שילר
תיאור: בספר 'עיר של חלום' שלושה שערים. השער הראשון כולל מאמרי מבוא: 'אלזה בירושלים', 'אלזה בדרכה אל העברית' ו'אלזה בברלין'. השער השני כולל את שלושת מחזותיה: 'הנהר השחור', 'ארתור ארונימוס ואבותיו' ו'אניואני', המלווים בצילומים מהפקות המחזות בגרמניה ובמבואות של אבישי מילשטיין, ענבל בראל וגד קינר-קיסינגר. השער השלישי מכיל הומאז' לאלזה הכולל יצירות פרוזה ושירה מאת מחברים שונים. פרופ' גלילי שחר כתב אחרית דבר מרתקת הסוקרת את שלושת המחזות של לסקר-שילר, על רקע תקופתה ועל רקע המחזאות הגרמנית של המאה ה-20. קורות חייה של לסקר-שילר ורשימת פרסומים בעברית שלה, עליה ובהשראתה חותמים את הספר.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מוטי סנדק
תיאור: הגיליון פורש מניפת מאמרים וראיונות עם יוצרות וחוקרות מישראל ומהעולם, שנוצרו וגובשו לגליון מיוחד זה המדגישים את היצירה וחיי הרוח כחלק מהותי בהתמודדות עם השואה במהלכה ולאחריה. בגיליון שלושה שערים: הראשון, פורש סקירה של יצירות מתחומי אמנות הבמה כמו תיאטרון, מחול, קברט קרקס שיצרו נשים בזמן השואה. השער השני מאיר יצירות וסיפורי חיים של נשים יהודיות ולא יהודיות מארצות השונות כמו: אנה פרנק, שרלוטה סלומון, אירנה סנדלר, נלי זק"ש, חנה סנש ועוד. השער השלישי מתייחס למשפט אייכמן - אירוע שהיווה אבן דרך היסטורית בתודעת השואה, והאופן שבו הוא משתקף ביצירותיהן של שלוש יוצרות תיאטרון ישראליות.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מוטי סנדק
תיאור: גיליון זה חושף את הרצל איש התיאטרון, המחזאי שלא פסק ליצור ולהציע את מחזותיו למנהלי תיאטרון ברחבי אירופה וכל זאת תוך כדי כתיבת התסריט ל'מדינת היהודים'. איש תיאטרון בעל דמיון, מעוף, העזה, יצירתיות אשר הצליח להדביק בכוח אישיותו והכריזמה שלו מאות מקבלי החלטות מרחבי אירופה ולרתום אותם להפקת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, אולי ההפקה הגדולה ביותר על סף המאה העשרים.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מוטי סנדק
תיאור: גליון 'במה' (285) שיצא לאור בשנת 2019 היה הראשון בסדרת 'גיליונות הנושא' של במה וציין 85 שנה ליסוד כתב העת ו- 100 שנים לפרסום תרגומו של ח"נ ביאליק למחזה המפורסם והמכונן של ש. אנסקי - 'הדיבוק'. המחזה שהיה למיתוס, התפרסם לא מעט בזכות ההפקה המצליחה של תיאטרון הבימה. בגיליון זה ביקשנו לפרוש תמונה רחבה יותר של המחזה ולקחת את קהל הקוראים אל מאחורי הקלעים של ההצגה- אל סיפור המחזה. הגיליון מציג מסע מרתק בעקבות ש. אנ-סקי המחזאי, הגורמים לכתיבת המחזה, לתרגומו ליידיש ולעברית וגלגולי המחזה מן המשלחת האתנוגרפית בתחום המושב היהודי ועד שראה את אור הזרקורים בסטודיה השלישית במוסקבה על ידי ווכטנגוב בשנת 1922 והיה לאבן יסוד להקמת תיאטרון עברי כולל עשרות הפקות של המחזה ברחבי העולם.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מיכל פיק חמו
תיאור: מאז ראשיתו הקולנוע הישראלי מהווה מרחב אשר משתנה בזיקה לתהליכים שחלים בחברה הישראלית. חידושו של הספר הנוכחי בטענה שתמורות פסיכו-אידיאולוגיות ותהליכים פוסט-טראומטיים בחברה הישראלית מצאו את ביטויים בקולנוע הישראלי. הצבת התסמונת הפוסט-טראומטית כמודל פרשני-תיאורטי מספקת פרשנות חדשה לדיאלקטיקה שמאפיינת את השינויים בקולנוע הישראלי מראשיתו. הספר שב ובוחן פרשנויות קודמות ומדגים את נוכחות הטראומה ואת השפעותיה בסרטים, ולבסוף מצביע על השינוי שהתחולל בין השנים 2000–2006, כאשר חוויית הטראומה שהתקיימה בשולי העלילה שינתה את מיקומה ואת מאפייניה. הסרטים העלילתיים שזכו בפרס אופיר בשנים 2000-2006 מתייחדים בכך שהם מבטאים תגובה דיסוציאטיבית פוסט-טראומטית. סרטים אלה סימנו את השבת האמון בקולנוע הישראלי מצד הקהל הרחב והמבקרים; הם חולקים נרטיב-על משותף שמתמקד בתחום המשפחה ומבטא היסט מדילמות לאומיות ומאירועים גיאו-פוליטיים טראומטיים. תגובה זו מתאפיינת בניתוק רגשי, בהשלמה עם מצב בלתי נסבל ובהתכנסות בדל"ת אמות. היא נובעת מהוויה גיאו-פוליטית עכשווית מורכבת, המושפעת בעיקר מהתקפות טרור מבית ומחוץ שהולידו חוויות אימה ואובדן, כמו גם מתפיסת החברה ככזו הנמצאת על סף קריסה. סרטים אלה מאמצים טכניקות קולנועיות שהמחברת משייכת אותן לתגובות דיסוציאטיביות פוסט-טראומטיות. קהות החושים והאטימות מתבטאים בעיקר בזרות שחשים גיבורי הסרטים ביחס להוויה המשפחתית המקיפה אותם – הוויה שמאופיינת בניתוק מרגשות, בדה-ריאליזציה שעיקרה באימוץ מבע קולנועי סמי-ריאליסטי, בשימוש במבנה מלודרמטי לביטוי נורמות חברתיות רווחות ובאמנזיה שממירה את המורכבות ההיסטורית של ייצוגים מגדריים ואתניים בדמויות סטריאוטיפיות מנותקות ממקום ומזמן.
רסלינג
מאת: דפנה סרינג
תיאור: מהי כריזמה? מה מקורה? מהם מאפייניה? כיצד היא משפיעה, ואיך כל זה קשור לקולנוע? באילו תנאים עשויה הצפייה בסרטים להפוך לחוויה כריזמטית? ספר זה מציע דיון מעמיק ומקורי במרכיבי החוויה הכריזמטית אשר באמצעותם מיטיבים אומני הקולנוע לספק את התשוקה של היחיד לחבור – לטוב או לרע – לכוחות גדולים מאלה שהוא מוצא בעצמו. הכוח להקסים, להצית דמיון, לטוות חלומות, לסחוף ולעורר תשוקות טמון לא רק ביוצרי הסרטים או בכוכבים הזוהרים על המסך. הפוטנציאל הכריזמטי טמון במאפייני המדיום, בדרכי ההבעה הקולנועית ובתנאי הצפייה. לכול אלה חלק מהותי ביכולת הקולנועית לסחרר חושים, רגשות ומחשבות, לחצות גבולות של זמן ומקום, לפשוט ולעטות זהויות, לחבור, ולו רק לשעה קלה ומבוקרת, לחיים של אחרים. טיב הזיקות המהותיות בין אומנות הקולנוע לכריזמה נבחן בעיקר לאור עבודתם של פול תומאס אנדרסון, ג'וליאן שנאבל ודמיאן שאזל. בהקשר זה מתבהר חלקם של מרכיבים כמו כפילות, מרחק, פנטזיה, חלימה, אינטימיות והזדהות ליצירת האפקט הכריזמטי. במישור הדרמטי נבחנת תופעת המנהיגות הכריזמטית; העיון "בסרטי מנהיגים" מהדק את הקשר בין החוויה הכריזמטית בקולנוע לזו שמתוארת ונחקרת בתחומי דעת נוספים. בהקשר הזה נבחנים סיפורים ועלילות של מנהיגים, היסטוריים ובדיוניים, נפלאים והרי אסון. דמויות כאלה מרבות להפציע על מסכי הקולנוע הפופולרי ולעורר, בנוסף על זיכרונות ותשוקות, גם שורה של סתירות טעונות שמגרות מחשבה ודמיון.
רסלינג
מאת: רעיה מורג
תיאור: 121 שנה לאחר שפרויד תיאר לראשונה את טראומת הקורבן, הספר טראומת הכובש, הקולנוע, האינתיפאדה מציג פרדיגמה תיאורטית חדשה לדיון במלחמות בעידן הנוכחי – טראומת הכובש. האבחנה בין טראומת הקורבן, שהיא טראומה פסיכולוגית, לבין טראומת הכובש, שהיא טראומה אתית, מוליכה לניתוח מקיף של גל הסרטים החדש שהולידה האינתיפאדה השנייה.

הקולנוע התיעודי הישראלי שנוצר בתקופה זו הוא קולנוע נועז, חתרני, שתובע מקהלו לשבור את קשר השתיקה וההכחשה של עוולות הכיבוש. קולנוע זה ייחודי בכך שהוא שופך אור לא רק על הטרגדיה של הפלסטינאים תחת הכיבוש אלא גם על זו של החיילים והחיילות הישראלים הנוטלים חלק בעימות שבו הפרת זכויות אדם של אוכלוסייה אזרחית גורמת להם ל"הלם קרב מוסרי", לטראומה אתית, ללא מרפא.

רעיה מורג מראה כיצד תיאור טראומת הכובש כטראומה אתית משמעו תביעה לאחריות ולהכרה בעוול שנעשה לאחר הפלסטיני – תביעה המופנית הן אל החיילים והן אל החברה ששלחה אותם בשמה לפעולות שיטור בשטחים. בתביעתו לכינון הכרה זו, הקולנוע התיעודי מפרק את עמדת הקורבנות השכיחה בשיח הציבורי הישראלי הפוסט-שואתי, תוך כדי כך שהוא משרטט את המעבר מעידן העד הפוסט-טראומטי לעידן הכובש-מעוול הפוסט-טראומטי. היצירות התיעודיות מראות לנו שעלינו להתגבר על עמדת הקורבנות ולהכיר בעצמנו כמעוולים כדי שנוכל לממש את המחויבות המוסרית העמוקה שלנו ביחס לאחר האתני כמו גם ביחס לעצמנו.
רסלינג
מאת: ענר פרמינגר
תיאור: "הקולנוע ישתחרר בהדרגה מעריצות החזותי ויהפוך לאמצעי כתיבה לא פחות גמיש ודק הבחנה מהשפה הכתובה. בעיה יסודית בקולנוע היא כיצד לבטא מחשבה. יצירת שפה הייתה בראש מעייניהם של התיאורטיקנים והעוסקים בהיסטוריה של הקולנוע, מאייזנשטיין ועד תסריטאים ומעבדים בקולנוע המדבר". בהשראת חזון "המצלמה-עט", כפי שניסח אותו אלכסנדר אוסטרוק ב-1948, חוזר ענר פרמינגר ושואל כיצד חושבים קולנוע? כיצד מבטא הקולנוע רעיון או רגש?

עשרה סרטים ישראלים שנעשו בין השנים 2016-1968; המתח בין המילה לבין אמנות הקול והתמונה; התמודדותו של צ'אפלין עם הפסקול כחומר והתפנית מראינוע לקולנוע; אתיקה והקשר בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי – כל אלה הם אחדים מהנושאים שבאמצעותם בוחן פרמינגר את כוחו של הקולנוע לחקור את עצמו ואת העולם, תוך כדי כך שהוא חוזר ומהדהד את חזונו של אסטרוק, אשר מהווה מצע משותף למגוון הרחב של פרקי הספר.

ספר זה מציע התבוננות חדשה ומרתקת על הקולנוע ועל תהליך הפרשנות שלו; בדרכו הייחודית הוא בוחן את המבע הקולנועי של הסרטים הנדונים מפרספקטיבה של במאי ויצירת זיקה הדוקה בין הפרשנות המבוססת על מבע קולנועי לבין ההתייחסויות ההיסטוריות, החברתיות, התרבותיות, הפוליטיות והפילוסופיות של הסרטים השונים.
רסלינג
מאת: עופר שיף, דוד גדג'
תיאור: שבעה עשר חוקרות וחוקרים ממגוון תחומי דעת בוחנים מחזות תאטרון ישראליים שעוסקים בשואה. הם רואים במחזות מעין כמוסות זמן שאוצרות דיאלוג בין מבטים שונים על השואה, כמוסות של שיח מורכב ומרובד בחברה הישראלית על השואה ועל זכרה. כיצד קבוצות שונות בתקופות שונות מגיבות להפיכת זיכרון השואה למסמן מרכזי של ה'אנחנו' הישראלי? מי מתריס, חברתית ופוליטית, נגד מקומה המרכזי של השואה בתפיסות הזהות הישראלית? עד כמה ההשתתפות במחזות השואה מסייעת לקבוצות שוליים בחברה הישראלית? כיצד התקבלו מחזות שואה שנכתבו והוצגו בארצות אחרות, תורגמו לעברית והותאמו לחברה בישראל? בשאלות אלה ואחרות עוסק ספר זה. בחינת השואה דרך התאטרון הישראלי סודקת את יסודותיהן של רבות מהבחנותינו השגורות, החוצצות בין זמנים, מקומות ומצבים. האסופה השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי מלמדת כי אין השואה אירוע היסטורי שאנו מתרחקים ממנו בהדרגה. נוכחותה עיקשת, מפעפעת ומתמידה בנו ובמקומותינו.
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מאת: זמירה הייזנר
תיאור: תמר רבן היא יוצרת רב-תחומית, ילידת חיפה (1955), אשר זכתה להכרה ולהוקרה בארץ ובעולם כאמנית מופע. המופעים של רבן – הכוללים מיצגי סולו אינטימיים שלה, מיצגים עם שותפים יוצרים נוספים ומופעים של תאטרון עכשווי בהשתתפותם של חברי "אנסמבל 209" – מתייחדים בדיוק ובהקפדה, בטקסיות המאגית המהפנטת ובקסם שלהם, אך גם בחידתיות ובחוויה הפתוחה והמאתגרת שהם יוצרים, בבחינת משל ללא נמשל. לפי תפיסתה של רבן, היא עוסקת באמנות הפעולה. פעולה זו צריכה להיות מודעת, חסכנית ומדויקת, כמו כל פעולה של בעל מקצוע או אומן העוסק במלאכתו. משנת 2015 רבן חיה ויוצרת עם האמן ארנסטו לוי – הפעולה האמנותית שהם יוצרים ביחד נקראת "מעשה" (a deed). הדיון באמנות המופע של תמר רבן בספר זה מוצג כמטרה לעצמה, אך גם כביטוי לטשטוש הגבול בין אמנות לחיים, בין אמנית המופע ואמנותה, כל זאת באמצעות קריאה במבחר מעבודותיה בהקשר המציאותי והביצועי (פרפורמטיבי) של מרכיביהן, תוך כדי התמקדות בשפה, בפעולה וביחסים ביניהן, בדקדוק ובתחביר הפנימי שלהן ובהיבטים הביוגרפיים השזורים בהן. ספרה של זמירה הייזנר מבוסס על שיחות עם רבן; הוא משובץ בקטעים מתוכן ומתוך דברים שכתבה, בתיעוד מצולם וכתוב של מופעיה ובפרסומים על עבודותיה. באופן הזה מנסה הספר לבטא את דרך ראייתה כאישה וכאמנית החורגת באופן מודע ועקרוני מהגדרות, מתיוגים וממושגים כובלים ומקבעים, על מנת להנגיש לקהל הרחב את יצירתה של יוצרת ייחודית ורבגונית הפועלת שנים רבות במה שנחשב לשוליים הניסיוניים של שדה האמנות והתרבות בישראל. ההתמדה והעקשות של רבן, הטוטליות שבה היא חיה את אמנותה במשך תקופה ארוכה, באינטנסיביות ובחדשנות מתמדת – כל אלה יכולים להיות מקור השראה עבורנו.
רסלינג
מאת: מאירה שפי
תיאור: צופן הדימויים נועד לאוהבי תאטרון, לחוקרי תרבות ולמתעניינים במקומו ובחשיבותו של הטקסט החזותי בעולם היצירה התאטרונית. הספר בוחן בראיה היסטורית את יעודה ומשמעותה של חזות הבמה בתאטרון המערבי – מאז ימי הרנסנס ועד למאה ה-20 – אל מול רוח התקופה בעולם משתנה. באמצעות תיאור וניתוח של התפאורות התאטרליות והטכניקות לעיצובן ולהפקתן מצביעה המחברת על יחסי הגומלין בין תפאורות הבמה לבין הסביבה התרבותית, החברתית והפוליטית שבה נוצרו לאורך התקופות. הספר מתעד תפאורות לאורך 500 שנים ומקשרן לסביבתן; הוא מראה איך בכל תקופה השתנתה צורת התפאורה והתחלף סגנונה על פי האידאות והגישות התרבותיות והחברתיות המקובלות, תוך כדי כך שהוא מראה איך בהשתנותן הן קבעו את האופן שבו ביקשו בעלי התאטרון, כמו גם קהל הצופים, לראות את הבמה עצמה ואת דמותם עליה. המחברת מנתקת את ניתוח הדימויים החזותיים בתפאורה מגישות מוכרות: אלה הרואות בה יסוד אסתטי וקישוטי בלבד ואלה המבוססות בעיקר על ניתוח הדרמה; באופן הזה היא ממלאת חלל הקיים בספרות התאטרון בשפה העברית. היא מתארת בשפה נגישה וקולחת את השונות הנצפית בתפאורות המוצגות לאורך השנים, כמו גם את אופיין והווייתן כטקסט אמנותי שמסריו יונקים מהסביבה החיצונית, מושפעים ממנה ומייצגים אותה.
רסלינג
מאת: רחל אסתרקין
תיאור: ספרה של רחל אסתרקין עוסק ביחסי הגומלין בין הצופה בסרט לבין הגיבור הקולנועי, באופן שבו הם מהווים מראה זה לזה. בשפה מארחת השווה לכל נפש, מובילה אותנו המחברת למסע בעקבות גיבורים מהסרטים; גיבורים אשר לעולם מבטאים את החלומות, את ההישגים, את הניצחונות, את הפחדים ואת הקשיים של הזמן ושל המקום שבו הם צומחים. התבוננות בסיפוריהם של אחרים, בעוולות שנעשו להם ובתושיה שהפגינו, היא התבוננות בעצמנו, בעוולות שעשו לנו או באלה שעוללנו לאחרים. גיבורי התרבות העכשווית משקפים את חלומותינו ואת פחדינו, הם מספרים לנו על התרבות המורכבת ורבת הסתירות שבה אנו חיים, על הדרך הארוכה והמפותלת שעשינו כחברה וכיחידים מאז לידתו של הקולנוע בסוף המאה ה-19 ועד היום. פני הגיבור הקולנועי כפני החברה שבה הוא נוצר. כפי שעולה מהספר, סרטיהם של קן לואץ', פדרו אלמודובר, ספייק לי, קלינט איסטווד, מירה נאיר, סוזן בייאר ואחרים אינם רק סיפורים תמימים אלא גם מראה נוקבת לתרבות העכשווית. חלקו הראשון של הספר עורך היכרות עם גיבורי השעה ועומד על ההבדלים בינם לבין גיבורי העבר. הוא צולל אל תוך עולמם ואל תוך הסביבה התרבותית שהצמיחה אותם, תוך כדי ניסיון להבין מה מעסיק אותם ומדוע; מהם הגורמים האידיאולוגיים, החברתיים, הכלכליים והטכנולוגיים שהביאו לאורך ההיסטוריה לשינויים בדמויותיהם ובתפקידם כגיבורים. חלקו השני של הספר בוחן כיצד מחלחלים שינויים אלה אל הרובד האישי העמוק ביותר, כיצד הם מעצבים מחדש מושגים כמו נשיות, גבריות, ילדות וזקנה. גיבורים וגיבורות קולנועיים משקפים את נזילותה ואת גמישותה של הזהות האישית, המשפחתית, המגדרית והגילאית.
רסלינג
מאת: רוני תורן
תיאור: רבים כתבו על חלקם של המחזאי, הבמאי והשחקן במעשה הבריאה התיאטרוני, אך מעטים הספרים העוסקים בצד החזותי של הצגות תיאטרון – עיצוב הבמה או הסצנוגרפיה. בספר יחיד במינו מתאר רוני תורן, ממעצבי הבמה הוותיקים והמרכזיים בישראל, את תהליכי היצירה החזותית של הפקות שהיה שותף להן לצד במאים מובילים בתיאטרון ובאופרה, בארץ ומחוצה לה: חנוך לוין, דיוויד אולדן, חנן שניר, ג'ונתן מילר, יוסי יזרעאלי, גדי רול ורות קנר. בשבעת הפרקים של אחד לאחד, המוקדשים כל אחד לעבודה עם במאי אחר, מתאר המחבר את הדינמיקה המתהווה בין שני יוצרים בבואם להמיר טקסט מילולי בטקסט חזותי ולהפוך מילים לצבע, חומר, תנועה ואור. בתוך כך מתבררות גישות שונות לאמנות, לתיאטרון ולבמה, ומתגלות צורות עבודה מגוונות בדרך אל האירוע הבימתי. לצד חשיפתם של תהליכי עבודה אישיים, המלווה ברישומים ובתמונות במה, הספר מציב תשתית עיונית לתחום עיצוב הבמה ומקנה כלים מושגיים נחוצים לדיבור על מרכיבים כמו חלל, זמן, פעולה וייצוג בתיאטרון. לעומת הגישה המסורתית, הרואה בעיצוב הבמה יסוד משני התומך בטקסט המילולי, אנו לומדים כיצד הסצנוגרפיה רותמת את ארגז הכלים העומד לרשותה לכתיבת טקסט עצמאי משלה, במקביל לטקסט המילולי. התוצאה היא ספר שיעניין לא רק אנשי במה וצופי תיאטרון אלא כל אדם שמתעניין ביצירה חזותית ובזיקה שלה לטקסט מילולי.
הקיבוץ המאוחד
מאת: דוד שליט
תיאור: הספר מקרינים כוח הוא ניסיון ראשון לבחון את מקומו של הקולנוע בחברה הישראלית. במרכז הספר עומדים הממסדים הפוליטיים, בעלי אולמות הקולנוע וקהל הצופים – לא הסרטים עצמם. בכתיבה מפוכחת ונטולת נוסטלגיה חושף דוד שליט את השתלטות הברונים הראשונים על אולם הקולנוע היחיד בתל אביב, את יחסם הפטרוני של בן גוריון והאליטות ל"סינמה" ואת תהליך הפקעת האולמות על ידי הגופים הפוליטיים. מקרינים כוח מביא בצורה בהירה וקולחת את סיפור עלייתו ונפילתו של בית הקולנוע בישראל. ממבנה ארכיטקטוני רב-הוד – מעין היכל קודש-חילוני-מודרני – למבנה כבד ובזבזני שהכיל בתוכו פרצי אלימות וניכור חברתי. פרקים בספר מוקדשים גם לצנזורה על סרטים, למלחמות השבת שניהלו הדתיים נגד הצופים החילונים, לפלישתו של הטרור אל תוך בית החלומות של ההמונים, כמו גם לעדויות של צופים דוגמת יצחק בן נר, מוחמד בכרי, יעל הדיה, שמוליק דובדבני, אמנון ז'קונט, אמנון לורד ואחרים על חוויית הקולנוע הראשונית שלהם, במרכז ובפריפריה, כחוויה מכוננת. מקרינים כוח מנתח את ההתפתחויות הטכנולוגיות ששינו את דרכי הצריכה של המדיום, מהופעת הטלוויזיה ועד להורדת סרטים למחשב הביתי. מרגע שהסרט הפך למוצר הנתון לשליטת הפרט, הסתיים למעשה תפקידו החברתי של בית הקולנוע. ספר זה נכתב, בין השאר, על מנת להשיב את בית הקולנוע לתודעה ולהעניק לו את מקומו הראוי בהיסטוריה הישראלית.
רסלינג
מאת: אבנר פיינגלרנט
תיאור: גדולי הבמאים בקולנוע – טרקובסקי, אנטוניוני, ויסקונטי, וונדרס, זויאניגצב, אנגלופולוס, גטליף, ברטולוצ׳י – משוררי התמונה והקול, חרכו על גופם הקולנועי מסעות כאובים של אב ובן. גיבורי סרטיהם הם אבות שעוזבים את ביתם ויוצאים למסע שאין בו תכלית נראית לעין, או אלו החוזרים מהריק שאליו נעלמו – דמויות מסתוריות וכאובות אשר היו לרבים מאוהבי הקולנוע מקור מיוסר ומנחם בו-זמנית שאיתו יכלו להזדהות ולהתחבר. ספרו של אבנר פיינגלרנט מבקש להכיר דמויות אב אלה דרך אחד המיתוסים המעצבים והעתיקים של מסע הגבר – "האודיסיאה" והדרך שבה משתקף מסע זה בקולנוע האירופי. אודיסיאוס מהווה מודל בחברה המערבית של גבר ואב שהוא כל יכול המתמודד עם מכשולים בלתי אפשרים. לעומתו, הגיבורים העכשווים בסרטי המסע האירופי אינם מצליחים לעמוד בתפקידים ובמשימות המצופות מהם ואינם מסוגלים להיות חברים מועילים בקהילה הסימבולית של "שם האב". האם גיבורים אלו הם "כשלונות" שאינם עומדים באתגר שהציב להם מיתוס הגבר והאב האודיסיאי, או שהם "מורדים" החושפים את פניו האמיתיים והאפלים של אב קדמון. שאלה זו ניצבת במרכזו של הספר המרתק הזה שמנתח את דמות האב והגבר בחברה המודרנית באמצעות הקולנוע.
רסלינג
מאת: אורנה קסטל
תיאור: דווקא באמצעות חשכת אולם הקולנוע ניתן לומר משהו על חשכת המפגש הפסיכואנליטי. הקסם נגלה מתוך ההבדל – בין אורו של המסך לחושך שבו נתונים הצופים. כך גם באנליזה: הלא-מודע מופיע כאלומת-פנס, סודק בחשיכה, עבור מי שמוכן לצפות. תשוקת הבמאי, כמו זו של האנליטיקאי, מניעה משולש של ארוטיקה (צופה-במאי-סרט), שבו הקולנוע משמש כאחר אנליטי, ספיח דיפלומטי בן-זמננו. בעוד שנהוג לחשוב שבקולנוע "הכול אפשרי", מעניין לגלות כיצד אטימות המסך הלבן דווקא עוצרת את ה"אין-גבול" של המבט הספקולרי – המשלב הדמיוני של לאקאן.

אובייקט התשוקה נודד מהקולנוע לפסיכואנליזה, מהבמאי לצופה, מהאנליטיקאי לאנליזנט, כשהאפשרות לומר כרוכה תמיד בתנועה. אצל הכותבת מדובר, קודם כל, בתנועת – שפה. לכן, גם אם לאקאן, איריגארי, קריסטבה וז'יז'ק הם המורים הטקסטואליים, הרי ששפעתם המילולית היא רק קרש קפיצה (טרנספרנסיאלי) לביטוי האסתטי, הלירי, שמפציע במפגש הנוכחי; הזדמנות לעורר את השפה בחידושי לשון, להשתמש בחומרי גלם כפעולת האומן הרוקם פסיפס ייחודי מכל הבא לידו.

הקפיצה הרציפה, והבו-זמנית, מהקולנוע לאנליזה וחזרה, כמו על טבעת מוביוס, מזמינה לטעימה מהנסתר הקליני המתקשה להימסר – להיות מדווח ומופץ. לאור שקיעת נוכחות המפעל הפרוידיאני אשר מוחלפת בפתרונות המוניים וגורפים של התעשייתי והממוכן, מוצעת כאן אפשרות חזרה אל הידע הפרטיקולרי, הפרסונלי, הגנוז והמוצפן. זו דרך להעשיר ולדמיין את התיאוריה כך שלא תחנוק ותגזול את החירות של ה"לעשות עם האין". לעשות כנגד, למרות ויחד עם הקיום המותנה – זהו תוצר הלוואי של מתנת האנליזה, מתנת הקולנוע.
רסלינג
מאת: יעל מונק, אורנה לביא-פלינט, איתי חרל"פ
תיאור: פיקציה: מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה חוקר את הדרמות ואת סדרות הדרמה בטלוויזיה הישראלית. המאמרים בספר נעים על ציר כרונולוגי - מהקמת ערוץ ציבורי אחד בשלהי שנות השישים, דרך המעבר לעידן רב-ערוצי, עד האלף הנוכחי, שדרמות, פורמטים ויוצרים ישראליים נהנים בו מהצלחה ברחבי העולם. פרקי הספר בוחנים את היחסים המורכבים בין החברה והתרבות בישראל ובין הדרמה הטלוויזיונית ששיקפה אותן, הגיבה להן והשתתפה בעיצוב ובשינוי שלהן. לספר מבוא נרחב שמציג סוגיות מפתח בלימודי הטלוויזיה בעולם ובישראל ואת ההיסטוריה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה. מאמרי האסופה עוסקים בין היתר בשאלות של מקום ומרחב, פס הקול בדרמה הישראלית, זהות ולאום, היסטוריה, טראומה ונוסטלגיה, טרור וסדרתיות, ייצוג הפלסטינים בטלוויזיה הישראלית, זהות מזרחית, יהדות וטלוויזיה ויצירותיהם של ג׳אד נאמן ורם לוי. עם הדרמות הנדונות בספר נמנות חדוה ושלומיק 1971, מישל עזרא ספרא ובניו, האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, פלורנטין, בת ים - ניו יורק, חִרְבּתֶ חִזעְהָ, מר מאני, רצח מצלמים, הבורר, חטופים, פאודה, התסריטאי, תמרות עשן, עקרון ההחלפה, מרחק נגיעה, סרוגים, שטיסל, אורים ותומים, הנערים וזגורי אימפריה.
עם עובד
מאת: מרלין וניג
תיאור: "נדחסנו לאולם החתונות שבו הופרדו הכיסאות מהשולחנות כדי לשמש כמושבים. שני מסכי ענק נתלו על הקיר המתפורר. באולם חתונות זה צפיתי לראשונה בסרט חרדי. ברגע שהמסך התמלא נשים חרדיות, הבנתי שאני עדה לחוויה היסטורית, למשהו שחייבים לתעד אותו ולספר עליו. על המסך הופיעו גיבורות לא צפויות, מזן אחר. הסרט היה נקי ותמים. הנשיות שהתגלתה הייתה מזוככת. לגיבורות המסך לא היה בימאי שיפשיט אותן, והן לא ניסו לפתות את הקהל ביצר תאוותני כלשהו. המכובדות הזו, די היה בה כדי להפנטני. אמנם היו בסרט חלקים בוסריים, ובכל זאת, בשל התפיסה הייחודית והמרתקת שהביאה עמה היוצרת החרדית של הסרט, יצאתי לאחר שעתיים ורבע מוקסמת". [מתוך: הקולנוע החרדי]

לאורך עשרות השנים שבהן התעצבה התרבות הישראלית, יצאה החברה החרדית נגד המפעל העברי-תרבותי ההולך ומתפתח. עם זאת, למרות ההתנגדות הנחרצת לכאורה, ככל שחלף הזמן החל להישמע, לצד התרבות החילונית-ישראלית, הקול החרדי הראשון בקולנוע.

בראשית שנות האלפיים מתחילה לצמוח, לראשונה בישראל, על חורבות המיתוסים וההסתייגויות, תעשייה קולנועית חרדית. תעשייה זו פועלת על בסיס ניסיונות בוסריים קודמים בתחום התיאטרון והאומנויות בכלל המיועדים למגזר החרדי; תעשייה קולנועית זו מקבלת תוקף מיוחד בגבולות המוכתבים לה בחברה החרדית (גבולות חברתיים ברורים, חוקי הלכה חד-משמעיים והיתרים שונים), ויוצרת אסכולה רעיונית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים שאינם מקבלים ביטוי בקולנוע האוניברסלי ו/או הישראלי. ספרה של מרלין וניג מציע, לראשונה בספרות המחקר, הצצה נדירה לקולנוע ייחודי ומרתק זה.
רסלינג
מאת: משה צימרמן
תיאור: ספרו של משה צימרמן, הסרטים הסמויים מין העין, מנסה לבדוק – לראשונה בחקר הקולנוע הישראלי – את התהליכים שבעטיים הופך סרט לפופולרי ולקאנוני. כלומר, במובן הרחב ביותר, האופן שבו הסרטים המצליחים והנחשבים ממלאים תפקיד מרכזי בשימור העוצמה של הקפיטליזם והבורגנות בישראל. על מנת להמחיש כיצד תהליכים אלו התרחשו הלכה למעשה, עוכב הספר אחר יצירת טקטיקות ואסטרטגיות שבעזרתן מתמודדות היצירות הקולנועיות עם התהפוכות שעוברות על החברה הישראלית בעשורים האחרונים. חלקו העקרוני הראשון של הספר מציע קריאה צמודה וביקורתית בסרטים שנעשו בשנות ה-80 וה-90 (בעיקר "החיים על פי אגפא", "גט" ו"חולה אהבה משיכון ג'"), מתוך כוונה להראות כיצד סרטים אשר נדמה לרגע, בצפייה ראשונה ומתמסרת, שהם ביקורתיים ביחס למציאות הישראלית, אינם אלא כלי השכחה ושיכוך של בעיות חברתיות שאותן הם מתיימרים לעורר ולפעמים גם לפתור כביכול. כלומר כיצד זה יכול להיות "שהחיים על פי אגפא", השחור לבן והאפוקליפטי, אינו אלא סרט הרגעה לאומי טוב; או מדוע, לחילופין, "חולה אהבה משיכון ג'" הוא בסופו של דבר אופציה מזרחית-גטואית-ש"סית טובה ומרגיעה עבור הבורגנות האשכנזית. חלקו השני של הספר, אשר מטשטש במכוון קטגוריות של גבוה ונמוך בקולנוע השיראלי, מבצע מהלך לוליני יוצא דופן אשר מחבר בין הקולנוע "הקאנוני" של שנות ה-80 וה-90 לסרטי הבורקס "הנחותים והפגומים אסתטית" של שנות ה-70, בעיקר תוך כדי הדגמה מפורטת על "צ'רלי וחצי" כפרדימה לז'אנר הבורקס. במובן זה, הקולנוע הישראלי העכשווי נתפס על ידי צימרמן כנאו-בורקס יאפי-מתוחכם אשר במרכזו עומד עדיין שדר אינטגרטיבי-חברתי-לאומי – כמו זה שעמד ברוב סרטי הבורקס לדורותיהם.
רסלינג
מאת: רעיה מורג
תיאור: מהו קולנוע פוסט-טראומטי? כיצד כותב הקולנוע את ההיסטוריה מנקודת המבט של המנוצחים? ספרה המרתק של רעיה מורג הוא מחקר ראשון מסוגו אשר עוסק בקולנוע ובטראומה של תבוסה במלחמה. על מנת לעמוד על הקשרים המורכבים בין קולנוע לטראומה, הספר מנתח את תגובת הקולנוע המערב גרמני החדש לטראומת התבוסה במלחמת העולם השנייה ואת תגובת הקולנוע האמריקאי לטראומת התבוסה במלחמת ויטנאם. בלב הדיון מתוארים האופנים אשר לפיהם הקולנוע הפוסט-טראומטי מתווך בשתי החברות הנדונות תהליכים חברתיים של הדחקה, השכחה, פריצה לאחר תקופת חביון והכרה בוודאות התבוסה. באמצעות חקירה וניתוח של ייצוגי הגוף, הגופניות, והמיניות עולה בשני הקורפוסים דיוקנו של הגבר המובס. בשני הקורפוסים ניתוח הגבריות הוא בעל משמעות פוליטית מרחיקת לכת בשל הקשר ההדוק בין ייצוג גבריות והטרו-נורמטיביות לבין ביטוי ערכים לאומיים וגזעיים. בשני הקורפוסים עולֶה מעשה יצירה אשר מפרק את עולם הערכים שהוביל למלחמה ומציג עולם ערכים תחליפי מובחן. בניגוד למחקר הרווח, רעיה מורג טוענת שתהליכי פירוק הגבריות והצגתה כמעוותת, רדופה ובזויה מוכיחים את נוכחותו של ממד מוסרי בשתי התרבויות הנדונות.
רסלינג
מאת: איילת ברגור
תיאור: בשנת 1996 עלו לאוויר לראשונה שתי אופרות סבון בהפקה מקורית ישראלית: "רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני". שתי הסדרות שודרו פעם בשבוע, בין השעות 20:00 ל-21:00. הפקתן הייתה, למעשה, יריית הפתיחה של תעשיית אופרות הסבון והטלנובלות הישראליות. 12 סדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים, שהופקו בין השנים 1996-2006, מייצגות עשר שנות יצירה ישראלית מקורית באחד הז'אנרים הטלוויזיוניים הפופולריים ביותר בעולם. אופרות הסבון והטלנובלות שהופקו בישראל הפכו עם השנים לגורם משפיע על הרגלי הצפייה של הציבור הישראלי. ספרה של איילת ברגור הוא המחקר הראשון בישראל אשר מנסה לבחון את הקשר הטקסטואלי בין אופרות הסבון והטלנובלות לבין המקום שבו הופקו – ישראל. המחברת שואלת האם ניתן למצוא בטלנובלות ובאופרות הסבון הישראליות את מאפייני המקום; או לחלופין, בהיעדר מאפיינים איקונוגרפיים ספציפיים הנובעים מההוויה המקומית – האם ניתן לומר שסדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים מתרחשות ב"אי-מקום", ועקב כך מנותקות מהמקום שבו הופקו. נוסף על חשיבות הממצאים הטקסטואליים בנוגע לייצוגי המקום, מסקנות הספר עשויות להעשיר את הדיון על אודות הפקות המקור בישראל. מהי הפקת מקור הזכאית לתקציבים ולתמיכה ממשלתית? האם "הפקת מקור" משמעותה הפקה מקומית, דוברת עברית, בהשתתפות שחקנים ישראליים בלבד? או שמא מדובר בהפקה שמלבד הפרמטרים האלה, צריך שיהיו לה סממנים ייחודיים, שהם חלק מהשיח התרבותי, הגיאוגרפי, הכלכלי והפוליטי המאפיינים את המקום שבו הופקה הסדרה?
רסלינג
מאת: גבריאל קאבאליון
תיאור: בודדים המחקרים אשר משלבים את יונג הפסיכיאטר עם פליני הבמאי. החשיפה של פליני לעולמו של יונג הביאה לתפנית משמעותית בתהליכים הפנימיים, בחלומותיו וביצירותיו של פליני, במיוחד בתחילת שנות ה-60, אז נטש את הסגנון הריאליסטי לטובת אימוץ רובד עמוק של סמלים וארכיטיפים.

ספרו של גבריאל קאבאליון מאפשר מפגש מרתק בין פדריקו פליני – חייו, אישיותו וחלומותיו – לבין הארכיטיפים ביצירותיו. הספר מקיים דיון מעמיק ביחס למספר ארכיטיפים מרכזיים: "הילד", "האם הגדולה", "האב" (הנוקשה או הנעלם), והנספחים שלהם: "הקוסם", "הליצן", "התחבולן", "הילד הנצחי", "האם הנוראית" עם תכונותיה הפיזיות המפלצתיות, וכמובן "הרמס-מרקורי האל". החיבור בין ארכיטיפים אלה ויחסי הגומלין ביניהם יוצרים את ייחודיותו של הבמאי האיטלקי הן ברובד האישי והנפשי והן ביצירתו הקולנועית.

תוך כדי דיון על ארכיטיפים והקונסטלציות השונות, נוצר חיבור בין פליני האיש ופליני הבמאי – בין המסר אשר עולה מהלא-מודע האישי לבין תהליכים אוניברסליים-קולקטיביים. מסיבה זו, ומתוך דיון במקרים קליניים, אפשר לטעון שגם היום היצירות של פליני אינן מפסיקות לחבר אותנו, כקהל צופים, מטפלים ומטופלים, לרבדים עמוקים בהווייתנו; הן אינן מפסיקות לזעזע, להפתיע, לרגש, לעורר תובנות חדשות והשראה.
רסלינג
מאת: טלי זילברשטיין
תיאור: ספר זה מבקש לבדוק כיצד בחרה הדרמה הישראלית "לעשות חיילים". הספר הוא הזמנה למסע המלווה את התפתחות דמות החייל בתיאטרון ובקולנוע הישראלים לאורך 50 שנותיה הראשונות של המדינה. התחנות הנבחרות לאורך המסע הן יצירות דרמטיות, מחזות וסרטים, אשר במרכזן דמויות מייצגות של חיילים ישראלים. ניתוח השינויים בעיצוב דמות זו לאורך השנים שופך אור על השינויים שחלו בתרבות הישראלית, כמו גם על הקשר בין הדרמה שעל הבמה והמסך לדרמה הקולקטיבית אשר בה כולנו שותפים. בלב הספר שלושה פרקים עיקריים המכונים "מערכות", מונח משותף לצבא ולדרמה: "מגנים ומתים" – דמות החייל במחזות וסרטים מעשרים שנותיה הראשונות של המדינה; "יורים ובוכים" – דמות זו בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת לבנון הראשונה; "יורים לחוד ובוכים לחוד" – דמות החייל ממחצית שנות ה-80 עד סף שנות ה-2000. הספר מציע ניתוחים מפורטים של דרכי עיצוב דמויות החיילים הנבחרות בכל אחת מהתקופות, לצד הקשרים היסטוריים רלבנטיים, חברתיים ואמנותיים.
רסלינג
מאת: ישראל המאירי
תיאור: בספרו הדרמה של האחר המיתי מציע ישראל המאירי קריאה בחמישה מחזות עבריים לאור הגות "האחר" אצל עמנואל לוינס.

הספר מציג בפני הקורא את "האחר המיתי" – טיפוס ייחודי של דמות דרמטית – אשר בהגדרתו מסתמך המחבר על מושג "האחר" אצל לוינס והוגים אחרים, כמו גם על גישות שונות ביחס למיתוס. על פי תפיסתו של לוינס המפגש עם "האחר" וגילוי פניו מתואר כמומנט דרמטי ותובעני בעל השלכות מוסריות ומטאפיזיות מפליגות. המחבר קושר בין מומנט זה ובין היבט ידוע פחות בהגותו של לוינס – התייחסותו לסוגיות פואטיות. בהקשר זה נידונה בספר תפיסתו של לוינס את האמנות כ"צל" של המציאות וכפעילות הנעוצה במיתוס. עם חדירתו כצל אל המציאות המעוצבת על הבמה, "האחר המיתי" מהפך או מגדיר מחדש תבניות ז'אנריות וסגנונות תיאטרוניים, תוך כדי חשיפת קונפליקטים בעלי משמעויות תרבותיות ומוסריות המאירות את חיינו כאן ועכשיו.

הספר מתאר את העיסוק באחרות ואת הופעותיו המשתנות של "האחר המיתי" במאה שנות דרמה עברית: הפרק הראשון מוקדש ל"מעבר לגבולין" מאת ברנר, אשר נכתב בלונדון בשנת 1907. הפרקים הבאים דנים ב"פונדק הרוחות" של אלתרמן (1962), "הכלה וצייד הפרפרים" של אלוני (1967) ו"הילד חולם" של לוין (1993), ולבסוף – "חברון" של תמיר גרינברג משנת 2007. לצד המחזות העבריים, הספר דן בייצוגי האחר ובאחרות במחזות של אוריפידס, שיקספיר, איבסן, קוקטו, אלבי ואחרים.
רסלינג
מאת: ריצ'רד דאייר
תיאור: בספר פורץ דרך זה ריצ'רד דאייר בוחן את ייצוגם של לבנים בקולנוע, בטלוויזיה ובתרבות החזותית המערביים. הוא חוקר הבניות של לובֶן על רקע הנצרות והקולוניאליזם; את התפקיד שהגזע ממלא בטכנולוגיות של צילום וקולנוע כחלק מ"תרבות של אור" רחבה; את גבריות השרירים הלבנה בסרטי פעולה מטרזן והרקולס עד קונן הברברי ורמבו; את המגבלות החברתיות שנשים לבנות מתמודדות עימן בפנטזיות שמספרות על דעיכתה של האימפריה הבריטית; ואת הזיקה בין מוות ובין לובן בסרטי אימה ודיסטופיות מדע בדיוני כמו בלייד ראנר והנוסע השמיני. רבים בעבר הראו את התפקיד המכריע שדימויים של שחורים ואסיאתיים ממלאים בארגונו של העולם המערבי, ועד ספר זה כמעט לא זכתה הקטגוריה "לבנים" לניתוח. כמו שמצוין בהקדמה של מקסים סרבול, מחקרו של דאייר תורם תרומה מכרעת להבנת משטרי הייצוג בתקופתנו. הוא חושף את מנגנוני התרבות שיצרו את עליונות הלבנים וחיזקו אותה, ובתוך כך הפכו את הלבנים למסמנים של מה ש"רגיל", "ניטרלי" ו"אוניברסלי".
עם עובד
הצג עוד תוצאות