נמצאו 976 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: שלמה זנד
תיאור: האם גזענות הייתה תמיד מעין סנוביזם של עניים או שמא היוותה גם תוצר תרבותי המעובד על ידי אליטות אינטלקטואליות? מהו מקור השנאה הנוצרית ליהודים ומדוע שנאה זו השתמרה במשך זמן כה רב? מהי הסיבה שהיודופוביה ארוכת השנים לא נעלמה עם האמנציפציה? ומתי החלו להגזיע יהודים? האם במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר נטבע המושג "אנטישמיות", או שמא בתחילת התהוותה של הציוויליזציה הנוצרית באגן הים התיכון העתיק? מקובל להניח שהנצרות נולדה בחיק היהדות, אבל ספר זה מבקש לטעון את ההיפך: הייתה זו הנצרות שיותר מכל גורם אחר אחראית לעיצוב אופייה המסתגר והמפוחד של היהדות. מקובל גם להניח שהיהודים הם מעין עם-גזע שהוגלה מאדמתו ומאז נדד על פני תבל; ואמנם, זה כשלעצמו מיתוס נוצרי עוין, טוען שלמה זנד, כזה שנקלט על ידי הנרדפים והפך לאחת הסיבות לאיבה נגדם. העובדה שאין בנמצא ולו ספר היסטורי מחקרי אחד שדן ב"הגליית העם היהודי" לא החלישה כלל את עוצמתו של המיתוס, והוא עדיין משמש נקודת מוצא בשיח פוליטיקת הזהויות המודרני – הן היודופובי והן הציוני. ועד כמה הציונות, אשר נולדה כתגובת מצוקה לרדיפתם של יהודים, רכשה בין השאר את תמונת העולם הגזענית של רודפיהם? – זהו הנושא הכואב האחרון שבו דן ספר נוקב זה.
רסלינג
מאת: רוני אלשיך
תיאור: כשרוני אלשיך קיבל על עצמו את תפקיד מפכ"ל המשטרה, הוא לא ידע שהוא עומד בפני קדנציה שלא היתה כמוה. שלוש השנים )2015-2018 )שבהן כיהן כמפכ"ל היו אינטנסיביות מאוד, לא רק עבורו אלא עבור מדינה שלמה, ובמרכזן אירוע תקדימי: הגשת שלושה כתבי אישום נגד ראש ממשלה מכהן בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים. אירוע שגליו עדיין מתנפצים בתוך החברה הישראלית.

אלשיך, ששירת 27 שנה בשב"כ, חבוי בצללים, מצא את עצמו בבת אחת לא רק חשוף מעצם תפקידו החדש, אלא גם בעין הסערה. אך מאחורי הכותרות הסנסציוניות, באותן שלוש שנים יזם אלשיך והניע שינויים מרחיקי לכת במשטרה: סידור מחדש של גופי המטה הארצי; רפורמת אמו"ן, ששינתה את תפיסת השיטור (בעקבותיה קיבל בשנת 2019 את פרס נשיא האגודה הישראלית לקרימינולוגיה); רפורמת הרצף המודיעיני, שהשביחה את המלחמה בפשיעה; מהפכה טכנולוגית רוחבית; טיפול עומק בנורמות ובערכים ועוד.

הספר מפכ"ל בחזית – ערכים במבחן הוא שילוב של שניים: אלשיך פורש בו את משנתו הערכית, הניהולית והמנהיגותית, אך זו ארוגה בביוגרפיה של מי ששירת שמונה שנים בצה"ל וכמעט שלושה עשורים בשב"כ, ומשובצת באירועים שליוו את כהונתו במשטרה, שאין אזרח במדינת ישראל שלא נחשף אליהם. ספרו של אלשיך, מי שהיה במוקד העשייה ובחזית הציבורית, עשוי לתרום להבנה מהי משטרה, מיקומה ומכלול תפקידיה, ולתרום לתיעוד האירועים ההיסטוריים מזווית נדירה.
תכלת הוצאה לאור
מאת: עומר עינב
תיאור: ביוני 1940 עזבו מחצית מחברי קיבוץ בית אלפא את ביתם ועברו לקיבוץ רמת יוחנן. מספר גדול יותר של חברים עשה את הכיוון ההפוך. חילופי האוכלוסייה האלה, שקיבלו את הכינוי "טרנספר", באו בעקבות סכסוך אידאולוגי, פוליטי וחברתי חריף, ולאחר תהליך מצלק ומייגע, במעורבות הנהגת היישוב היהודי ותנועת העבודה בפלשתינה-א"י. שעות וימים טרחו ברל, בן גוריון, אשכול, גולדה ואחרים בניסיון לפתור את הפלונטר שנוצר בשני הקיבוצים, כשברקע התרחשויות דרמטיות שהשפיעו על גורל העם והארץ — המרד הערבי ומלחמת העולם השנייה. במלאת מאה שנים לקיבוץ בית אלפא (נוסד בשנת 1922) חוזר עומר עינב, בן הקיבוץ, לפרשה המטלטלת שקרעה את הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר, שיצא מחיק התנועה וחזר אליה בסופו של דבר. במסע מרתק לימים רחוקים הוא משרטט בספרו נישאר פה לעולם תמונה מורכבת ורבת־פנים של פרשה נשכחת. זהו סיפור על אנשים, על יצרים, על נעורים ועל חלומות נשגבים שמתנפצים על קרקע המציאות האכזרית.
הקיבוץ המאוחד
מאת: קלונימוס קלמיש ‬ שפירא
תיאור: ספר זה מביא את דרשותיו של ר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, שנדרשו במהלך שנות השואה (ת"ש–תש"ב) בגטו ורשה,על פי כתב ידו אשר שמור במכון היהודי ההיסטורי בוורשה.
קובץ הדרשות נמסר ב'שנות הזעם', כלשונו של האדמו"ר, לארכיון המחתר־ תי 'עונג שבת' בראשותו של ד"ר עמנואל רינגלבלום, הוטמן בכד חלב ונמצא לאחר השואה. כתב היד פוענח מחדש ויוצא כאן לאור באופן מדויק בתוספת מבוא, ציוני מקורות, הערות רבות ובהשוואה למהדורות קודמות.
האדמו"ר הגיה את דרשותיו מספר פעמים, מחק והוסיף, וצירף הערות בגוף הדרשות ובשולי הגיליון.מהדורה זו עוקבת אחר השינויים הללו ומציגה את שכבותיהם השונות שנכתבו בזמנים שונים.
האיגוד העולמי למדעי היהדותיד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורההמכללה האקדמית הרצוג - רשות המחקר
מאת: קלונימוס קלמיש ‬ שפירא
תיאור: ספר זה מביא את דרשותיו של ר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, שנדרשו במהלך שנות השואה (ת"ש–תש"ב) בגטו ורשה,על פי כתב ידו אשר שמור במכון היהודי ההיסטורי בוורשה.
קובץ הדרשות נמסר ב'שנות הזעם', כלשונו של האדמו"ר, לארכיון המחתרתי 'עונג שבת' בראשותו של ד"ר עמנואל רינגלבלום, הוטמן בכד חלב ונמצא לאחר השואה. כתב היד פוענח מחדש ויוצא כאן לאור באופן מדויק בתוספת מבוא, ציוני מקורות, הערות רבות ובהשוואה למהדורות קודמות. האדמו"ר הגיה את דרשותיו מספר פעמים, מחק והוסיף, וצירף הערות בגוף הדרשות ובשולי הגיליון. מהדורה זו עוקבת אחר השינויים הללו ומציגה את שכבותיהם השונות שנכתבו בזמנים שונים במהלך השואה.
האיגוד העולמי למדעי היהדותיד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורההמכללה האקדמית הרצוג - רשות המחקר
מאת: גדעון ביגר
תיאור: ארץ ישראל, על שמותיה וכינוייה הרבים – ציון, ארץ הקודש, פלשתינה, פלסטין ועוד – הייתה ידועה במשך הדורות לכל מי שעסק בנושא הארץ – סופרים, עולי רגל, ציירי מפות, חוקרי מקרא, תיאולוגים ועוד. השמות הללו הופיעו במפות שצוירו והודפסו במשך השנים שקדמו למאה ה‐20, אבל שטחה של ארץ ישראל לא הוגדר בהן במדויק. חוסר הבהירות והיעדר ההסכמה באשר לתיחומה של ארץ ישראל היו בין הגורמים שהביאו לקביעת גבולות חדשים לארץ, ללא התחשבות בעבר או במה שדימו לעצמם אנשים בעת ההיא. תהליך קביעת הגבולות, הנעוץ בתדמיות שגובשו במשך מאות ואלפי שנים, החל להתבצע בשטח בתחילת המאה ה‐20, והוא נמשך גם בימינו אנו. הגבולות הנוכחיים של מדינת ישראל נקבעו תוך כדי תהליך מדיני‐צבאי‐פוליטי שתחילתו רק בראשית המאה ה‐20. תהליך זה התבצע בשלוש צורות ובשלוש תקופות: גבולות שקבעו גורמים עולמיים במשא ומתן דיפלומטי בין השנים 1906-1947; גבולות שקבעו המדינות באזור בעקבות מהלכי מלחמה וכיבוש בין השנים 1948‑1974; גבולות שלום שקבעו מדינות האזור במשא ומתן דיפלומטי משנת 1977 עד היום, תהליך שטרם הסתיים. בספר זה מתואר בהרחבה תהליך עיצובם של גבולות מדינת ישראל. תהליך זה טרם הושלם, שכן חלק מגבולות הקבע עם המדינות השכנות עדיין לא נקבעו. ספרו החדש של גדעון ביגר מבקש להציג לציבור הקוראים את המסד ההיסטורי של סוגיה זו לקראת הבאות .
רסלינג
מאת: יואב גלבר
תיאור: מלחמת יום הכיפורים לא היתה מחדל נקודתי ותחום בזמן, אלא פרי תהליכים שיסודם במנטליויות השונות של הצדדים לסכסוך. התהליכים האלה נמשכו שנים מאז מלחמת ששת הימים, ובמרכזם עמד חוסר ההבנה הישראלי את השינויים שעברו היריבים לצד תנאי הזירה החדשים. המלחמה לא היתה מלחמת ברירה. היא לא היתה נצחונו הגדול ביותר של צה"ל, רחוק מזה. היא גם לא היתה הטראומה הלאומית האולטימטיבית. היא היתה מלחמה אמיתית, על כל השכול, הצער, הסבל והמשקעים הכרוכים במלחמה ונמשכים אחריה, וגם עם כל הגבורה, הדבקות במטרה, הנחישות, ההתנדבות והסולידריות שעולים על פני השטח בזמן מלחמה. מעל לכול, היא לא היתה עוד חוליה בשרשרת המלחמות שפקדו את ישראל, אלא מלחמה שהביאה להסכם שלום ראשון בין ישראל ובין מדינה ערבית, הסכם שלא היה אפשר להעלותו על הדעת לפניה, גם לא באקטיביזם רטרואקטיבי שמתיימר לדעת "מה היה קורה אילו".
כנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: נורמן לברכט
תיאור: במחצית השנייה של המאה ה־19 החלה מהפכה שקטה, שמעטים בעולם השגיחו בה בזמן אמת: היהודים, שבמשך מאות שנים חיו מחוץ לחברה הכללית, זינקו אל תוך ההיסטוריה ושינו את מהלכה ואת האופן שבו אנו רואים את העולם. בכל תחום כמעט – בפוליטיקה ובכלכלה, בספרות ובציור, במוזיקה ובתיאטרון, בפסיכולוגיה ובפיזיקה וברפואה - יהודים מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב העולם כפי שהוא כיום. לצד השמות המוכרים מאוד, כמו מרקס ופרויד, איינשטיין וקפקא, היו עוד עשרות רבות של יהודים שפועלם ממשיך לתת את אותותיו בחיי היומיום שלנו: היינריך היינה התיר את מחוכי השפה הגרמנית, בנג'מין ד'יזראלי הפך את המפלגה הטיפשית של אנגליה למפלגת שמרנים כל־ארצית, קרל לנדשטיינר אִפשר את עירויי הדם והניתוחים הגדולים, פאול ארליך הביא לעולם את הכימותרפיה, ארנולד שנברג הביא לעולם את האטונליות, מגנוס הירשפלד היה מראשוני הסקסולוגים ומאבות התנועה לזכויות ההומוסקסואלים, רוזלינד פרנקלין סייעה בלא ידיעתה בפענוח מבנה הדנ״א, ליאון טרוצקי הציע לעולם את סיוט המהפכה המתמדת, שרה ברנר המציאה את הידוענות, ואלמלא פריץ האבּר לא היה די מזון לקיים את החיים עלי אדמות... בספרו רחב היריעה גאונות וחרדה מספר ההיסטוריון נורמן לברכט את סיפוריהם של כל האנשים המיוחדים האלה, ושל עוד רבים אחרים, ובתוך כך בוחן מדוע דווקא בתקופה הזאת הצליח קומץ יהודים לראות את מה שאחרים לא ראו, והאם גם העולם שינה את היהודים.
כנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: דורון רובין
תיאור: אלוף (מיל') דורון רובין הוא מהדמויות האגדיות בצה"ל. לוחם אמיץ, מפקד מסור ונערץ. מ"פ במלחמת ששת הימים, מג"ד במלחמת יום הכיפורים, מח"ט צנחנים בשלל מבצעים נועזים, מח"ט שריון במלחמת לבנון ומפקד אוגדה בשריון. מופת של דוגמה אישית ויושרה, שהכשיר מאות לוחמים ומפקדים. בדרכי שלי הוא מסע בין תחנות מפתח בקריירה הצבאית של רובין, ובין קרבות ידועים בתולדות צה"ל, במטרה  להפיק מהם תורת לחימה שעיקרה: מתאמנים כמו שנלחמים. • מה המוטו שנטבע בגדוד 202 בקרב ואדי מבעוק?
• מדוע החווה הסינית הוא "קרב גבורה" ללא גבורה?
• למה נהרגו רבים כל כך בגבעת התחמושת ובקרב על החרמון?
• מה אפשר ללמוד על הלם קרב מקרב סולטאן יעקוב?
• האם יש לחלץ פצועים בכל מחיר?
• למה לאמנות המלחמה אסור להתבסס על מיתוסים ועל הקרבה?
• מדוע בצה"ל מעדיפים חלוקת צל"שים על פני עריכת תחקירים? רובין אינו מהסס לשבור מוסכמות. הוא מצביע על הצלחות אך גם על כישלונות – שלו ושל אחרים – מתוך תפיסה שמפקד טוב צריך לקחת אחריות. הוא מנתח אירועים לעומק ומפרק אותם לגורמים. הוא מתבונן במפקדיו ועמיתיו לאורך השנים: רפול, יאנוש, שומרון, קהלני, מרדכי, מופז, ברק ורבים אחרים. כמו בדרכו הצבאית, גם כאן הוא יסודי, שולט בחומר ואינו מוותר על האמת שלו. לכן בדרכי שלי הוא לא רק קריאת חובה לכל מפקד, אלא ספר שירתק כל אדם שערכיה של מדינת ישראל וצבאה יקרים לו. דורון רובין הלך לעולמו בינואר 2018, זמן קצר לאחר שהשלים את כתיבת בדרכי שלי. הספר נפתח בהקדמה מאת הנשיא ראובן ריבלין, ומצורפים לו פרקים מאת אלוף (מיל') דורון אלמוג ואלוף (מיל') יום־טוב סמיה – שניהם פקודיו של רובין וחבריו. דורון רובין נולד ב־1944 בבית יוסף וגדל בבוסתן הגליל. ב־1963 התגייס לצנחנים. במלחמת ששת הימים היה מפקד פלוגה בגדוד 890. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד 202 והוביל אותו בקרב ואדי מבעוק. לאחר המלחמה שימש כקצין אג"ם של פיקוד הצפון, וב־1977 מונה למפקד בית הספר לקצינים. ב־1979 מונה למפקד חטיבה 35, חטיבת הצנחנים הסדירה, והוביל אותה בסדרת פשיטות בלבנון. הוא עבר הסבה לשריון, וב־1982, שלושה ימים לפני שפרצה מלחמת שלום הגליל, מונה למפקד חטיבת השריון 500, שאותה הוביל בקרב עין זחלתא. לאחר מכן היה מפקד אוגדה 194, וב־1983 מונה למפקד אוגדה 162 ופיקד על הגזרה המזרחית בלבנון. באמצע שנות ה־80 עמד בראש חטיבת התורה והפיתוח במפקדת חילות השדה. ב־1987 הועלה לדרגת אלוף והיה לראש אגף ההדרכה במטה הכללי. ב־1991 השתחרר מצה"ל לאחר 28 שנות שירות. רובין היה בוגר החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, בוגר בית הספר למלחמה בפריז ובוגר המכללה לביטחון לאומי. הוא נפטר בינואר 2018, והותיר אחריו את אשתו הגר, ארבעה בנים ו־14 נכדים.
כנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: חיים גניזי
תיאור: בקובץ זה כינסנו מבחר מאמרים שהופיעו במקורות מדעיים שונים, בארצות־הברית, בקנדה, באנגליה, ביוון ובישראל. הספר מחולק לשבעה שערים. בשער הראשון המאמרים דנים בציונות הדתית בהונגריה בתקופת השואה. חלק משמעותי מן המאמרים בקובץ זה עוסקים בעמדת הכנסיות בארצות־הברית ובקנדה כלפי השואה ופליטיה. בשער השישי, המאמרים על קלוורטון ווִילסון דנים בתנועת האינטלקטואלים בארצות־הברית שפנו שמאלה בזכות המאבק של ברית־המועצות בנאציזם. תרומתו של קלוורטון לתנועה הרדיקלית בארצות־הברית הייתה מעבר לספריו ולנאומיו. לצדם נדונה תרומתו של אדמונד ווילסון, שהיה העורך של אותו שבועון בתקופה מסוימת. נמצאנו למדים, כי המאמרים הדנים במאבק בגרמניה הנאצית, בעמדת הכנסיות בשאלת הפליטים ובהתארגנות לאחר המלחמה, כמו גם פעילותם של אנשי השמאל הרדיקלי בארצות־הברית לפני המלחמה, מהווים את המכנה המשותף, המרכיב את הספר מן הקצה אל הקצה, והוא , תקופת השואה.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: דוד ליטמן, יוסף פנטון
תיאור: יהודי צפון אפריקה חיו כמיעוט תחת שלטון מוסלמי, ודברי ימיהם מהווים תיאור של המפגש בין היהדות והאסלאם. ספר זה מציג הבנה חדשה של מעמד היהודים תחת הסהר. הספר הוא בעיקרו אוסף של תעודות היסטוריות לאורך תקופה של כאלף שנים (מימי הביניים ועד לכיבוש הצרפתי). אוסף זה מתעד את המציאות ההיסטורית של מעמדם החברתי והמשפטי של היהודים שחיו במדינות האסלאמיות של צפון אפריקה (בעיקר אלג׳יריה ומרוקו). התעודות לקוחות ממקורות ספרותיים ומארכיונים, ורוב רובן רואה כאן אור בעברית בפעם הראשונה. בחלקו הראשון של הספר מובאות כרוניקות ערביות ועבריות וכן טקסטים מוסלמיים משפטיים ותיאולוגיים ודוחות של נוסעים אירופאים &mdash, שבויים, דיפלומטים, רופאים, אנשי דת והרפתקנים למיניהם. המסמכים בחלק השני משקפים את הפעילות הדיפלומטית שניהלו ארגונים הומניטריים לטובת יהדות צפון אפריקה. הספר מיועד לחוקרים וגם לקהל הרחב ולכל המתעניינים בתולדות ישראל בארצות ערב.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: יוסף שלמון
תיאור: היהדות המודרנית ידעה מאז המאה ה-17 טלטלות רבות מבית ומחוץ. מבית הסעירו אותה השבתאות, הפרנקיזם, החסידות, ההשכלה, הרפורמה, הקונסרבטיזם, הציונות, הסוציאליזם והחילון. מחוץ נתקלה היהדות המודרנית בביקורת פילוסופית, באנטישמיות, ברדיפות פיזיות ורוחניות, בגירושים, בשלילת זכויות, ועוד. בתוך סבך התמורות והתנועות החדשות האלה צמחה גם האורתודוקסיה, שבאה להגן על היהדות המסורתית, אך לא נמנעה משימוש בכלים חדשים. מה אפוא מקומה של האורתודוקסיה ברשת זו של גורמים ששינו את פניה של היהדות המסורתית מבית ומחוץ? אילו מטרות הציבה לעצמה, ואילו אמצעים נקטה? מה שללה כליל ומה קיבלה, בדרכה, מן התנועות היריבות? האם מדובר במלחמת תרבות או במאבק פוליטי? פרופ' שלמון חוקר מסכת גורמים זו מתוך פנייה אל מאפייניה ושורשיה, מתוך התמקדות בדמויות מרכזיות שעיצבו את דרכה של האורתודוקסיה. בסדרת המאמרים המוגשת בספר הזה משרטט המחבר את החברות שבהן פעלו הגורמים השונים, ובראשן יהדות מרכז אירופה ומזרחה וארץ ישראל. נסקרים כאן על דרך המדגם כל סוגי האורתודוקסיה: אורתודוקסיה מרכזית, אולטרה-אורתודוקסיה, אורתודוקסיה מודרנית ואורתודוקסיה לאומית.
מוסד ביאליק
מאת: משה צוקרמן, משה צימרמן
תיאור: גרמניה הוא נושא רגיש בישראל. עיסוקם המקצועי של מחברי הספר, משה צוקרמן ומשה צימרמן, מתרכז בהיסטוריה של גרמניה. חושבים גרמניה הוא דיאלוג בין השניים בנושא זה ובנושאי-המשנה הנגזרים ממנו: ריבוי‑הפנים של היסטוריה זו, היסטוריית הציונות, יחסי הגומלין בין שתי ההיסטוריות על נגזרותיהן: שואת יהודי אירופה, הסכסוך הישראלי‑פלסטיני, האנטישמיות וניצולה לצרכים פוליטיים, התרבות הפוליטית הישראלית‑ציונית ומקורותיה הגרמניים, ועוד. חושבים גרמניה מבטא ניסיון כן לרדת לעומקם של דברים על בסיס משותף, לברר ניואנסים בתחומים שהדיון הציבורי נוטה לרוב להתייחס אליהם בחד-ממדיות גסה ולעתים גם בעיוורון מרצון. סביר להניח שתוצאות הדיאלוג הזה אינן משתלבות בקונצנזוס הישראלי, ויהיה מי שיבקש לראות בהן מעין כפירה חילונית בעיקרי האידיאולוגיה הממלכתית, או לחילופין יפטור את הדיון ב"אי‑אפשר להשוות". דינמיקת ה"פינג‑פונג" הדיאלוגי שהתחייבו לה מחברי הספר מניבה היבטים וממדי דיון שכל אחד מהמחברים לחוד לא היה מסוגל להפיקם, לפחות לא במלוא ההיקף והגיוון שהתקבלו בסופו של דבר בספר המונח לפניכם.
רסלינג
מאת: גידי גרינשטיין
תיאור: המונח‭ ‬גמיקשות‭ ‬נוצר‭ ‬מחיבור‭ ‬של‭ ‬המילים‭ ‬גמישות‭ ‬ונוקשות‭ ‬כדי‭ ‬לתאר‭ ‬את‭ ‬סוד‭ ‬הקיום‭ ‬של‭ ‬העם‭ ‬היהודי, ‬ואת‭ ‬הסיבות‭ ‬לחוסנו, ‬לשגשוגו‭ ‬ולמנהיגות‭ ‬שלו‭ ‬במשך‭ ‬הדורות‭ ‬‮—‬‭ ‬סיבות‭ ‬שיסודן‭ ‬בדרך‭ ‬המיוחדת‭ ‬שבה‭ ‬היהדות‭ ‬משלבת‭ ‬בין‭ ‬חדש‭ ‬וישן, ‬חדשנות‭ ‬ושמרנות, ‬גמישות‭ ‬ונוקשות‭.‬ בספר‭ ‬זה‭ ‬יוצא‭ ‬גידי‭ ‬גרינשטיין‭ ‬למסע‭ ‬מרתק‭ ‬לחשיפתו‭ ‬של‭ ‬הסוד‭ ‬הזה, ‬ולהבנת‭ ‬משמעותו‭ ‬לשליחות‭ ‬המיוחדת‭ ‬של‭ ‬מדינת ישראל‭.‬
כנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: שלמה זנד
תיאור: מהי מולדת ומתי היא הופכת לטריטוריה לאומית? האם מאז ומעולם התקיימה או שהיא מוצר היסטורי חדש? מדוע כה הרבה אנשים במאה ה־20 היו נכונים למות למענה? מהו גבול ומאיזו סיבה אין אומות מסכימות לוותר ולו על סנטימטר אחד מאדמת מכורתן? במאתיים השנים האחרונות נולדו על פני כדור הארץ קרוב ל־200 "מולדות" ועוד היד נטויה. מה צופן העתיד לריבוי זה? סוגיות אלה ואחרות מובילות לתהיות על מהותה של "המולדת היהודית". האם המושג מולדת במשמעותו המודרנית קיים בכלל במקרא או בתלמוד? מהי הארץ המובטחת? אדמת קודש לשלוש הדתות המונותאיסטיות המערביות או ארץ מוצאם של יהודי העולם? האמנם שאפו בני דת משה חסידי התלמוד להגר אליה במשך אלפיים שנים? ומדוע רוב צאצאיהם אינם מבקשים לחיות בה היום? ומה על תושביה המקוריים של הארץ שהפכו בה לדיירי משנה? האם עומדת להם בכלל הזכות להמשיך ולהתקיים עליה או ששהותם בה זמנית? מהו הסיכוי שאף הם יזכו אי פעם לריבונות עצמית במולדתם? לאחר שהעמיד את המיתוס על קיומו הנצחי של עם יהודי בסימן שאלה פונה שלמה זנד לבחון את טריטוריית המסתורין הקדושה שנעשתה לאדמת מריבה לאומית בקונפליקט הממושך ביותר במאה ה־20. בספרו החדש מתי ואיך הומצאה ארץ־ישראל? הוא מנסה לפרק אגדות ארוכות שנים הלופתות את המקום ודעות קדומות החונקות אותו. הוא תוהה על מהות המושג "זכות היסטורית", ומתאר כיצד פרוטסטנטים אוונגליסטיים ויהודים ציוניים המציאו במאה ה־19 את "ארץ־ישראל" כמושג גיאו־פוליטי מודרני. המצאה לאומית זו היא שאִפשרה את ההתנחלות במרחב המזרח תיכוני, היא שעודדה אותה, היא אשר הביאה להקמתה של מדינת ישראל והיא שמאיימת היום על קיומה.
כנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: מלי איזנברג
תיאור: 'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...] נשרפתי כמו כולם במשרפות. לא הכוח שלי מאיץ בי. אני שליח ציבור. ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'. משה פראגר היה דמות מרתקת ושונה בנוף הארץ-ישראלי לפני הקמת המדינה ואחריה. הוא פעל להנחלת זיכרון השואה, מחקרה והנצחתה בחברה החרדית, והותיר חותם על עיצוב זיכרון השואה גם בחברה הישראלית הכללית. סיפור חייו של פראגר, איש רוח ומעש, משתלב בפרקים היסטוריים דרמטיים של העם היהודי. פראגר, יליד ורשה ובשר מבשרה של יהדות פולין התוססת, סייע במבצע מורכב ומסוכן להברחתו ארצה של האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר, ובמסגרת שליחותו הגיע אתו לארץ ישראל בשנת 1940. תקוותו לשוב חזרה אל חיק משפחתו שנותרה בוורשה נכזבה, ולאחר שנספו כל קרוביו, ובראשם אשתו ובתו, נשא פראגר את אשמת עזיבתם כל ימיו. מיד עם הגיעוֹ לארץ תיאר פארגר את אֵימי שלטון הנאצים מעל כל במה ובמאמרים רבים בעיתונות, ולאחר מלחמת העולם השנייה נמנה עם חוקרי השואה החלוצים בארץ. עד יום מותו עסק בעיצוב זֵכֶר השואה במרחב הכללי ובזה החרדי בפרט, וראה בפעילותו זו שליחות עליונה. בתוך מערבולת הימים מספר את סיפורו של אדם, של תקופה, של מציאות ושל ייצוג מציאות, של היסטוריה ושל זיכרון. פועלו של פראגר וכתביו הרבים הנדונים בספר זה חושפים צד לא מוכר ביחסים שבין התנועה הציונית ומדינת ישראל ובין החברה החרדית.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהמכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב
מאת: מעוז עזריהו
תיאור: ספר זה חוגג את תל אביב: העיר, הרעיון, המציאות והדימוי. תל אביב - שכונה של יפו שזכתה למעמד של עיר רק כשחגגה חצי יובל לייסודה - הייתה ונותרה גם רעיון וחזון, משאת נפש ומושא לקנאה וטינה; נושאו של שיח פוליטי ותרבותי רווי בדימוייה, בתדמיותיה ובמותגיה; עיר כרך ובה בעת עיר קרתנית, עיר עברית ועיר עולם. מדינת תל אביב היא ישות רעיונית בלתי נפרדת מן השיח העכשווי על תל אביב ועל מקומה המרכזי והשנוי במחלוקת בהוויה הישראלית. שבויה בדימויה עוסק בכינונה של מדינת תל אביב כאפשרות גאו פוליטית ותרבותית בתקופת המדינה שבדרך ובוחן את תולדות בידולה מהיישוב הציוני וממדינת ישראל. הוא משרטט קווי מתאר לדיון בהיסטוריה התרבותית של דימויים ותדמיות, מטבעות לשון וקלישאות, תפיסות רעיוניות ותבניות אידאולוגיות, שאיפות ורחשי לב, שמבססים את מעמדה הייחודי של מדינת תל אביב במדינת ישראל ואת היותה היבט חיוני של המצב הישראלי.
האוניברסיטה הפתוחהמכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב
מאת: רנה פוזננסקי
תיאור: הרזיסטנס, תנועת ההתנגדות הצרפתית בזמן מלחמת העולם השנייה, לחמה בעוז נגד הכיבוש הגרמני. בשורותיה נמנו חברים מרקע מגוון שהחזיקו בדעות ובתפיסות עולם שונות, ובהם גם יהודים. ספר זה מתעמק במורכבותו של פסיפס ההשקפות ודרכי הפעולה של ארגוני המחתרת שהרכיבו את הרזיסטנס ומתמקד ביחסה ליהודים בזמן השואה לנוכח הרדיפות האנטישמיות ופעולותיהם הרצחניות של הנאצים ותומכיהם.מחקרה של רנה פוזננסקי מנתח את "מלחמת המילים" שהתחוללה על במת התקשורת בת הזמן ומסתמך על קורפוס מרשים של עיתוני המחתרת מכל גוני הקשת ושל שידוריה־ BBC בצרפתית. מן המחקר עולה כי אומנם במשך חודשים אחדים בקיץ ובסתיו של שנת 1942 זכתה רדיפת היהודים למקום בולט באמצעי התקשורת של המחתרת הצרפתית, אבל עד מהרה החל תיאור מוראות המצודים והגירושים של יהודים לשמש כלי שרת לתעמולה שבישרה על הגורל המצפה לכלל הצרפתים. כאשר החלו להתפשט הידיעות על השמדת היהודים במזרח אירופה ובשעה שהרדיפה בתוככי צרפת הלכה והתעצמה נעלמו היהודים כליל מדפי העיתונים ולא בגלל היעדר מידע, שכן בו בזמן פרסמו עיתוני המחתרת היהודיים בלי הרף מידע על רצח ההמונים בפולין. המפתח נעוץ בסדרי העדיפויות של ארגוני המחתרת המובילים, אשר בחרו בכוונה בביטויים המשתמעים לשני פנים ובשתיקה עיקשת בכל הנוגע לגורל היהודים. בחירות אלו מציירות תמונה קשה של דימוי היהודי, אשר נתפס כשונה, כ"אחר", בחברה הצרפתית בכלל ובקרב האליטות שהתנגדו לכיבוש הנאצי בפרט. מן הספר תעמולה ורדיפות: סיפורה המורכב של הרזיסטנס ויחסה ליהודים עולה כי לפני המלחמה, תפיסת "הבעיה היהודית" הסוותה את סכנות הנאציזם; בזמן המלחמה, היא דחפה את חברי הרזיסטנס לשתיקה או לעמימות; ואחרי המלחמה, היא ערפלה את הדרכים שבהן נתפסה שואת היהודים.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: יואנה ביאטה מיכליץ
תיאור: היהודי הנחשל, הלובש קפוטה מלוכלכת, המנצל את האיכרים ומרעילם בוודקה — אותו אנו מכנים נבל ובזים לו. היהודי שהתנתק מההמון, השיל את הקפוטה המלוכלכת, החליף את התלמוד והזוהר בהשכלה אירופית ורוצה לעבוד עבודה יצרנית — אותו אנו מכנים פולש ובזים לו, ולבסוף היהודי שחדל להיות יהודי, שניתק את כל הקשרים המחברים אותו לאותו השבט, קיבל עליו את עול הנצרות ונכנס אל החברה שלנו — אותו אנו מכנים “מכס“ [meches] — מומר ובזים אף לו. [קלמנס יונושה־שנייבסקי]. המיתוס המודרני של היהודי כזר המאיים על הקיום הפולני נוצר בפולין אחרי 1864 (המרד נגד הכובש הרוסי). בשלהי המאה התשע־עשרה, כאשר החל החלום על עצמאות פולין לקרום עור וגידים, התגברה האמונה שהיהודים הם האויב הפנימי העיקרי. תקופה זו הייתה נקודת מפנה בתהליך ההתפתחות של דימוי היהודי כאיום ובהשפעתו על התרבות הפוליטית, על החברה הפולנית ועל יחסי פולנים־יהודים. הספר איום מבית: דימוי היהודי באנטישמיות בפולין — קריאה חדשה דן בקיומם המתמשך ובחשיבותם של תכנים אנטי־יהודיים בחברה, בתרבות ובפוליטיקה בפולין, ומתמקד בתפקיד שמילאו בהבניית התודעה הלאומית הפולנית. יואנה ביאטה מיכליץ קובעת במחקרה כי מיתוס היהודי כזר מאיים נוגע בראש ובראשונה לאמונה שהתקבעה על בסיס דעות קדומות ונתפסה כעובדה. לכן חקר האמונה בדבר קיומו של “האחר”, היהודי הגוזר כליה על האומה הפולנית, הוא ציר מרכזי הראוי לשמש בסיס לכל מחקר על הולדתן והתפתחותן של האנטישמיות ושל הלאומנות בפולין. מן הספר עולה כי אף אירועי השואה לא מיתנו את השקפתם של התומכים ב“פולין ללא יהודים“. כפי שעולה מאחרית הדבר, פרק שנוסף למהדורה העברית, תהליכים שהתרחשו בפולין משנת 2000 ואילך מעידים על כך שמרבית הסיסמאות האנטישמיות בימינו שייכות לרפרטואר הישן־חדש, אשר במרכזו היהודי עודנו מצטייר כאויב אנטי־פולני. כך התפתח הדימוי האנטישמי העכשווי של “היהודי כפוי הטובה“ המשמיץ את פולין ואינו אסיר תודה על העזרה הרבה שהושיטו פולנים אתניים ליהודים בתקופת השואה. בפולין של המאה העשרים ואחת ניטשת מלחמת תרבות של ממש בין כותבים ברשתות החברתיות, בספרי היסטוריה פופולריים ואקדמיים ובעיתונות הימנית השמרנית אשר עושים שימוש נרחב בסיסמאות אנטי־יהודיות ודוחים את המודל המערבי של הנצחת השואה כאירוע מכונן בתולדות אירופה במאה העשרים ובין חוגים ליברליים המבקשים להתמודד עם ההיבטים האפלים בעבר ובהווה של פולין. החוגים הימניים השמרניים לגוניהם מעצבים נרטיב־על המטיל את האשמה בחורבן יהודי אירופה על היהודים עצמם. לטענת המחברת, הסכנה הזאת קיימת לא רק בפולין אלא גם במדינות אחרות שבהן גורמים אתנו־לאומניים קיצוניים נוקטים אסטרטגיות דומות של שכתוב ההיסטוריה הלאומית, ובכך מתרחבת יריעת המחקר, והקריאה בספר נעשית מרתקת ואקטואלית מתמיד.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: רוברט רוזט
תיאור: מאביב 1942 ועד קיץ 1944 גויסו כ־45,000 גברים יהודים וסופחו אל כוחות הצבא ההונגרי שלחמו לצד גרמניה הנאצית בחזית הסובייטית. השלטון ההונגרי לא ראה במגויסיו היהודים אנשים הראויים לשאת נשק, אבל תבע מהם לקחת חלק ב"קורבן הדם" שנדרש למלחמה נגד סטלין ויחידות הצבא האדום. כ־80 אחוזים מהמגויסים היהודים לא שבו לבתיהם מעולם. הם סבלו רעב, חולי ועבודה שוחקת ורבים נפלו בקרבות, ועל כל אלו נוספו יחס אכזרי ואפילו רצח בידי החיילים ההונגרים הממונים עליהם. כדי להימלט מן הגיהינום הזה החליטו רבים מעובדי הכפייה הללו למסור את עצמם לידי הסובייטים, אבל נפלו מן הפח אל הפחת בשל התנאים הנוראים ששררו במחנות השבויים הסובייטיים. במונוגרפיה צבא עבדים ההיסטוריון רוברט רוזט מתמקד בניסיונותיו של הפרט ומתאר את חוויותיהם הקשות מנשוא של עובדי הכפייה היהודים ההונגרים בחזית המזרח שמבליחים בהן הבזקים נדירים של טוּב לב ונחמה; הוא מספר את סיפורם של גברים השומרים בקפידה על גחלת של כבוד אנושי בתוך מציאות של השפלה, כאב ומוות; ומדגיש את האכזריות חסרת הרסן של בני אדם כלפי זולתם, אנשים שחלקו עימם את שפתם ותרבותם אך גורלם היה שונה בתכלית מכיוון שהשתייכו לקבוצה דתית אחרת. צבא עבדים מביא את סיפורם של עשרות אלפי היהודים האלה, והוא בבחינת פרק ייחודי בתולדות השואה הנוגע לחייה של כמעט כל משפחה יהודית בהונגריה בשנות המלחמה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: רחל הרצוג
תיאור: לאחות את השברים הוא סיפורו של המפגש המרגש בין רופאים ניצולי שואה ובין היישוב והחברה הישראלית לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנותיה הראשונות של המדינה. בתחילת הדרך התקשה הממסד הרפואי בארץ־ישראל לקלוט את הרופאים הניצולים, ותנאי עבודתם היו קשים. ואולם, באמצעות המפגש בין הרופאים הניצולים למטופליהם, הפכו הרופאים מנקלטים לקולטים, סייעו למטופליהם העולים להחלים ולהשתקם, ובהליך זה הם שיקמו את עצמם והשתלבו במהירות בחברה הישראלית. המחקר עוקב אחר היקלטותם של הרופאים במערכת הבריאות ובאמצעותה בחברה הישראלית, ומבחין בין מאפיינים שונים של קליטתם על־פי זמן עלייתם ואתגרי כל תקופה: מתום מלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה, מקום המדינה ועד סוף תקופת העלייה הגדולה, ולבסוף הגל הגדול שהגיע בשנים 1957-1956. בתום תקופת העלייה הגדולה היו הרופאים הניצולים כשליש מרופאי ישראל. הם השתלבו במערכת הבריאות לפי צרכיה ההולכים וגדלים, והניוד והקידום המקצועי שלהם היו מהירים. תרומתו של כל אחד מהרופאים האלה, בשליחות שקיבל על עצמו, במקום שבו עבד, בתחום התמחותו ובמעמדו, מצטרפת לכלל תרומה ניכרת של ציבור הרופאים הניצולים. כוחם עמד להם לקום מהאסון, לגייס תעצומות נפש למקצוע תובעני המיטיב עם בני אדם, להיות נדבך חשוב בבניית שירותי הבריאות במדינת ישראל הצעירה ולעזור בקליטת רבבות העולים שזרמו אליה. סיפורם של רופאים אלה מסופר בספר זה לראשונה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: ליפמן קונשטאד
תיאור: יומן מגיהינום טרנסניסטריה הוא יומן שכתב ליפמן קוּנשטאד במקום גלותו בגטו דז'וּרין שבטרנסניסטריה — יומן כואב ומפורט, רבגוני ומלא חיוניות. קוּנשטאד, אשתו ושני ילדיו, אמו ואחותו גורשו ב־ 14 באוקטובר 1941 מעירם רַדַאוּץ לטרנסניסטריה ולאחר גלגולים שונים הגיעו לדז'וּרין. קוּנשטאד, אדם בעל השכלה רחבה ועיתונאי בעברו, החל לרשום ביומנו ב־ 11 באפריל 1942 ולא הניח את קולמוסו עד 13 באפריל 1945 , שלוש שנים אחר כך, לאחר ששוחרר וחזר לעיר הולדתו רַדַאוּץ. קוּנשטאד נתמנה למזכיר הוועד, מועצת היהודים, בדז'וּרין ונחשף למידע רב על הנהגת הגטו ועל התנהלותם של ראשיה. ביומנו הוא אינו חוסך מהם את שבטו. בחושיו העיתונאיים הוא מגלה וחושף גם את הפגעים החברתיים בגטו: את היחסים בקרב המגורשים עצמם — הלשנות, חלוקה למעמדות, עשירים ועניים מרודים — ואת היחסים הקשים שהתפתחו בין המגורשים ליהודי המקום הוותיקים. לצד הביקורת והתיאורים הקשים של הגירושים, המחלות והמוות, היומן משופע גם בהגיגים ובתהיות עמוקות בדבר מקומו של האל, שאלות של צדק ואי־צדק, שכר ועונש ובהבלחות פיוטיות של תיאורי טבע ויפי הבריאה גם בגיהינום של טרנסניסטריה. יומן מגיהינום טרנסניסטריה הוא תיאור מפורט ומתועד של גורלם של יהודי רומניה שגורשו לטרנסניסטריה, ובייחוד של החיים בגטו דז'וּרין. היומן נכתב במקורו ביידיש והוא מופיע כאן לראשונה בעברית במהדורה מדעית ומוערת ומהווה תרומה נכבדה מאין כמוה לרשימה המצומצמת של יומנים מטרנסניסטריה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: שרה רוזן
תיאור: גורלם של היהודים ברומניה בכלל ובטרנסניסטריה בפרט נושא אופי וגוון ייחודי. בקיץ 1941 , בתמורה להשתתפות כוחות צבא רומניה במבצע ברברוסה, העניק היטלר לשותפו יון אנטונסקוּ את טרנסניסטריה – חבל הארץ שבין הנהרות דנייסטר ובּוּג בדרום־מערב אוקראינה. 80 אחוזים מהיהודים שישבו באזור ערב המלחמה נרצחו בששת החודשים הראשונים לכיבוש הגרמני־הרומני, ועשרות אלפי יהודים אחרים נרצחו בחבלים בסרביה וצפון בוקובינה בקיץ ובסתיו 1941 בידי שכניהם ובידי כוחות צבא רומניה וגרמניה. בהוראתו של אנטונסקו גורשו לטרנסניסטריה היהודים ששרדו מגלי ההרג והרצח באזורים האלה, לרבות יהודי דרום בוקובינה והיהודים ממחוז דורוהוי. בחבל ארץ נידח מגולל את קורותיהם של היהודים שגורשו מבסרביה, מבוקובינה וממחוז דורוהוי לחבל טרנסניסטריה ופותח צוהר לחיי היום־יום של היהודים שהתקבצו בגטאות מוגילֶב, שַרגוֹרוֹד, דז'וּרין, מוּרָפָה ובֶּרשָד מסתיו1941 ועד לשחרור בידי הצבא הסובייטי בחודש מרס 1944. בהסתמכה על תיעוד מארכיונים בארץ ובעולם, על מאות ראיונות וראיונות קבוצתיים עם שורדי שואה, על ספרי זיכרונות וכן על ספרות מחקר ד"ר שרה רוזן מראה כי הישרדותם של היהודים בגטאות הללו הושפעה בעיקר ממאפייני הגירושים ומנסיבות החיים בגטאות עצמם. האי־סדר הכללי ששרר בממשל הרומני ובצבא רומניה ותאוות הבצע שרווחה בקרב פקידי ממשל, אנשי צבא ושאר גורמי שלטון עמדו מעל לאידאולוגיה האנטישמית הרדיקלית הרומנית והם־הם שיצרו פרצות במדיניות הרומנית הרשמית כלפי היהודים, פרצות שלהן נודעה השפעה רבה על חיי היומיום של היהודים בגטאות טרנסניסטריה. נוסף על כך, מסוף שנת 1942 עמד לרשותם של המגורשים לטרנסניסטריה הסיוע מבית, מן הקהילות היהודיות שנותרו ברומניה ה"ישנה" (ברֵגאט) ומוועדת הסיוע האוטונומית בבוקרשט. הספר בחבל ארץ נידח מביא את סיפורם הייחודי של המגורשים לטרנסניסטריה ושל היהודים שחיו באזור ערב המלחמה.
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
מאת: מוטי סנדק
תיאור: הגיליון פורש מניפת מאמרים וראיונות עם יוצרות וחוקרות מישראל ומהעולם, שנוצרו וגובשו לגליון מיוחד זה המדגישים את היצירה וחיי הרוח כחלק מהותי בהתמודדות עם השואה במהלכה ולאחריה. בגיליון שלושה שערים: הראשון, פורש סקירה של יצירות מתחומי אמנות הבמה כמו תיאטרון, מחול, קברט קרקס שיצרו נשים בזמן השואה. השער השני מאיר יצירות וסיפורי חיים של נשים יהודיות ולא יהודיות מארצות השונות כמו: אנה פרנק, שרלוטה סלומון, אירנה סנדלר, נלי זק"ש, חנה סנש ועוד. השער השלישי מתייחס למשפט אייכמן - אירוע שהיווה אבן דרך היסטורית בתודעת השואה, והאופן שבו הוא משתקף ביצירותיהן של שלוש יוצרות תיאטרון ישראליות.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: דרור חוברה
תיאור: עם כיבוש תימן על ידי הטורקים בשנת 1872 נכללו תימן וארץ ישראל במסגרת מדינית אחת של האימפריה העות'מנית. המעבר לארץ ישראל היה חופשי וללא הגבלות. זיקתם של יהודי תימן לארץ ישראל, אשר באה לידי ביטוי בתפילה ובפיוט, לצד התגברות שנאת המוסלמים בתימן ליהודים בשל ההגנה היחסית אשר לה זכו מהממשל העות'מני, הביאו לאכזבה משוויון הזכויות אשר להם ציפו, כל זאת בהשוואה לקהילות יהודים אחרות שהיו נתינים ברחבי האימפריה העות'מנית.

ספרו של דרור חוברה בוחן את מצבם החברתי, הדתי והכלכלי של עולי תימן בירושלים בין השנים 1948-1881. יש בו תיאור הגורמים המייחדים את המשתכנים התימנים משאר האוכלוסייה בירושלים, כמו גם הרקע והמגמות שהובילו אותם להתיישבות בשכונות שמחוץ לחומה. הספר מספק תיאור של חיי החברה והדת בשכונות השונות של ירושלים, אשר כוללים עניינים שבין אדם לחברו לצד אירועים חברתיים ייחודיים. הספר מציג תמונה מקיפה ורחבה של מכלול האתגרים שעמם התמודדו החברים בקהילת עולי תימן בשכונות ירושלים.

דרור חוברה מצליח להעביר את תחושת החיים המקיפה של חיי קהילה יהודית, ייחודית, דתית – קהילת עולי תימן בשכונות ירושלים. הספר מספק תמונת חיים מקיפה של חיי קהילה שעמודי התווך שלה שזורים בתהליכי התהוות של מוסדות קהילתיים בעלי אופי יהודי. ספרו של חוברה הוא מחקר היסטורי מקורי, הוא מבוסס על מחקרים שפורסמו ועל ארכיונים מרכזיים ופרטיים במטרה לחשוף את קורות העולים בירושלים והשתלבותם בחיי המעשה.
רסלינג
מאת: עופר שיף, דוד גדג'
תיאור: שבעה עשר חוקרות וחוקרים ממגוון תחומי דעת בוחנים מחזות תאטרון ישראליים שעוסקים בשואה. הם רואים במחזות מעין כמוסות זמן שאוצרות דיאלוג בין מבטים שונים על השואה, כמוסות של שיח מורכב ומרובד בחברה הישראלית על השואה ועל זכרה. כיצד קבוצות שונות בתקופות שונות מגיבות להפיכת זיכרון השואה למסמן מרכזי של ה'אנחנו' הישראלי? מי מתריס, חברתית ופוליטית, נגד מקומה המרכזי של השואה בתפיסות הזהות הישראלית? עד כמה ההשתתפות במחזות השואה מסייעת לקבוצות שוליים בחברה הישראלית? כיצד התקבלו מחזות שואה שנכתבו והוצגו בארצות אחרות, תורגמו לעברית והותאמו לחברה בישראל? בשאלות אלה ואחרות עוסק ספר זה. בחינת השואה דרך התאטרון הישראלי סודקת את יסודותיהן של רבות מהבחנותינו השגורות, החוצצות בין זמנים, מקומות ומצבים. האסופה השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי מלמדת כי אין השואה אירוע היסטורי שאנו מתרחקים ממנו בהדרגה. נוכחותה עיקשת, מפעפעת ומתמידה בנו ובמקומותינו.
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב
מאת: ליאור שטרנפלד
תיאור: הקהילה היהודית באיראן נמנית עם התפוצות היהודיות העתיקות ביותר בעולם. ואולם, למרות ההיסטוריה הארוכה והרצופה של יהודים על אדמת איראן, שנמשכת עד ימינו אלה, מעטים הם המחקרים האקדמיים אודות היבטים ותקופות שונות בהיסטוריה ארוכת שנים זאת. הדבר נכון במיוחד אם אנו משווים את מספרם והיקפם של מחקרים ופרסומים בחקר תולדות יהודי איראן עם אלה העוסקים בתולדות הקהילות היהודיות דוברות ערבית-יהודית, ארמית חדשה ולדינו שהתקיימו במשך מאות שנים בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. ספרו החדש והמקיף של ד"ר ליאור שטרנפלד, שעניינו חקר ההיסטוריה, החברה והתרבות של יהודי איראן במאה העשרים, מהווה תרומה משמעותית ומרעננת לחקר האוכלוסייה היהודית באיראן בעת החדשה. תוך שימוש זהיר ומדוד בקשת רחבה של מקורות ראשוניים ומשניים בשפות הרלוונטיות, ביניהם דוחות ותכתובות של גופים וסוכנויות מדינתיות ובינלאומיות, ארכיונים, כתבי עת ועיתונים, ביוגרפיות, ספרי זכרונות, ראיונות אישיים, סרטים, ועוד, הספר מציג ומנתח את ההיסטוריה המורכבת ורבת הפנים של יהודי איראן לאורך המאה העשרים. ארבעת פרקי הספר ופרק המסקנות דנים בחברה וברבדים של אוכלוסייה יהודית הטרוגנית במדינה שהייתה ועודנה נתונה בתהליך בלתי פוסק של תמורות ותהפוכות מדיניות, חברתיות ותרבותיות מאז המחצית השנייה של המאה התשע עשרה. הספר מיטיב לזהות ולנתח את השפעתם של תהליכים ותמורות לוקאליים ואזוריים אלה על החברה היהודית באיראן ושופך אור על הדרכים והאופנים שבהם אישים, קבוצות וארגונים בקרב האוכלוסייה היהודית במדינה עיצבו את זהותם והגדרתם העצמית יד ביד עם שמירה על זיקה עמוקה לחברה ולתרבות האיראנית מחד ולמורשת הפרסית-יהודית ולעולם היהודי מאידך. בצד יתר תרומותיו לחקר יהודי איראן בעת החדשה, הספר שופך אור על לא מעט הטיות ומוסכמות בלתי ביקורתיות שהשתרשו מזה שנים בהיסטוריוגרפיה הציונית ובקרב לא מעט חוקרים יהודיים בכל הנוגע לעברן, זהותן ומאפייניהן הקהילתיים והתרבותיים של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. כפי שהספר מסביר ומנתח ביד רחבה, לאורך המאה העשרים, וביתר שאת בשנים שקדמו למהפכה האסלאמית בשנת 1979, היוו יהודי איראן חלק אינטגרלי ופעיל בפסיפס החברתי, פוליטי, כלכלי ותרבותי של ארץ שבה נולדו, חיו ויצרו. תרגומו הנאמן והרהוט של המקור האנגלי בידי מר תומר בן אהרון מנגיש לקורא העברי מחקר חשוב ובעל ערך רב".
כתב ווב הוצאה לאור בע"מ
תיאור: "האל היהודי עבר תמורות רבות מאז נברא על-ידי הרבנים, והוא עדיין ממשיך לככב בצורותיו השונות בישראל של המאה ה-21. אך כמו היהדות הרבנית עצמה, הוא אל גלותי שאינו מצליח להשתלב ולמצוא את מקומו במדינה עצמאית ודמוקרטית. הוא לא יודע להתאים את עצמו לתנאים החדשים, ונציגיו אינם מוכנים לחשוב מחדש על מהותו ומעמדו של האל בחברה מודרנית, פלורליסטית וחופשייה. נוצר מצב, שהאל עצמו ממשיך להימצא בגלות בתוך הגאולה שהיא מדינת ישראל. לרוע המזל, ככל שהזמן עובר, ביחד עם נציגיו הרבנים לגוניהם, הופך האל לדמות זרה ולא רצויה עבור רבים."

היהדות כפי שאנו מכירים אותה היום, נולדה בתוך הקשר היסטורי-לאומי. לאחר חורבן בית המקדש השני, נותר עם ישראל ללא מדינה, ללא מרכז פוליטי-חברתי או ישות ריבונית, ועל קרקע זו היהדות הרבנית צמחה ופרחה במסגרת של קהילות אוטונומיות ומפוזרות. מנהיגיה הרבניים הציעו דרך חיים שענתה על הצרכים הקיומיים של היהודים הגולים, והפרשנות הרבנית לתורה השתרשה והפכה לאבן פינה של הזהות היהודית מאז ועד ימינו. האם כעת, לאחר שתהליך הגאולה הסתיים עם הקמתה של מדינת ישראל, יש צורך ביהדות הרבנית במתכונתה הנוכחית? האם היהדות הרבנית יכולה להסתגל למצב שבו היהודים ריבוניים בארצם? האם היא יכולה לתת מענה אמיתי לצרכים הקיומיים של היהודי החי כיום בישראל?

כדי להיות עם חופשי במולדתנו, עלינו להתחבר לשורשי העבר המקראיים והרבניים, לינוק מהם את הרוח הערכית הנושבת מהם, ויחד עם זה, להתאים את עצמנו לעולם המודרני ולמצב בו אנו עם חופשי היושב במדינתו וריבון בה. עלינו לכתוב את תורת ישראל החדשה שתחבר את הישראלים אל הזמן והמקום ותעניק משמעות לעצם היותנו בארץ הזאת.
כתב ווב הוצאה לאור בע"מ
מאת: שרה בנדר
תיאור: על עובדי כפייה ועל מחנות לעבודת כפייה בשטח הרייך ובשטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית, שבהם עבדו מיליוני אסירים מלאומים שונים, נכתבו מחקרים רבים. מדובר בסוגיה שהמחקר על אודותיה נמשך ושמעסיקה לא מעט אנשי מחקר. אולם, למעט מחקרם של כריסטופר בראונינג ופליציה קראי, טרם נכתב מחקר מקיף על שאר מחנות העבודה במחוז רדום. מטרתו של הספר להשלים את המחקר על 14 מחנות לעבודת כפייה שהוקמו עבור יהודים במחוז זה. הספר מבוסס ברובו על עדויותיהם של ניצולים ועוסק בחייהם של עשרות אלפי עבדים יהודים במחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה בפולין.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: חנה משה
תיאור: סיפור נדודיו וחייו הסוערים של עזרא בנבנישתי, ותרומתו לחזון הציונות, מבית מדרשו של הרב יהודה אלקלעי, חזון שיבת ציון וחזון יישוב ארץ ישראל בעבודת אדמה כפתרון למצבו העגום של היישוב היהודי במאה ה־19 , הנסמך על כספי החלוקה, וכן תיאור המאבק כנגד המתנגדים לרעיונות אלה, רעיונות שגילמו במשמעם את המושג עזרה עצמית("לחבוש פצעיהם בעצמם"), נפרשים בספר זה ביריעה רחבה. בנבנישתי נולד בירושלים, גדל והתחנך בקושטא ובירושלים, ובגיל עשרים יצא למסע נדודים בבלקן ובערי אירופה. כ־ 15 שנים חי בבלגרד ובזמֶוּן הסמוכה, שם התוודע אל הרב יהודה אלקלעי, והיה מלווהו במסעותיו הלאומיים בשנים 1852 ו־1857 . בנבנישתי ערך והוציא לאור שני עיתונים: האחד, בפריז, עיתון רב־לשוני (עברית־צרפתית ולדינו) בשנת 1864, והשני, בירושלים, חבצלת, (בשפת לדינו), ב־1870-72 , בשיתוף עם חבריו, מיכל הכהן, ישראל ב"ק וישראל דב פרומקין שהוציאו בו בזמן את העיתון חבצלת בעברית. עיתוניו אלה שימשו לבנבנישתי כלי ביטוי לרעיונותיו וחזונו. בשנת 1867 שב בנבנישתי להשתקע בירושלים עם אשתו ובנו. במסגרת חֶברוֹת חֶסֶד שונות, ובעזרת חבריו לדרך במערכת עיתון חבצלת, פעל עזרא בנבנישתי בירושלים לטובת הציבור היהודי העני, "המון העם", כדי לחולל שינוי במצבו הקשה, וכדי ל"העיר על נחיצות החינוך לילדי ישראל" וההכשרה לעבודה יצרנית. כמורה, הציב מודל לחיקוי, בתי ספר לדוגמה שהקים, האחד בביירות ב־ 1879(ביה"ס "תפארת ישראל"), והשני בקהיר (1885). הבולטים מבין האישים הפעילים בהגשמת רעיון "שיבת ציון" עוד לפני פעילותו של חוזה המדינה, תיאודור הרצל, והמשולבים בסיפור חייו ונדודיו של בנבנישתי הם: ישראל ב"ֵּק, הרב חיים נסים אבולעפיה (חנ"א), הרב ראובן ברוך, הרב צבי הירש קאלישר, הרב יקיר גירון, ברוך בן יצחק מטראני, ישראל דב פרומקין, מיכל הכהן, מנחם פרחי, אברהם בן ישראל רוזאניס, קרל נטר, ואלעזר רוקח. חנה משה, המחְבַּרֶת, נינתו של עזרא בנבנישתי. מחקרה מבוסס על מסמכים ארכיונים שונים בארץ ובחו"ל, עיתוני התקופה העבריים, כתביו וספריו של בנבנישתי, ותמונות משפחתיות.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: אורי ברייט
תיאור: היינריך שונפלד הוא אולי הכדורגלן היהודי הגדול ביותר שלא שמעתם עליו. ב-1924 הוא זכה בתואר ה"קאפוקנוניירה" – מלך השערים של הליגה האיטלקית – ושנתיים אחר כך הוא היה המבקיע המוביל של מועדון הפאר היהודי "הכח וינה" במסע המשחקים המפורסם שלו בארצות הברית. מאצטדיונים מפוארים בניו יורק ועד לדוכן אוכל בתוניס, מעמדת השוער בקבוצה וינאית קטנה ועד לעמדת החלוץ המוביל במועדון טורינו האיטלקי, היינריך שונפלד נדד בחייו בין ערים, מדינות ויבשות, עסק בתפקידים שונים, היה אהוב ומפורסם מחד גיסא והתחבא במחשכים מהכיבוש הנאצי מאידך גיסא. כל זאת כשלצידו תמיד נמצאת אשתו, אליזבתה, ושלושת ילדיו. היינריך שונפלד נולד בשנת 1900 ונפטר ב-1976, וסיפורו נשכח ונעלם לו במעטה הערפל של השנים. הספר הזה נכתב בתקווה לספר על היינריך שונפלד באופן המדויק ביותר שאפשר ולהשיב על כנם מעט מן הזיכרון ומקצת מן התהילה שלה זכה מלך השערים של איטליה לפני קרוב למאה שנים.
אוריון הוצאה לאור
מאת: נתן שיפריס, טובה גמליאל
תיאור: קובץ מאמרים חלוצי זה נענה לקריאה המוסרית הבוקעת מפרשת חטיפת ילדים מקרב העולים, רובם מתימן, בעלייה הגדולה של ראשית קום המדינה; זהו עוול שהתרחש לצד מימוש זכויות אזרחיות ואידיאולוגיה לאומית. מדובר בהיענות אינטלקטואלית המגיבה למתחייב מתופעה סוציולוגית יוצאת דופן – שאינה רק קיצונית במונחי סבל וקורבנוּת אלא גם זרה ברחישתה התמידית, בהפצעותיה מעת לעת – כדי לשוב ולתבוע את מקומה של הפרשה ההיסטורית באקטואליה הישראלית. היענות זו, שקשה להגזים בחשיבותה, קשובה לכאב שאינו מרפה, לקריאה בגרון ניחר להרגיש את מצוקת ההורים שנעשקו מבעלותם הטבעית. על אֵם דרכם האינטלקטואלית בחרו חוקרות וחוקרים מתחומי דעת שונים להישמע לצו מצפונם כדי להתחקות אחר סימניה הבלתי נמחים של הפרשה, גילוייה ומופעיה. אסופת המאמרים המקיפה שלפניכם מיוסדת על מחקר, עיון, ומעל לכול – על מעורבות אקדמית חוצת גבולות תרבותיים ושיחיים המעוגנת בערכים של סובלנות וסולידריות. פריסתה של הפרשה על היבטיה הרב-גוניים – ההיסטוריים, הפוליטיים, החברתיים, התרבותיים, המשפטיים, התקשורתיים והפסיכולוגיים – נועדה להעניק לחוקרים, לבני המשפחות, שהפרשה מהווה עבורם פצע מדמם, כמו גם לציבור הרחב, כלים ונקודות מבט להבנת נרטיב זה, כך שיהיה ניתן להצביע על המהמורות והמכשולים ולפלס דרך להכרה ממסדית בו ולתיקון.
רסלינג
מאת: איתי נגרי
תיאור: קיץ 1959 היה סוער בחיפה ולאורכה ולרוחבה של הארץ כולה. המחאה העדתית שפרצה בוואדי סאליב ב-8 ביולי, לאחר ירי שוטר ביהודי ממוצא מרוקאי, הציתה את האווירה הטעונה בשכונה החיפאית הישנה מרובת המדרגות והסמטאות הצרות. דוד בן הרוש, תושב השכונה שפעל למען תושביה חודשים קודם לכן, לקח את הנהגת האירועים לידיו. יידויי האבנים, המבנים והרכבים ההרוסים והשרופים, השוטרים והמפגינים הפצועים – אלה ועוד העידו על עוצמתה של המחאה העדתית בחיפה, במגדל העמק ובבאר שבע. ניסיונות הרגעה מצדם של שוטרים מיתנו במשהו את גובה הלהבות. הממשלה הקימה ועדת חקירה והטילה על המשטרה להפסיק את האירועים. היא ניסתה לצפות היכן יפרצו אירועים נוספים, ובמפנה החודשים יולי-אוגוסט הם פרצו שוב בחיפה. המהומות היו קשות – שוטרים ומפגינים אלה מול אלה. אבנים וחפצים כבדים הושלכו ברחובות ומהגגות לעבר השוטרים שהגיבו במעצרים ובשימוש באלותיהם. בן הרוש נעצר ונכלא לאחר שירה כדור מאקדחו כששוטרים הגיעו אל הדירה אשר בה שהה. הוא התמודד בבחירות לכנסת וכשל, אבל זכרו ופועלו לא נשכחו. המחאה החברתית אשר אותה הוביל הייתה לאירוע מכונן בתולדות המדינה והחברה הישראלית. השפעות המחאה ניכרו לאורך שנות ה-60 ועד לימי הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70; הן ניכרו בתקוות לשינויים שנמשכו זמן רב או שלא התממשו כלל; הן ניכרו גם בפינוי הבתים הרעועים הראשונים בשכונה ועד להתחדשותה רק לאחרונה. ספרו של איתי נגרי מספר את סיפורה של מחאת ואדי סאליב – מחאה חברתית-מזרחית שהחלה בשכונה אחת בחיפה והפכה להיות רעידת אדמה עדתית-חברתית שהשאירה את חותמה על החברה הישראלית כולה. הבנת סיפורה של המחאה והשפעותיה מהווה נקודת מפתח להבנתם של המפגש, המאבק והשילוב בין "מזרחיים" ל"אשכנזים" בישראל.
רסלינג
מאת: יצחק שדה
תיאור: הפלמ"ח (פלוגות המחץ), הכוח הצבאי של ארגון "ההגנה", הוקם בשנת 1941 ופעל עד קום המדינה, 1948.
יצחק שדה (1952-1890) היה מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון. שדה שימש בתפקיד זה בשנים 1945-1941.

ספרו מה חידש הפלמ"ח ראה אור לראשונה בספרית פועלים בשנת 1950.
הקיבוץ המאוחד
מאת: מוטי זעירא
תיאור: יגאל מוסינזון כתב את "חסמבה", את זה הכול יודעים. אבל מה באמת אנחנו יודעים על סיפור חייו הלא-מוּכּר והמפתיע?

הוא גדל במשפחה מסובכת, עם אמא לא יציבה נפשית ואבא בעל יומרות ספרותיות, שלא הצליח לממש את עצמו וסופו שהתאבד; ביחסיו עם אָחיו (בן אשתו הראשונה של אביו) היו שלובים אהבה, קנאה ותחרות; הוא היה איש של נשים, שהתחתן ארבע פעמים, ונולדו לו שישה ילדים משלוש נשים. יגאל מוסינזון נמנה עם ראשוני הסופרים הצעירים של דור הפלמ"ח (עם ס. יזהר ומשה שמיר), והיה הראשון בהם שזכה להכרה ולפרסום ספר משלו. כתיבתו היתה חדשנית ונועזת, וזכתה לביקורת על הארוטיקה היתֵרה שבה. הוא חיבר למעלה מעשרים מחזות, בהם "בערבות הנגב", "קזבלן" ו"אלדורדו". מחזותיו נגעו בסוגיות הנפיצות ביותר של החברה הישראלית ועוררו מחלוקות עזות. ועם זאת הקהל הישראלי נהר להצגותיו בהמוניו. הוא היה קיבוצניק (שעזב ברעש גדול את קיבוצו), מושבניק בבית-שערים, התגורר חמש שנים בניו-יורק – אך רוב חייו היה תל-אביבי. הוא היה מעורב במבצע פרטי ללכידת פושע נאצי בספרד של תקופת פרנקו; ידיד אישי של מרלין מונרו; דובר משטרת ישראל, עובד במחצבה, פועל בניין; וממציא פטנטים מקורי, שלא זכה להכרה. סיפור חייו של יגאל מוסינזון צבעוני יותר מכל עלילות חסמבה המופרכות ביותר שכּתב לאורך השנים. הספר שלפנינו מתאר את דמותו המיוחדת ואת תחנות חייו המפתיעות, מלידתו בעין-גנים בשנת 1917 ועד מותו בשנת 1994.
הקיבוץ המאוחד
מאת: יצחק רבין
תיאור: יצחק רבין מספר על ילדותו, וזכרונותיו מבית אבא.
"…היום אני סבור, כי באותן שנות ילדות, שלא היו הכי נוחות, אבל היו יפות מאוד, גיבשתי בתוכי את הרגשת האחריות לתפקיד, את אהבת הנוף והארץ, ואת תחושת החברות."
”רואה אני את עצמי כאן כנציגם של אלפי מפקדים ורבבות חיילים שהביאו למדינה את הניצחון במלחמת ששת הימים, כנציגו של צה״ל כולו.
יכולה השאלה להישאל, מה ראתה האוניברסיטה להעניק תואר דוקטור של כבוד לפילוסופיה דווקא לחייל, כאות הוקרה על פעולותיו במלחמה. מה לאנשי צבא ולעולמה של האקדמיה, המסמלת את חיי התרבות? מה לאלו העוסקים לפי מקצועם באלימות ולערכי הרוח? אלא שרואה אני בכבוד זה, שהנכם חולקים באמצעותי לחבריי אנשי הצבא, הכרה עמוקה, שלכם, בייחודו של צה״ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו”.
מתוך דברי רב־אלוף יצחק רבין במעמד קבלת תואר דוקטור כבוד – האוניברסיטה העברית ירושלים, 1967
הקיבוץ המאוחד
מאת: גולדה מאיר
תיאור: גולדה מאיר נולדה בשנת 1898 בקייב שבאימפריה הרוסית. בילדותה היגרה עם משפחתה לארצות הברית ובשנת 1921 עלתה לישראל. מאיר שימשה בתפקידים שונים בהנהגה הציונית ולאחר קום המדינה שימשה כשרת העבודה ושרת החוץ.
בשנים 1974-1969 כיהנה כראש ממשלת ישראל והיתה האישה הראשונה שמילאה תפקיד זה. היא עמדה בראש המדינה בזמן מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור. מאיר הלכה לעולמה בשנת 1978. ספרה "בית אבי" ראה אור לראשונה בשנת 1972
הקיבוץ המאוחד
מאת: אבנר בן-זקן
תיאור: ספרו פורץ הדרך של אבנר בן-זקן, קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי, בוחן בפריזמה בין-תרבותית את התגלגלות התנועה הקומוניסטית במזרח התיכון בשנים 1919-1948. הוא חושף את המתח התרבותי בין קומוניסטים ארצישראלים שבאו מאירופה ובין קומוניסטים מקומיים, ערבים ויהודים כאחד, ולראשונה מראה כי השיח המרכסיסטי נתפס כסוג של אימפריאליזם תרבותי. אך עניין זה לא נבע מהבדלים תרבותיים-פרסונליים בלבד. שכן האימפריאליזם התרבותי הוגבר בעיקר בשל הצגת השיח המרכסיסטי לא כתוצר של התרבות וההיסטוריה האירופיות, אלא כ"מדעי" ו"אובייקטיבי", וכתוצאה מכך גם כבעל סמכות אוניברסלית. במובן זה, ה"אמת המדעית-אובייקטיבית" של המרכסיזם החדירה מידה גדולה של שכנוע עצמי בקרב הקומוניסטים הארצישראלים, ולפיה ניתן לגשר על פערים תרבותיים, להפיץ את המרכסיזם ולהעביר את התרבות והחברה המקומיות טרנספורמציה תודעתית. שכנוע עצמי זה, בתמהיל משיחי עם מכלול של גורמים, יצר מציאות שנראית במבט לאחור פרדוקסלית משהו, ולפיה קומוניסטים ארצישראלים הסדירו את השיח המרכסיסטי המקומי ובו בזמן ייסדו, ניתבו וארגנו את המפלגות הקומוניסטיות במזרח התיכון. אולם התרבות הפוליטית הקומוניסטית לא הייתה הרמונית כלל וכלל: באמצעות פירוקם של המנגנונים של התגלגלות התנועה הקומוניסטית, בן-זקן מראה שמפגש בין תרבויות מעורר סנסציות של זרות הדוחפות לכיוונים שונים ומנוגדים. על כן, הטענה המרכזית של ספר זה היא שתפיסות פוליטיות "אינטרנציונליות" אינן בהכרח נתפסות כניטרליות מבחינה תרבותית. זאת ועוד, הזרות התרבותית, השזורה כחוט השני בהיסטוריה של היחסים שבין קומוניסטים ארצישראלים לערבים, היא זו שעוררה ועיצבה את הניסיונות השונים להפיץ את הקומוניזם במזרח התיכון. בן-זקן מבקש, אפוא, לכתוב באופן שונה את ההיסטוריה של הקומוניזם במזרח התיכון, כלומר לכתוב אותו כהיסטוריה של המאבק להתאמה תרבותית של השיח המרכסיסטי. הוא מסמן את קווי המתאר של היסטוריה זו דרך הניסיונות המגוונים – של הקומינטרן, ברית המועצות, הקומוניסטים הארצישראלים והקומוניסטים הערבים – להציג, להתאים ולפעמים אף לדחות תרבות פוליטית אינטרנציונלית.
רסלינג
מאת: שלי פריד
תיאור: מאז היווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים במלחמת תש"ח התבססה המדיניות של ישראל על הציפייה והתקווה שעם השנים תצטמק הבעיה בלי שיהא צורך ממשי להתמודד עם הפליטים. הציפייה הזאת הייתה סבירה לשעתה, שכן מאז תחילת המאה ה-20 היו מיליוני פליטים באירופה ועשרות מיליוני פליטים באסיה. איש מהפליטים האלה לא זכה לשוב לביתו, ורק פליטים מעטים התיישבו מחדש בעקבות מדיניות מתוכננת. ברוב המקרים התפזרו הפליטים ובנו חיים חדשים בסביבות שנטו לקבלם. מדינת ישראל שאפה לכך שהפליטים הפלסטינים יקבלו פיצויים עבור רכושם הנטוש ויתיישבו במדינות ערב. עמדה זו הייתה מקובלת על דעת הקהל הישראלי, בפרט לאחר העלייה ההמונית של יהודים ממדינות ערב. העולם הערבי השתמש במצוקת הפליטים על מנת לגייס ביקורת נגד ישראל, אבל בירושלים עודדה הממשלה מדיניות של "הזנחה בלתי מזיקה" – בתקווה שהבעיה תיעלם, שכן בממשלה האמינו שכל התייחסות לבעיה רק תעצים את נוכחותה. הוגי דעות בעולם האקדמי ובעיתונות בארץ הפנימו גישה זו, ונושא הפליטים על שלל היבטיו לא זכה להתייחסות. כיום אנו מתקשים להבין את החלל שנפער במחקר בשל העדר ההתייחסות לנושא חשוב זה. ייתכן שהנושא היה כאוב מדי עבור הישראלים, מה גם שבאופן לא רשמי בעיית הפליטים הפלסטינים הייתה בגדר טאבו. לתחום בעייתי זה כיוונתי את שלי פריד והוא הרים את הכפפה בהתלהבות. הנושא סיקרן אותו וגם התאים לדעותיו הפוליטיות. בעיית הפליטים לא הייתה רק בעיה הומניטרית מדרגה הראשונה, היא הייתה גם מכשול לשלום, וייתכן שהבהרת המדיניות של ישראל הייתה מניבה תרומה כלשהי למציאת פתרון.
[רונלד צוויג, New York University]
רסלינג
מאת: ניר קידר
תיאור: מדינת ישראל היא מהמדינות היחידות בעולם שלא אימצה חוקה בסמוך להקמתה. מה הסיבה לכך? האם ראש הממשלה דוד בן־גוריון באמת התנגד לחוקה כי לא רצה מסמך משפטי שיגביל את כוחו? וכיצד קשור הוויכוח על החוקה לשאלות המטרידות את החברה הישראלית כיום בעניין "חוק הלאום", הדמוקרטיה הישראלית, יחסי הצבא עם הדרג הפוליטי ומעמדה של מערכת המשפט? הספר בן־גוריון והחוקה שופך אור חדש על פרשת החוקה ומזמין את הקוראים לחשיבה אחרת על עיצובה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית.
הוצאת אוניברסיטת בר אילןכנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: גור אלרואי
תיאור: בשעות הבוקר המוקדמות ביום שישי, 27 באוקטובר 1911, נשמע קול ירייה בחוות כינרת. הרועה אלכסנדר ברקנר כיוון אקדח אל ליבו ושם קץ לחייו. הכדור פילח את בית החזה ויצא מגבו. ברקנר גסס שעות ארוכות, גנח, צעק והתפתל. דקות אחדות לפני שנפח את נשמתו השתתק ועצם את עיניו. סיפור חייו ומותו של החלוץ אלכסנדר ברקנר נשכח, אך מתוך היומן שהותיר אחריו, ורואה אור כעת, מצטיירת ועולה דמותו המורכבת על לבטיה ועל מצוקותיה. כותב היומן לא היה ממנהיגיה הידועים של העלייה השנייה – נקודת מבטו היא של פועל פשוט החי בשוליה של החברה החלוצית וטרוד בצרותיו ובחולשותיו. כתיבתו חפה מכל תחבולה אידיאולוגית – ודווקא בזכות זה אפשר ללמוד מהיומן לא רק על קשייו שלו, אלא גם על קשייהם של בני דורו, בטרם עמעם או עיוות הזיכרון את המעשה ההיסטורי. סיפור חייו של ברקנר מרתק ונוגע ללב. יש לו חשיבות רבה להבנת תקופת העלייה השנייה כולה. לפנינו מקור היסטורי אותנטי המשקף את חיי הפועלים באותה העת: המפגש עם אנשי העלייה הראשונה, כיבוש העבודה והשמירה, האכזבה מן הארץ ומתושביה, הייאוש ומפח הנפש, התאבדויות וירידה מן הארץ. מחד גיסא, חוויותיו של ברקנר הן אישיות וייחודיות; מאידך גיסא הן חוויות קולקטיביות של דור, שעלה לארץ-ישראל בעקבות הקול הקורא של יוסף ויתקין ומות הרצל, ביקש לבנות את הארץ ולהיבנות ממנה ולהקים בה חברת מופת עובדת אדמה ודוברת עברית.
יד יצחק בן-צבי
מאת: יעקב בן–טולילה
תיאור: הקהילה היהודית של טיטואן נוסדה בידי מגורשים שבאו מספרד. בשנת 1860 כבשו הספרדים את העיר ועזבו אותה כעבור שנתיים. הם שבו אליה ב-1912, עם כינון משטר החסות הספרדי על צפון מרוקו, שנמשך עד 1956, שעה שזכתה מרוקו בעצמאות. יום כניסתם הראשונה של חיילי ספרד בשערי טיטואן מסמל מפנה בחיי היהודים בעיר. ב-1987 הייתה טיטואן כמעט ריקה מיהודים, בעקבות גל הגירה לישראל ולארצות אחרות שהתעצם אחרי עצמאות מרוקו. בקיץ אותה שנה, במסגרת סיור מחקרי, ביקר יעקב בן-טולילה בטיטואן. שם נתוודע לפנקס של החברה קדישא, שתועדו בו נפטרי הקהילה במשך קרוב למאה שנה. בחיבור זה המחבר מביא את תיאור הפנקס, את הרקע ההיסטורי, הסוציולוגי והתרבותי של הקהילה בתקופת ניהולו, תובנות שעלו מניתוח דרכי הרישום בו, ולבסוף את רשימת הנפטרים המלאה. מבעד לכל אלה ניבטת קהילת טיטואן בצבת תהליכים של נסיגה בהוויתה היהודית ושל כיבושי המודרנה בהשפעה ספרדית.
יד יצחק בן-צבי
מאת: ראובן גפני
תיאור: לעברת את שרלוק הולמס הוא סיפור יצירתם הנפתל והמרתק של התרגומים הראשונים לעברית של סיפוריו הבלשיים של ארתור קונן דויל. הסאגה הספרותית, התרבותית והאידיאולוגית הנפרשת בספר עוקבת אחר הדמויות העיקריות שהיו מעורבות במהלך, בהן מתרגמים ועורכים, עיתונאים ומבקרים, מחזאים ומדפיסים. אגב כך, נדונות בספר אחדות מן הסוגיות העקרוניות שבהן התלבט עולם התרבות העברי באותן שנים: כיצד יש ליצור ספרות עברית לאומית חדשה? מה יש לכלול בה ומה להותיר מחוצה לה? מהו מעמדה של הספרות המתורגמת? ומה בין ספרות ילדים לספרות מבוגרים בהקשר הלאומי? היבוא התרבותי של דמות הבלש הנודע לארץ ישראל בתקופת המנדט מוצג בספר זה על רקע הקשרו התקופתי: התפיסה האידיאולוגית שנלוותה ליצירת התרגומים הראשונים, הפולמוס המפתיע שנלווה לא אחת להופעתם, ומגוון האופנים הכתובים והמומחזים שבהם נעשה שימוש פוליטי בדמותו של הולמס בתקופה זו. המעקב אחר היווצרותם והתקבלותם של התרגומים הראשונים חושף גם את יחסו המורכב של היישוב העברי לספרות ולתרבות האנגלית, בתקופה שבה היחסים בין היישוב העברי לשלטון הבריטי בארץ ישראל היו ממילא מתוחים ומורכבים.
יד יצחק בן-צבי
מאת: אבי בראלי, אורי כהן
תיאור: עלייתן של קהילות שלמות מקרב יהודי ארצות האסלאם בשנות החמישים העמידה במבחן היסטורי ואמפירי את הרעיון שקיים קולקטיב לאומי יהודי אחד. נראָה כאילו התהום שרבצה בין חלקיה השונים של החברה ההטרוגנית שהתפתחה אז במהירות תמנע התגבשות של סולידריות בחברת המהגרים החדשה. אולם לא כך קרה. הספר מבקש לתרום לביאור הסיבות לכך שהחזוּת הקשה הזאת לא התגשמה - כלומר לתאר חלק מהבסיס החברתי־כלכלי ליצירתה של סולידריות חברתית ופוליטית בימי ראשית המדינה. הספר בודק את חתירתם של אקדמאים מהמעמד הבינוני האשכנזי לנצל את יתרונותיהם ולהרחיב את פערי השכר בינם לשאר העובדים, בעיקר עובדים מזרחים, ואת ההתנגדות רבת העוצמה של השלטון לשאיפותיהם. בהתנגשות בין שני הגורמים, ששיאה בשביתה כלל־מעמדית כושלת של האקדמאים בראשית 1956, נחשפו תפיסות מנוגדות באשר לתשתית החברתית־כלכלית והתרבותית הראויה לגיבוש הזהות הקולקטיבית של מדינת הלאום החדשה. הניצחון של שלטון מפא"י על האקדמאים היה בבחינת 'שירת הברבור' האחרונה של מפא"י כמפלגת פועלים. המעמד הבינוני, שמפלגת השלטון הכניעה בתחילת 1956, כבש אותה עצמה ממחצית שנות השישים והכתיב לה את דרכו החברתית־כלכלית, שנדחתה בעשור הראשון לקיום המדינה. הספר מתמודד אפוא עם טענה מושרשת במחקר הסוציולוגי וההיסטורי על עמדת השלטון כלפי המזרחים ועל שיתוף הפעולה של מפא"י עם המעמד הבינוני האשכנזי, ופותח צוהר חדש להבנת ההתגבשות המעמדית־עדתית של החברה והפוליטיקה בישראל.
יד יצחק בן-צבי
מאת: ירון רז
תיאור: אליאס-אליהו ששון היה הבולט מבניה של הקהילה היהודית בדמשק. הוא היה הראשון מיוצאי ארצות ערב שזכה למעמד של ראש אגף במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ומאוחר יותר היה הראשון מיוצאי הארצות האלה שזכה לכהן כשר בממשלת ישראל. עד להשתלבותו במערך המדיניות והמודיעין החשאי של הסוכנות היהודית קנה ששון את שמו בכתיבה בעיתונות הערבית במזרח התיכון. החל משנת 1934 השתלב ששון בצוות הלשכה הערבית של המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. בשנים 1948-1940 כיהן כראש האגף הערבי במחלקה המדינית. בתפקידו זה היה ששון הדמות המרכזית בין העוסקים במה שכינו בני הזמן 'השאלה הערבית' לצידם של דוד בן-גוריון ומשה שרתוק. תרומתו הייתה הבולטת ביותר להקמתה והתפתחותה של קהילת המודיעין הישראלית ולמגעיה עם ארצות ערב. ערב הקמת המדינה הוא היה חבר במשלחת הציונית לאו"ם ולאחר מלחמת העצמאות מונה לתפקיד מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ. בשנים 1949-1948 היה חבר במשלחת ישראל לשיחות המדיניות עם ממשלת מצרים ושותף בתחילת המגעים עם ירדן. מאוחר יותר כיהן כציר ישראל בתורכיה, כשגריר ישראל באיטליה וכשגריר ישראל בשוויץ, וכן כיהן בממשלת ישראל כשר הדואר וכשר המשטרה. ששון היה הראשון מבין המדינאים הישראלים שהתריע לאחר מלחמת ששת הימים על המשמעות הדמוגרפית של סיפוח מאות אלפי ערבים למדינת ישראל ועל הסכנה שתיווצר מדינה דו-לאומית. במהלך שנות השישים התריע ששון כי זעמם של בני עדות המזרח על יחס הממסד האשכנזי אליהם עלול להתפרץ בצורה אלימה. הוא היה מהראשונים לחזות את תופעת הפנתרים השחורים. מיואש מיכולות להביא למפנה בדרכה החברתית והמדינית של מפלגתו, פרש מהממשלה ולאחר מכן מן הכנסת. שנים מספר היה מרותק למיטתו, עד לפטירתו ב-1978.
יד יצחק בן-צבי
מאת: יוחאי עתריה
תיאור: אל פרימו לוי ואל ק.צטניק, מהדמויות הבולטות ביותר בשיח השואה בארץ, מתייחסים בדרך כלל כאל שני הפכים גמורים: בעוד לוי כותב באופן שקול ומודע, משחזר ק.צטניק בכתיבתו את הטראומה. בספר שלפניכם מראה פרופ' יוחאי עתריה שתפיסה זו מוטעית מהיסוד, ושהקרבה בין פרימו לוי וק.צטניק גדולה בהרבה מכפי שאפשר לשער. עתריה מציע שכדי להבין טוב יותר את עולמם של הקורבנות ושל הניצולים עלינו לאחוז בשתי נקודות המבט: בעוד האחיזה בלוי, בזמן שקוראים בק.צטניק, מאפשרת לנו לשמור על עוגן בזמן הקריסה החוזרת ונשנית, האחיזה בק.צטניק, בשעה שקוראים בלוי, מאפשרת לנו להרגיש בתהומות הפעורות מתחת למשפטים הנקיים והמדויקים. היכולת של עתריה לאחוז בשתי נקודות המבט ולנוע ביניהן מאפשרת לו להגיע לתובנות עומק חדשות על עולמו של הקורבן ולזעזע מהיסוד את מה שנתפס כבר עשרות שנים כמובן מאליו. הספר מכיל קטעים מספריהם של לוי וק.צטניק, נוסף על קטעי מחקר ועדויות; כל אלה נארגים בכתיבתו המדויקת של עתריה ליצירה מטלטלת שיש בה בשורה של ממש.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: דורית וייס
תיאור: שליחות בלבן מביא לראשונה את סיפור שליחותם של אחיות ורופאים במחנות עתלית, מאוריציוס, עָדֶן וקפריסין, אשר בהם נעצרו עולים ופליטים יהודים בדרכם לארץ ישראל בימים של טרום הקמת המדינה. היו אלה מחנות במושבות כתר בריטיות שהממשל הבריטי אמור היה לספק בהם מענה רפואי הולם. העובדה שבכל המחנות הללו ניתנו שירותי הרפואה והסיעוד בסיוע אנשים מהיישוב היהודי בארץ ישראל, כמו גם בכוחות עצמיים של הפליטים, הייתה גורם מסקרן ומדרבן למחקר שעליו מבוסס ספרה של דורית וייס. שליחות בלבן הוא תולדה של מחקר רחב היקף המתבסס על יומנים, מכתבים ועדויות נדירות של מי שהיו פעילים בשירותי הבריאות במחנות הללו בין השנים 1948-1940. במחנות שררו מצוקה ותנאי מחיה קשים, תזונה לקויה ומחלות, מציאות שאנשי הבריאות התמודדו איתה תוך מחסור מתמיד בכוח אדם, בציוד רפואי ובמשאבים כספיים. שמונה השנים שנבחרו למחקר מתחילות בראשית מלחמת העולם השנייה ומסתיימות עם קום המדינה. תקופה זו אופיינה באירועים היסטוריים משמעותיים בארץ ישראל ובעולם, אירועים שהשפיעו על המחנות, על הקמתם ועל סגירתם. סוף המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל הם נקודת הסיום של המחקר. בפועל, עבור שירותי הבריאות והסיעוד במדינה שאך זה קמה לא היה זה סיום "השליחות בלבן", שכן במובן מסוים הייתה זו רק ההתחלה של עיצוב שירותי הבריאות בישראל כפי שאנו מכירים אותם היום.
רסלינג
מאת: משה שמש
תיאור: ספרו החדש של משה שמש, מהנכּסה לעֻבּוּר, הוא השלישי בטרילוגיה שנועדה לתעד ולסקר את קורותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית החדשה מתוך התייחסות לעמדת מדינות ערב בסכסוך הערבי-ישראלי בשנים 1974-1949. תקופה זאת מתאפיינת בשני קטבים: מצד אחד התבוסה במלחמת 1948 – הנָכּבָּה הערבית-פלסטינית; מצד שני, "אל-עֻבּוּר" (חציית התעלה) – הניצחון האסטרטגי הערבי בפתיחת מלחמת יום הכיפורים וההישג של התנועה הלאומית הפלסטינית בהחלטת ועידת הפסגה הערבית ברבאט (אוקטובר 1974): הכרעה ערבית בדבר היותו של אש"ף המייצג החוקי הבלעדי של העם הפלסטיני. המחבר עושה זאת תוך כדי התייחסות להתפתחויות המדיניות בעולם הערבי ובזירה הפלסטינית, כהמשך לשני הספרים הקודמים בטרילוגיה: מהנכבה לנכסה: הסכסוך הערבי-ישראלי והבעיה הלאומית הפלסטינית, 1967-1957, והתחייה הלאומית הפלסטינית בצל משבר מנהיגות – מהמופתי עד שקירי, 1967-1937. שלושת ספרי הטרילוגיה נכתבו בפרספקטיבה היסטורית של מספר עשורים. מכאן שהערכת האירועים הייתה לעיתים קרובות שונה מהערכתם בזמן ההתרחשויות עצמן, כפי שסוכמו בדוחות דיפלומטיים, בספרי היסטוריה או בסקירות מודיעין והערכות שגובשו בזמן האירועים או בסמוך אליהם. המחקר הנוכחי מציב במרכזו את התפיסה באשר לקשר ההדוק בין התפתחות הסכסוך הערבי-יהודי (ציוני) ואחר כך הערבי-ישראלי, ובין התפתחותה, תוכנה ומרכיביה של התנועה הלאומית הפלסטינית מראשית צמיחתה במחצית הראשונה של המאה ה-20 עד ימינו. מחקר על הבעיה הפלסטינית (או התנועה הלאומית הפלסטינית החדשה) ללא מחקר על הרקע הערבי והעמדה הערבית בסכסוך הערבי-ישראלי הוא כמו עץ בלי שורשים, ולהפך – חקר הסכסוך הערבי-ישראלי ללא חקר הסוגיה הלאומית הפלסטינית לוקה בחסר.
רסלינג
מאת: הר נוי שמואל
תיאור: ההיסטוריה המפוארת של צפת במאות האחרונות זכתה למחקרים רבים. מעט מהמחקרים התמקדו בצפת של מחצית המאה ה־ 19 ותחילת המאה ה־ 20 . בתקופה זו התרחשו אירועים ותהליכים משמעותיים שהשפיעו ועיצבו את עתידה של צפת. אחד התחומים המרכזיים שלא זכה למחקר נפרד ומעמיק הוא התפתחות החינוך בצפת. ספר זה, הסוקר בצורה מעמיקה ורחבה את התפתחות החינוך בצפת ביובל השנים 1870 – 1920 , מנסה לגולל את הסיפור המופלא של התפתחות החינוך בעיר, מחינוך אורתודוקסי־מסורתי לחינוך עברי לאומי. הספר מבוסס על מקורות שונים ומגוונים, שואב מידע ממאגרי מידע רבים, משלב גם שירים וציטוטים של הדמויות שפעלו בתחום החינוך בצפת באותן שנים, ומוסיף נדבכים חדשים לאירועים ההיסטוריים שהשפיעו על התפתחות החינוך בצפת. הספר מגבש לנגד עיני הקורא מסמך שיכול ללמד רבות על צפת ותושביה, על מערכת החינוך בה ועל מערכת החינוך בארץ ישראל של אותן שנים. הספר מיועד לתושבי צפת ולאוהביה, למתעניינים בתולדות ארץ ישראל בעת החדשה בכלל, ובהתפתחות החינוך בגליל בפרט, לאנשי חינוך, למורי דרך, לחובבי היסטוריה ולאורחים המתכננים ביקור בעיר צפת.
מאת: ואן דה פר סלמה
תיאור: סלמה ואן דה פֶּר היתה יהודייה הולנדית בת 17 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בשנת 1941 נהפכה העובדה הפשוטה הזאת לעניין של חיים ומוות. אביה נתפס ונשלח למחנה עבודה, אמה ואחותה הסתתרו – עד שנבגדו ביוני 1943 ונשלחו לאושוויץ. פעמים רבות חמקה סלמה, כמעט באורח נס, מליפול בידי הנאצים. לבסוף, בצעד של התרסה והתקוממות, הצטרפה לתנועת ההתנגדות ההולנדית תחת השם הבדוי מרגרטה ואן דר קאוט. במשך שנתיים סיכנה "מרגה" את כל מה שהיה לה. היא צבעה את שערה לבלונד, נעזרה בתעודת זהות מזויפת כדי להתחזות לבת הגזע הארי ונסעה בכל רחבי הולנד כדי להבריח עלונים, להעביר מידע, להציע תמיכה ועידוד ולהפיץ את רוח ההתנגדות, או במילותיה, כפי שהסבירה לאחר מכן, "עשתה את מה שהיה צריך לעשות." ביולי 1944 אזל מזלה והיא נתפסה ונשלחה למחנה הריכוז לנשים "ראוונסבריק", שם שרדה בעזרת זהותה הבדויה. רק לאחר סיום המלחמה היא יכלה להחזיר את זהותה והעזה לומר שוב: שמי הוא סלמה.
מטר הוצאה לאור בע"מ
הצג עוד תוצאות