מאת:
לימור דנש, אמיר לוי, מרדכי כהן, נדב דוידוביץ', ניר קידר
תיאור:
עד שנות ה־80 של המאה ה־20 , המשק הישראלי התאפיין בריכוזיות גבוהה ומעורבות ממשלתית עמוקה בכלכלה. מדיניות זו, שהתאימה לשעתה, הובילה לצמיחה כלכלית מרשימה ולרמות אי־שוויון נמוכות יחסית. אך שינויים במשק העולמי, רצף מלחמות באזור וגורמים נוספים הביאו את ישראל למשבר כלכלי חריף ואינפלציה חמורה. הללו הובילו לאימוץ תוכנית הייצוב בשנת 1985, שפתחה את השלב השני בהתפתחות המשק הישראלי. במסגרת התוכנית צומצמו הוצאות הממשלה, הופרטו חברות והשוק הפך לתחרותי יותר. על אף שהמשק הישראלי הגיע להישגים מרשימים, פירות הצמיחה לא חולקו באופן שוויוני, ואי־השוויון הוביל לפערים גדולים בהכנסה, בנגישות לתשתיות, בחינוך ובבריאות, וכן לפגיעה במוביליות החברתית. כעת הגיע הזמן לעבור לשלב הבא בתולדות המשק – צמצום אי־השוויון.
מחקרים מראים שככל שאי־השוויון גדל, כך קטנה ההשתתפות הפוליטית, בעיקר בקרב השכבות החלשות, וכן שאי־שוויון כלכלי נקשר גם לרמות גבוהות של אי־אמון במערכות הציבוריות. חיבור זה מציג מתווה ממוקד לצמצום אי־השוויון בישראל, שאינו כולל בהכרח הקצאת תקציבים אלא שינויים מבניים במספר מערכות מרכזיות.
שני עקרונות יסוד מנחים חיבור זה: הראשון, ביזור סמכויות שלטוניות מהממשל המרכזי לגורמים שלטוניים הקרובים לאזרחי המדינה ומבינים את צורכיהם היום־יומיים טוב יותר. עקרון זה מיושם במדינות רבות בעולם, והוכח כמקדם יעילות במוסדות השלטון, מעודד השתתפות פוליטית רחבה יותר ויוצר התאמה רחבה יותר בין רצונות האזרחים למדיניות הממשלה. השני, צמיחה כלכלית מכלילה ששואפת להשגת מטרות מעבר להגדלת התוצר, ומבוססת על חלוקה הוגנת יותר של פירות הצמיחה וקידום כלכלה מקיימת.