נמצאו 274 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: נאוה סביליה שדה
תיאור: הבדל בסיסי קיים בין האמנות לאורך ההיסטוריה לבין האמנות העכשווית: בעוד שהאמנות העתיקה היוותה חלק אינטגרלי מחייו של האדם, זמינה וניבטת מכל פינות העיר בכל עת, הרי שהאמנות העכשווית היא מנותקת, לעיתים מנוכרת, וההתבוננות, התגובה, והגישה אליה, היא בבחינת בחירה. יצירות רבות אינן מובנות כלל לצופים אשר תחום עיסוקם המקצועי אינו אמנות, ואשר אינם בקיאים בתולדות האמנות ושפתה. כתוצאה מכך, נוצר מצב בו האמנות הינה נחלתו של ציבור מוגבל, והעבודה האוצרותית מיועדת, הלכה למעשה, לציבור זה בלבד.

בעיה זו אף חריפה עוד יותר בישראל, משום שבניגוד לאירופה, בעלת המסורת האמנותית-האסתטית המפוארת, אשר ניבטת בעיקר בערים הגדולות ונוכחת בחיי היומיום (ממש ברחובות העיר, עוד טרם כניסה למוזיאון), ואשר מהווה מקור לגאווה לכל אזרח ממוצע נטול השכלה באמנות, הרי שבישראל חסרה מסורת זו, דבר שמעמיק את היעדר הזיקה לאמנות עתיקה ועכשווית כאחת.

ספר זה נובע ממחקר נרחב, שיעודו לשנות מצב זה בישראל באמצעות פיתוח תיסה המוגדרת כאוצרות פלורליסטית. תפיסה זו מבוססת על ההכרה בערך הפלורליזם בחברה ובתרבות הישראלית כמאפיין בסיסי, ומטרתה להביא לכך שאמנות תדבר אל לבו של ציבור רחב הרבה יותר מאשר בעת הנוכחית. חלקו הראשון של הספר מציג את ההיבטים התיאורטיים של עקרון האוצרות הפלורליסטית, ואילו החלק השני מציג את ההיבטים המעשיים והישומיים של צורת מחשבה זו.
איפאבליש הוצאה לאור
מאת: מימי חסקין, דינה חרובי
תיאור: ספרן של מימי חסקין ודינה חרובי פורש דיון מרתק ומקורי במקומה של עוזרת הבית בשיח הספרות העברית. באמצעעות הצלבה מתוחכמת של זהויות מגדריות, מעמדיות, לאומיות ואתניות, הן חושפות את הדרכים המגוונות שבאמצעותן פועלים מנגנוני כוח ספרותיים בכינונה של סטראוטיפיות מדוכאת ומודרת. קפדנותו של הניתוח הביקורתי של הזהות התימנית, הרוסית והערבית של עוזרת הבית חושפת את דכאנותם של טקסטים הגמוניים, שבעודם מפגינים רגישות ואמפתיה הם חוזרים ומשכפלים את הסטראוטיפ, חשיבותו הרבה של הספר ניכרת גם ביכולתו להצביע בזהירות רבה על הדרכים שבהן מייצרת הספרות קולות של מחאה והתנגדות לדיכוי באמצעות השתקה. - חנן חבר" -- מן המעטפת האחורית. ‬
הוצאת גמא
מאת: דוד נופר
תיאור: העשייה האינטנסיבית של אדריכל דוד נופר, המלווה בהתמסרות ואהבה טוטליות לארכיטקטורה, יצרה לאורך עשורי השנים, מסה מעוררת השתאות של מבני ציבור אייקונים, בכל רחבי הארץ. מהמרכז ועד לפריפריה, אם זה בית ספר, או מרכז קהילתי, ספריה או מוזיאון, ערי ישראל זרועות במבנים שתכנן: אדריכלות של פתיחות, של צבע והומור, משתנה ומתרעננת ללא הפוגה, משנה מוסכמות, קורצת לאופנות המתחלפות. ספר זה על האדריכלות של דוד נופר, חסר תקדים ברוחב היריעה שלו, מנסה לארוז מבחר מעבודותיו אלה ולספק תובנה על עבודתו ועל תכנון מבני ציבור בישראל, בכלל.
מתחמי עיצוב ואדריכלות
מאת: גיורא אוריין
תיאור: הספר מאגד עבודות ייחודיות, של 85 משרדי אדריכלות ועיצוב, שנבחרו בקפידה, לייצג את הענף בפני היזמים ומקבלי ההחלטות הציבוריים והפרטיים, בענפי הנדל"ן, כלכלה ומסחר, התקשורת הכתובה והאינטרנטית, באקדמיה ובמחקר.
מתחמי עיצוב ואדריכלות
מאת: אורלי שרם
תיאור: תחילתו של תהליך תכנון אדריכלי, מתרחש במפגש בין לקוח, אדריכל ומקום. הלקוח, מבקש לבטא את חלומותיו, רצונותיו, ציפיותיו. האדריכל, מצויד בתפיסת עולמו ויכולתו המקצועית, הוא זה שאמון על הגשמת אותו חלום. המקום, האתר, הוא מרחב מורכב המחולל את הבית, בו נוצר האובייקט האדריכלי. מפגש רב עוצמה זה, מתפתח ומבשיל עד הרגע בו יש ניצוץ, הבזק של רעיון, הבנה וחיבור בין הרכיבים. עבור האדריכלית אורלי שרם, הרגע הזה שזור בכל שלבי התכנון והיצירה של הפרויקטים עליהם היא עומלת יחד עם צוות משרדה. "הניצוץ" מלווה אותה בעבודתה, גם ברגעים המורכבים והמאתגרים ביותר. כל פרט בניין, כל חומר וכל חלל, הינם תוצר של המפגש המשולש — לקוח, אדריכל ומקום, תוך הקפדה חסרת פשרות על שימור ופיתוח אותו ניצוץ — הרעיון, פירוק קיבעונות וביצוע בפרטים מושלמים.
במשרד הנושא את שמה, אותו הקימה בשנת 1980 ,עובדים כיום 17 אדריכלים ומעצבים האמונים על תכנונם של כ-40 פרויקטים במקביל. הסטודיו עוסק בתכנון אדריכלי ועיצוב פנים על־פני טווח רחב של קני מידה: החל בתכנון מבני מגורים, מסחר, מלונאות, בנייה פרטית ודירות יוקרה, ועד עיצוב חללים יוצאי דופן, ריהוט, פרטי בניין וחפצים ייחודיים. כל זה בארץ ובעולם: ארה"ב, האיים הקריביים, שווייץ, לונדון, יוון, צרפת, תאילנד.
מתחמי עיצוב ואדריכלות
מאת: עמרי ניצן
תיאור: זיכרונותיו, חוויותיו, הצלחותיו, כישלונותיו, תובנותיו ואהבתו האינסופית לתיאטרון של הבמאי עמרי ניצן. ניצן, מהבמאים הבולטים בישראל, מזמין אותנו להציץ אל מאחורי הקלעים של עולם התיאטרון, ובתנופה סיפורית מרשימה מספר על עבודתו עם מיטב השחקנים, היוצרים ואנשי התיאטרון בישראל: חנוך לוין, ניסים אלוני, עדנה מזי"א, איתי טיראן וטובים אחרים; על הזוגיות המקצועית עם נעם סמל שנמשכה שלושים שנה ועוד. בגילוי לב מתאר ניצן את החרדות, המשברים, החלומות והמפלות, מספר על בימוי, תהליכי חזרות, יצירת רפרטואר וגיבוש השקפת עולמו כמנהל אומנותי, וכל זאת על רקע המציאות החברתית והפוליטית בישראל בעשורים האחרונים. הספר האישי ורב-הערך הזה כמוהו כהצגה מרתקת ומסקרנת: יש בו דרמה, אינטריגות, תובנות מעוררות מחשבה, אהבה, כאב והומור.
כנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: הלל ויס
תיאור: מבחר מן המאמרים והמחקרים ביצירת עגנון, פרי עבודתו של הלל ויס משך חמישים שנה כלולים בשני הכרכים של 'קול הדם' 2022 ,הוצאת 'ספרא' המשכו ואחיו של ספרו 'קול הנשמה', הוצאת אוניברסיטה בר־ אילן 1985. יצירת עגנון ספוגה בזיכרון דמי נקיים ובתביעת האדם מן הא-ל, עד אנא, עד מתי? 'קול הדם' מהדהד תביעת הא-ל, בורא העולם ומנהיגו נגד קין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" ותביעתנו היהודים ממנו, מן הא-ל לזכור בני עמנו הטבוחים מאז חורבן ירושלים ועד הנה תוך אמונתנו ומבטחנו בו: "כי כל דרכיו משפט". עגנון בנה ויצר מתוך ביוגרפיה משיחית כאילו נולד בתשעה באב, כך כתוב גם על קברו. ביוגרפיה שעימה הזדהה בכל תג של יצירתו. ומתוכה ילד את שליחותו כסופר. ביצירתו במיטבה הוא ראה ניסיון נואש לתיקון מעשה הבריאה. גם סיפורי האהבה הגדולים של עגנון, הסיפורים הביוגרפיים הלא מוסווים והמוסווים הם דרמות טראגיות, ניסיונות תיקון נואשים של זיווגים פגומים שיש בהם חוטים אלגוריים, לרבות הרומנים "החילוניים" שלו ואף הללו הנחשבים לאתיאיסטיים ומרדניים כדוגמת הרומן 'שירה'. מתח תמיד שרוי בין אנרכיה ותוהו לבין משמעות וייעוד נסתר. הנסיון לאחות את היריעה הפגומה הוא האתגר המשיחי של יצירת עגנון אותו התאמצנו לחשוף ולהנהיר.
ספרא : בית הוצאה לאור - איגוד כללי של סופרים בישראל
מאת: הלל ויס
תיאור: מבחר מן המאמרים והמחקרים ביצירת עגנון, פרי עבודתו של הלל ויס משך חמישים שנה כלולים בשני הכרכים של 'קול הדם' 2022 ,הוצאת 'ספרא' המשכו ואחיו של ספרו 'קול הנשמה', הוצאת אוניברסיטה בר־ אילן 1985. יצירת עגנון ספוגה בזיכרון דמי נקיים ובתביעת האדם מן הא-ל, עד אנא, עד מתי?

'קול הדם' מהדהד תביעת הא-ל, בורא העולם ומנהיגו נגד קין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" ותביעתנו היהודים ממנו, מן הא-ל לזכור בני עמנו הטבוחים מאז חורבן ירושלים ועד הנה תוך אמונתנו ומבטחנו בו: "כי כל דרכיו משפט".

עגנון בנה ויצר מתוך ביוגרפיה משיחית כאילו נולד בתשעה באב, כך כתוב גם על קברו. ביוגרפיה שעימה הזדהה בכל תג של יצירתו. ומתוכה ילד את שליחותו כסופר. ביצירתו במיטבה הוא ראה ניסיון נואש לתיקון מעשה הבריאה. גם סיפורי האהבה הגדולים של עגנון, הסיפורים הביוגרפיים הלא מוסווים והמוסווים הם דרמות טראגיות, ניסיונות תיקון נואשים של זיווגים פגומים שיש בהם חוטים אלגוריים, לרבות הרומנים "החילוניים" שלו ואף הללו הנחשבים לאתיאיסטיים ומרדניים כדוגמת הרומן 'שירה'. מתח תמיד שרוי בין אנרכיה ותוהו לבין משמעות וייעוד נסתר. הנסיון לאחות את היריעה הפגומה הוא האתגר המשיחי של יצירת עגנון אותו התאמצנו לחשוף ולהנהיר.
ספרא : בית הוצאה לאור - איגוד כללי של סופרים בישראל
מאת: מתן אהרוני
תיאור: בתחילת שנת 2000 החלו יוצרים ויוצרות חרדים להפיק סרטים עלילתיים בעלי מאפיינים דתיים. הסרטים הופצו לחרדים מזרמים ש"פתוחים" לטכנולוגיה מודרנית ומשתמשים בה, ובן רגע היו לפופולריים מאוד. תופעה זו, המתרחשת גם היום לצורותיה, מקפלת בתוכה תובנות רבות על החברה החרדית בישראל ועל התנהלותה התרבותית. ספר זה עוסק בשני תחומי מחקר עיקריים: תקשורת קהילתית ותרבות הפנאי בחברה החרדית בישראל, מתוך בחינה אתנוגרפית ארוכת טווח של הקולנוע החרדי – סרטים בהפקה ובהפצה של חרדים וחרדיות למגזרים החרדיים, ובהם מוצגים גיבורים וגיבורות חרדים. בספר משולבים שלושה תחומי חקר ודעת עיקריים: מחקרי תקשורת ותרבות, אנתרופולוגיה חזותית ולימודי יהדות. בעזרתם נבחנים ומוסברים אופני ההפקה, ההפצה וההתקבלות של סרטים חרדיים עלילתיים. עוד נבדקים כאן סרטים חרדיים שעוסקים בעיקר בזהויות מעמדיות, זרות ולא פורמליות בחברה החרדית ובמיקומן החברתי. הספר מציע הצצה לשינויים המתרחשים בחברה החרדית בישראל והבנה תאורטית שלהם מנקודות המבט של סוכני תרבות חרדים חדשים שצמחו מלמטה, יצרו, עיצבו ופיתחו תעשיית קולנוע חרדית, ושל צרכני הסרטים החרדיים, שהוסיפו והרחיבו את הצפייה בסרטים לתרבות פנאי קולנועית-חרדית מודרנית, חדשה ומיוחדת. צירופם של כל אלה מעלה מחשבה מחודשת על גבולות פנימיים וחיצוניים של החברה החרדית בישראל.
מוסד ביאליק
מאת: יצחק מלר
תיאור: בשנת 1966 פרסם הסופר הצעיר יורם קניוק את הנובלה "חימו מלך ירושלים" אשר עסקה בהלם קרב. יצחק מלר יוצא בספרו למסע טקסטואלי בין כתביו הנפתלים של קניוק על מנת להבין כיצד השפיע הלם הקרב ממלחמת תש"ח על מכלול כתיבתו של קניוק. מלר טוען שקניוק בחר בדרך הישירה, הבוטה והאכזרית ביותר כדי לייצג את הטראומה-פוסט-טראומה האישית שלו, ואת זו של החברה הישראלית-יהודית: הוא בחר לטבול את העט בתוך הפצע, לתחוב את אצבעותיו במורסות כרוניות מדממות. את דרכו של קניוק ניתן לכנות בהקשר זה "גם וגם" או "זה לצד זה וביחד", כלומר שהוא מצווה עלינו לחיות עם הסתירות באמצעות המשקפת הפוסט-טראומטית.

דרכו הפואטית של קניוק היא בחירה בחזרתיות כפייתית של צימודים פרדוקסליים: מצד אחד התרסה אנטי-ממסדית חסרת רסן, מצד שני חתירה עיקשת לפשרה, פיוס, שיתוף וויתור על שנאות ונקמות. על פי קניוק יש לחטט בפצעים, להעלותם על פני השטח וללמוד לחיות איתם. על פי הגיון זה אין זה חטא להשוות בין השואה לנכבה – כל אחד ואסונו הוא. גם אם מתקיים ניגוד בין היהודי שחזר מהגלות לפלסטיני הילידי, גם אם הייתה מלחמה ונוצרו יחסי כובש-נכבש, אדון ומשרת, גם אז חייבים לדעת לגשר באמצעות הכרה הדדית וניסיונות עיקשים ובלתי פוסקים לסליחה, פיוס ופשרה. באותה מידה שאי-אפשר להחלים מהלם קרב אישי אלא יש ללמוד לחיות אתו ולצידו מחדש, כך יש לנהוג בשברים החברתיים-פוליטיים שנכפו עלינו כאן ועכשיו.
רסלינג
מאת: איל בסן
תיאור: דמותו של אורי ניסן גנסין, שחייו הקצרים היו רצופי סבל ונדודים, אך חזותו והליכותיו הקרינו, לדברי מכריו, כוח שקט, אצילי ומסוגנן על כל סביבותיו, הילכה קסם על עולם הספרות למן הופעתו הראשונה על במת התרבות העברית בעשור הראשון של המאה העשרים. סיפוריו הליריים, שנתפסו כשיקוף של נסיבות חייו, נחשבים עד היום ליצירות מופת של כתיבה פסיכולוגית מודרניסטית. דווקא לנוכח הגישות הקנוניות לפרשנות יצירתו המופתית של גנסין, מבקש הספר 'גנסין סטייל' להציע למחקר הספרות העברית סגנון אחר של קריאה ומחשבה, 'סטייל' חדש של כתיבה ביקורתית. במוקד כל אחד מפרקי הספר ניצב דבר מה קטן שמתקיים בשולי הנושאים הגדולים, דבר מה צנוע לכאורה: משפט אחד, סיבה טפלה, גמגומים והמהומים, מה שמתבטל ונסוג, מה שלא תופס עמדה, פעולה שלא נעשית, החום הנישא באוויר. אלא שדווקא מנקודת המוצא הזאת מבקשים מהלכי הקריאה הנפרסים כאן להעמיד שיעורים תאורטיים, היסטוריוגרפיים ופרשניים שהולכים בגדולות. במובן אחד אפוא 'גנסין סטייל' הוא חיבור על יצירתו של אורי ניסן גנסין, והוא מבקש להחזירה למרכז העיון המחקרי יותר ממאה שנים לאחר שנכתבה, ולקרוא בה כמו שלא נקראה עד כה. במובן רחב יותר 'גנסין סטייל' הוא גם חיבור נועז ומקורי על היחסים בין ספרות לתאוֹריה, על הרגישויות הפרשניות של רגע ההווה, ועל הצורך בניסוחו של אתוס ביקורתי מסוג חדש למחשבת הספרות העברית של המאה העשרים ואחת.
מוסד ביאליק
מאת: נועה שקרג'י
תיאור: איך מתמודדת השירה, אומנות עתיקה, עם שאגת האינטרנט? מי צריך כתבי עת אם אפשר להעלות שירים לפייסבוק? האם צריך להכיר שפות תכנות כדי לכתוב שיר אינטרנט? מה עושים כאשר מספר הלייקים נעשה לכרטיס כניסה לקנון הספרותי? תשובות לשאלות כגון אלו מוצגות בספר זה, המבקש לתאר ולהגדיר לראשונה את מאפייני שירת האינטרנט העברית באמצעות מושג מקורי: "אינטרנטיקה". הספר מגדיר את הפואטיקה של שירת האינטרנט באמצעות מיפוי וניתוח של מאות שירי אינטרנט שנכתבו בעברית ופורסמו בישראל, ועל פי שלושה כלים מרכזיים שנותנת הרשת בידי המשורר: כלי לתיעוד, כלי לעבודה, וכלי למשחק. "אינטרנטיקה" מציע מודל תאורטי ומתודולוגי ראשון, המצליח לנסח מערכת יחסים המשלבת את מכלול הגורמים הפועלים על השיר האינטרנטי: השפעת המאפיינים הטכנולוגיים של האינטרנט, אופן ההתנהלות של הקהילה היוצרת ומשקלה המכריע, וכמובן, יחסי צורה ותוכן בתוך היצירה האסתטית. "אינטרנטיקה" הוא מחקר בין-תחומי, המשלב התחקות אחר המאפיינים והמשמעויות של האינטרנט, בצד מחקר ספרותי העוסק בתמורות המתחוללות בשדה השירה עקב התפתחויות טכנולוגיות אלה.
מוסד ביאליק
מאת: רבקה אלינב
תיאור: "כי מרה מאֹד הדעת" – הצהרה מפתיעה לכאורה כשהיא בוקעת מקולה של אינטלקטואלית בולטת כלאה גולדברג. גולדברג (הידועה) ולצדה אלישבע ביחובסקי (האנונימית כמעט) הן שתי היוצרות הראשונות שהציגו בספרות העברית טיפוס חדש של גיבורה אינטלקטואלית ויוצרת, כזו שמבחינתה הדעת והיצירה היא בגדר משאת לב, ציר זהות וטעם קיומה. כמו בתרבות הכללית גם בתרבותנו, לרבות במורשת הספרות העברית החדשה, השליטה הגברית הבלעדית על העט ועל הקול יצרה במשך דורות "מראה גברית", אשר שיקפה והגדירה לנשים מהו המודל הראוי של נשיות ומהו האופק לציפיותיהן מעצמן. על רקע זה עולה שורה של שאלות: האם הצטרפותן של נשים למעגל הלימוד והיצירה מסמנת מגמה של שחרור מהתבניות הסטריאוטיפיות? האם המבט הנשי ברא גיבורות אוטונומיות מבחינה רוחנית ונפשית, שנאבקות להתפתח כנשות רוח וכאמניות המנהלות שיג ושיח עם העולם באמצעות יצירתן ? והאם מוצדק להכתיר גיבורות אלו בתואר 'אינטלקטואליות'? כמענה לשאלות אלו מוצגת בגוף הספר קריאה פרשנית המשווה בין הרומן סמטאותמאת אלישבע (ביחובסקי), הרומן העברי הראשון פרי עטהּ של אישה בארץ ישראל, ובין הרומנים והוא האור ומכתבים מנסיעה מדומה של לאה גולדברג ועמם כמה מסיפוריה הקצרים. ספר זה שופך אור חדש על הערכת דמותה של אלישבע ועל יצירתה, ובמקביל מציע הערכה מחודשת לסיפורת של גולדברג בזיקה למכלול יצירתה. הטענה המרכזית העולה ממנו נוגעת לבשורה המקופלת בגיבורות שהן בוראות בעטן ובאופק החדש שהן מעניקות לקיומן כנשים. אף כי שחרורן מן הסטיגמות בולמות של העבר הוא עדיין חלקי וכבול, הרי שבעצם הופעתן מהווה ציון דרך ומקור של העצמה לדור ההמשך של קוראות, של כותבות ושל גיבורותיהן.
מכון מופ"ת
מאת: רבקה אלינב
תיאור: ​​​קריאה המתריסה "דווקא רציתי לצאת מגדרי" מפיה של מריה סיבילה מריאן, אמנית חלוצית מן המאה ה-17, עשויה לשמש כסיסמה מזהה למסען של הגיבורות העומדות במרכזו של ספר זה. זהו מסע חיפוש זהותי (quest) הניזון מיסוד אנרכי של שחרור. הניצוץ המתניע את מסע התגבשותן והתגשמותן כיוצרות כרוך במאבק בגדרות שגזר עליהן מגדרן. הן מונעות מהדחף העז למרוד בקונבנציות התרבותיות שנועדו לקבע אותן למשבצת ייעודן המוּלד. הדיון הנפרש בספר מתחקה אחר הדקדוק הפנימי של מסע החניכה הנשי: מהו סוד המשיכה של רומן החניכה (Bildungsroman) בעיניהן של סופרות; מה הן אותן חוזקות שהפכו אותו ליעד מבוצר גברי; מה הן נקודות ההשקה בין מסע הגיבור למסע הגיבורה; ומנגד, באילו נקודות מתייחד מסע החניכה הנשי מדפוס המקור הגברי. את התשובות לשאלות אלו ועוד רבות אחרות נבקש לחלץ מקריאה פרשנית צמודת-טקסט ברומנים של רות אלמוג (שורשי אוויר; באהבה, נטליה; אישה בגן); יהודית קציר (למאטיס יש את השמש בבטן; הנה אני מתחילה) ועמליה כהנא-כרמון (ליוויתי אותה בדרך לביתה). הנחת המוצא של דיוננו בסוגיית "'דיוקן האמנית כאישה" המתמקד בסיפורת נשים עברית, היא כי בתסמיניה הגלויים והסמויים מדובר בנרטיב נשי אוניברסלי, חוצה גבולות שפה ותרבות. אשר על כן, העיון בשלושת שערי הספר מפגיש בין הגיבורות העבריות ודגמי חניכתן לבין מקבילותיהן, העשויות להיחשב מהרבה בחינות כ"שארותיהן ברוח", פרי עטן של דוריס לסינג, סימון דה בובואר, קייט שופן, דורותי ריצ'רדסון, סילביה פלאת ואן סקסטון. לנוכח המבט הגברי שכונן את הנשים כאובייקטים המתקיימים לאורו ובשבילו, הקול שסופרות מעניקות לגיבורותיהן היוצרות הוא בבחינת נקיטת עמדה אידאולוגית. הצבתן במרכז העלילה בעמדת דוברת בעלת הכרה וחשיבה ביקורתית ורפלקטיבית פירושה לנכס להן עמדה פוליטית של ידיעה ובעלות על המבט. מתוך תכונות אלו נובעת סמכותן לפרש את מסע החיים שלהן לקראת התגשמותן כאמניות ולממש את זכותן הטבעית "להסתכל לשמש בעיניים", כפי שניסחה זאת ההוגה הלן סיקסו.
מכון מופ"ת
מאת: אלזה לסקר-שילר
תיאור: בספר 'עיר של חלום' שלושה שערים. השער הראשון כולל מאמרי מבוא: 'אלזה בירושלים', 'אלזה בדרכה אל העברית' ו'אלזה בברלין'. השער השני כולל את שלושת מחזותיה: 'הנהר השחור', 'ארתור ארונימוס ואבותיו' ו'אניואני', המלווים בצילומים מהפקות המחזות בגרמניה ובמבואות של אבישי מילשטיין, ענבל בראל וגד קינר-קיסינגר. השער השלישי מכיל הומאז' לאלזה הכולל יצירות פרוזה ושירה מאת מחברים שונים. פרופ' גלילי שחר כתב אחרית דבר מרתקת הסוקרת את שלושת המחזות של לסקר-שילר, על רקע תקופתה ועל רקע המחזאות הגרמנית של המאה ה-20. קורות חייה של לסקר-שילר ורשימת פרסומים בעברית שלה, עליה ובהשראתה חותמים את הספר.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מוטי סנדק
תיאור: הגיליון פורש מניפת מאמרים וראיונות עם יוצרות וחוקרות מישראל ומהעולם, שנוצרו וגובשו לגליון מיוחד זה המדגישים את היצירה וחיי הרוח כחלק מהותי בהתמודדות עם השואה במהלכה ולאחריה. בגיליון שלושה שערים: הראשון, פורש סקירה של יצירות מתחומי אמנות הבמה כמו תיאטרון, מחול, קברט קרקס שיצרו נשים בזמן השואה. השער השני מאיר יצירות וסיפורי חיים של נשים יהודיות ולא יהודיות מארצות השונות כמו: אנה פרנק, שרלוטה סלומון, אירנה סנדלר, נלי זק"ש, חנה סנש ועוד. השער השלישי מתייחס למשפט אייכמן - אירוע שהיווה אבן דרך היסטורית בתודעת השואה, והאופן שבו הוא משתקף ביצירותיהן של שלוש יוצרות תיאטרון ישראליות.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מוטי סנדק
תיאור: גיליון זה חושף את הרצל איש התיאטרון, המחזאי שלא פסק ליצור ולהציע את מחזותיו למנהלי תיאטרון ברחבי אירופה וכל זאת תוך כדי כתיבת התסריט ל'מדינת היהודים'. איש תיאטרון בעל דמיון, מעוף, העזה, יצירתיות אשר הצליח להדביק בכוח אישיותו והכריזמה שלו מאות מקבלי החלטות מרחבי אירופה ולרתום אותם להפקת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, אולי ההפקה הגדולה ביותר על סף המאה העשרים.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מוטי סנדק
תיאור: גליון 'במה' (285) שיצא לאור בשנת 2019 היה הראשון בסדרת 'גיליונות הנושא' של במה וציין 85 שנה ליסוד כתב העת ו- 100 שנים לפרסום תרגומו של ח"נ ביאליק למחזה המפורסם והמכונן של ש. אנסקי - 'הדיבוק'. המחזה שהיה למיתוס, התפרסם לא מעט בזכות ההפקה המצליחה של תיאטרון הבימה. בגיליון זה ביקשנו לפרוש תמונה רחבה יותר של המחזה ולקחת את קהל הקוראים אל מאחורי הקלעים של ההצגה- אל סיפור המחזה. הגיליון מציג מסע מרתק בעקבות ש. אנ-סקי המחזאי, הגורמים לכתיבת המחזה, לתרגומו ליידיש ולעברית וגלגולי המחזה מן המשלחת האתנוגרפית בתחום המושב היהודי ועד שראה את אור הזרקורים בסטודיה השלישית במוסקבה על ידי ווכטנגוב בשנת 1922 והיה לאבן יסוד להקמת תיאטרון עברי כולל עשרות הפקות של המחזה ברחבי העולם.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מיכל פיק חמו
תיאור: מאז ראשיתו הקולנוע הישראלי מהווה מרחב אשר משתנה בזיקה לתהליכים שחלים בחברה הישראלית. חידושו של הספר הנוכחי בטענה שתמורות פסיכו-אידיאולוגיות ותהליכים פוסט-טראומטיים בחברה הישראלית מצאו את ביטויים בקולנוע הישראלי. הצבת התסמונת הפוסט-טראומטית כמודל פרשני-תיאורטי מספקת פרשנות חדשה לדיאלקטיקה שמאפיינת את השינויים בקולנוע הישראלי מראשיתו. הספר שב ובוחן פרשנויות קודמות ומדגים את נוכחות הטראומה ואת השפעותיה בסרטים, ולבסוף מצביע על השינוי שהתחולל בין השנים 2000–2006, כאשר חוויית הטראומה שהתקיימה בשולי העלילה שינתה את מיקומה ואת מאפייניה. הסרטים העלילתיים שזכו בפרס אופיר בשנים 2000-2006 מתייחדים בכך שהם מבטאים תגובה דיסוציאטיבית פוסט-טראומטית. סרטים אלה סימנו את השבת האמון בקולנוע הישראלי מצד הקהל הרחב והמבקרים; הם חולקים נרטיב-על משותף שמתמקד בתחום המשפחה ומבטא היסט מדילמות לאומיות ומאירועים גיאו-פוליטיים טראומטיים. תגובה זו מתאפיינת בניתוק רגשי, בהשלמה עם מצב בלתי נסבל ובהתכנסות בדל"ת אמות. היא נובעת מהוויה גיאו-פוליטית עכשווית מורכבת, המושפעת בעיקר מהתקפות טרור מבית ומחוץ שהולידו חוויות אימה ואובדן, כמו גם מתפיסת החברה ככזו הנמצאת על סף קריסה. סרטים אלה מאמצים טכניקות קולנועיות שהמחברת משייכת אותן לתגובות דיסוציאטיביות פוסט-טראומטיות. קהות החושים והאטימות מתבטאים בעיקר בזרות שחשים גיבורי הסרטים ביחס להוויה המשפחתית המקיפה אותם – הוויה שמאופיינת בניתוק מרגשות, בדה-ריאליזציה שעיקרה באימוץ מבע קולנועי סמי-ריאליסטי, בשימוש במבנה מלודרמטי לביטוי נורמות חברתיות רווחות ובאמנזיה שממירה את המורכבות ההיסטורית של ייצוגים מגדריים ואתניים בדמויות סטריאוטיפיות מנותקות ממקום ומזמן.
רסלינג
מאת: רעיה מורג
תיאור: 121 שנה לאחר שפרויד תיאר לראשונה את טראומת הקורבן, הספר טראומת הכובש, הקולנוע, האינתיפאדה מציג פרדיגמה תיאורטית חדשה לדיון במלחמות בעידן הנוכחי – טראומת הכובש. האבחנה בין טראומת הקורבן, שהיא טראומה פסיכולוגית, לבין טראומת הכובש, שהיא טראומה אתית, מוליכה לניתוח מקיף של גל הסרטים החדש שהולידה האינתיפאדה השנייה.

הקולנוע התיעודי הישראלי שנוצר בתקופה זו הוא קולנוע נועז, חתרני, שתובע מקהלו לשבור את קשר השתיקה וההכחשה של עוולות הכיבוש. קולנוע זה ייחודי בכך שהוא שופך אור לא רק על הטרגדיה של הפלסטינאים תחת הכיבוש אלא גם על זו של החיילים והחיילות הישראלים הנוטלים חלק בעימות שבו הפרת זכויות אדם של אוכלוסייה אזרחית גורמת להם ל"הלם קרב מוסרי", לטראומה אתית, ללא מרפא.

רעיה מורג מראה כיצד תיאור טראומת הכובש כטראומה אתית משמעו תביעה לאחריות ולהכרה בעוול שנעשה לאחר הפלסטיני – תביעה המופנית הן אל החיילים והן אל החברה ששלחה אותם בשמה לפעולות שיטור בשטחים. בתביעתו לכינון הכרה זו, הקולנוע התיעודי מפרק את עמדת הקורבנות השכיחה בשיח הציבורי הישראלי הפוסט-שואתי, תוך כדי כך שהוא משרטט את המעבר מעידן העד הפוסט-טראומטי לעידן הכובש-מעוול הפוסט-טראומטי. היצירות התיעודיות מראות לנו שעלינו להתגבר על עמדת הקורבנות ולהכיר בעצמנו כמעוולים כדי שנוכל לממש את המחויבות המוסרית העמוקה שלנו ביחס לאחר האתני כמו גם ביחס לעצמנו.
רסלינג
מאת: ענר פרמינגר
תיאור: "הקולנוע ישתחרר בהדרגה מעריצות החזותי ויהפוך לאמצעי כתיבה לא פחות גמיש ודק הבחנה מהשפה הכתובה. בעיה יסודית בקולנוע היא כיצד לבטא מחשבה. יצירת שפה הייתה בראש מעייניהם של התיאורטיקנים והעוסקים בהיסטוריה של הקולנוע, מאייזנשטיין ועד תסריטאים ומעבדים בקולנוע המדבר". בהשראת חזון "המצלמה-עט", כפי שניסח אותו אלכסנדר אוסטרוק ב-1948, חוזר ענר פרמינגר ושואל כיצד חושבים קולנוע? כיצד מבטא הקולנוע רעיון או רגש?

עשרה סרטים ישראלים שנעשו בין השנים 2016-1968; המתח בין המילה לבין אמנות הקול והתמונה; התמודדותו של צ'אפלין עם הפסקול כחומר והתפנית מראינוע לקולנוע; אתיקה והקשר בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי – כל אלה הם אחדים מהנושאים שבאמצעותם בוחן פרמינגר את כוחו של הקולנוע לחקור את עצמו ואת העולם, תוך כדי כך שהוא חוזר ומהדהד את חזונו של אסטרוק, אשר מהווה מצע משותף למגוון הרחב של פרקי הספר.

ספר זה מציע התבוננות חדשה ומרתקת על הקולנוע ועל תהליך הפרשנות שלו; בדרכו הייחודית הוא בוחן את המבע הקולנועי של הסרטים הנדונים מפרספקטיבה של במאי ויצירת זיקה הדוקה בין הפרשנות המבוססת על מבע קולנועי לבין ההתייחסויות ההיסטוריות, החברתיות, התרבותיות, הפוליטיות והפילוסופיות של הסרטים השונים.
רסלינג
מאת: דנה קרן-יער
תיאור: ספרות הילדים העברית נולדה בשלהי המאה ה-18 במסגרת מהפכות מודרניות של השכלה ולאומיות עברית. ספרה של דנה קרן-יער סופרות כותבות לילדים מציע לראשונה קריאה פמיניסטית ופוסט-קולוניאליסטית בספרות ילדים עברית אשר נכתבה בידי נשים מתחילת המאה ה-20 עד ימינו, וזאת על ידי קריאה קשובה וצמודה ביצירותיהן של סופרות כגון חמדה בן-יהודה, דבורה בארון, מרים ילן-שטקליס, לאה גולדברג, ימימה אבידר-טשרנוביץ, דבורה עומר ונורית זרחי.

סופרות כותבות לילדים מציע אפשרויות לקריאה מתנגדת בספרות ילדים עברית. כל אחד מפרקי הספר עוסק בתקופת תפר חברתית ויצירתית: הפרק הראשון מציג את המעבר מהשכלה לתחייה עברית כתקופה שבה נשים יהודיות החלו לכתוב לילדים בעברית, כך שטווח משימותיהן התרחב ולתפקיד הנשי הטיפולי המסורתי נוסף תפקיד חינוכי של תיווך תרבות מודרנית, בכפוף להגמוניה הגברית. הפרק השני מקיף את המפנה מחברה יישובית לחברה אזרחית סביב הקמת מדינת ישראל, עם הופעת גל של כותבות חדשות שהתבססו לראשונה כסופרות ילדים מקצועניות, כך שמרחב היצירה הנשית צומצם ליצירה לילדים בלבד. הפרק האחרון מברר תהליכים שחלו בתקופת ההתפשטות הטריטוריאלית של מדינת ישראל והמעבר מכלכלה סוציאליסטית לכלכלה קפיטליסטית (מסוף שנות ה-60). בתקופה זו חלק מהסופרות מתכנסות לעולם הפרטי והפנימי של הילד ואילו אחרות ממשיכות לעסוק בהקניית ערכים חברתיים ולאומיים.

סופרות כותבות לילדים דן בנסיבות שבהן נשים נותבו לכתיבה לילדים עד להדיפתן לשולי המערכת הספרותית, וזאת תוך כדי בדיקת דרכי יצירתן מאותם שוליים: משא ומתן בין מחויבותן לילדות ולילדים לבין אחריות ציבורית לסוגיה; "בריתות" שניסו לכרות הכותבות עם הילדים: ברית מקרבת ליברלית, שבה הכותבת מתחברת לצרכיו של הילד בעודה מסווה את הכוחניות הלאומית המופעלת עליו, לעומת ברית יצירתית יותר, שמחלצת אותו מהסדר הקיים ו"מבריחה" אותו לאפיק רב-ממדי המציע ריבוי של מבטים ועולם חדש.
רסלינג
מאת: יעל דורון
תיאור: ביאליק הכיר את נחום גוטמן עוד בהיותו ילד בבית אביו (הסופר ש. בן ציון) באודסה כאשר ביאליק, בן ציון ולווינסקי עבדו על הכנת מקראות לילדים ואיסוף אגדות מהתורה שבעל-פה אשר התרחבו והיו ל"ספר האגדה". כעבור עשרים וחמש שנים הם שיתפו פעולה בברלין כאשר גוטמן הצעיר אייר את שיריו ואגדותיו של ביאליק בספר "ויהי היום". לאחר מכן אייר גוטמן את "סיפורי המקרא" המעובדים של ביאליק ואת ספרו "שירים ופזמונות לילדים".

ספרה של יעל דורון מתייחד בכך שהוא בוחן את כלל יצירתו החזותית והספרותית של גוטמן לאור הרקע הספרותי ומערכת יחסיו עם דור האבות, ובראשם ביאליק. כל אלה התרחשו בתקופה הרת גורל של שינויים בזהות היהודית, על סיפה של הקמת מדינת ישראל. הספר מלווה את יצירתו של גוטמן הצעיר, כמו גם את יצירתו המאוחרת; את שיתוף הפעולה הפורה בין גוטמן לביאליק ואת היוולדותו של גוטמן כסופר לאחר מות דור האבות.

סאטירה, אירוניה, פארודיה והומור מאפיינות את כלל יצירתו של גוטמן, והן ביטוי ספרותי ל"דיאלוגיות חזקה" כמאמרו של בחטין. זהו דיאלוג עם דורות קודמים, עם דור האבות, דיאלוג עם קבוצת ההשתייכות הדורית (אמנים ארצישראליים, אופקים חדשים), דיאלוג בין ספרות לאמנות ודיאלוגיות פנימית נמרצת בינו לעצמו. לא בכדי הפך גוטמן לסופר המשלב מילים וציורים. ספרה של יעל דורון מתחקה אחר עקבותיה של דיאלוגיות זו ביצירתו הפורייה, המרובדת והרב-תחומית של גוטמן.
רסלינג
מאת: עמי שטייניץ
תיאור: עמי שטייניץ פועל למעלה מ-40 שנה בשדה האמנות הישראלית ויוצר אוצרות אלטרנטיבית לייצוג המקובל במוזיאונים ובגלריות וליחסי האמנות עם הקהל. משנות ה-80, בגלריה ׳אחד העם 90׳, בגלריות שיזם ובתערוכות שאצר בסדנאות לאמנות ביבנה וברמת אליהו ובביאנלות באנקרה ובסאן פאולו, כרוכה פעילותו בַּקהילה בשאלות של הגירה, ברב-תרבותיות ובתרבות מזרחית. ביקורת על תפיסת המערביות של ישראל הובילה להתנגדותו המוקדמת לרוח 'דלות החומר' ולפוליטיקה התרבותית של כור ההיתוך. מהלכיו בתחומי האמנות בקהילה, בחינוך, באוצרות ובפוליטיקה החברתית של השפה החזותית פרצו דרך ראשונית וחסרת תקדים בתרבות המקומית. בגלריה ׳עמי שטייניץ אמנות עכשווית׳, שפעלה כעשור (1990–2001), הוא פיתח אוצרות שיוצאת מהסטודיו אל השטח, פועלת בעומק השסעים החברתיים, ומציגה מזרחים, פלסטינים, יוצאי אתיופיה, נשים, להט"בים, מהגרי עבודה, צילום תיעודי, תערוכות עיצוב ואדריכלות חברתיות. ב-2001 סגר את הגלריה לטובת 'אוצרות ללא קירות' בהשתתפות קהילות שונות בשכונות וביישובי הפריפריה. במסגרת זו התפתחו תפיסת 'בית הספר כקמפוס תרבותי', פעילות באום אל פחם, חברות במערכת 'עדות מקומית' ­­­–­ תערוכת צילומי העיתונות והתיעוד השנתית, מסע עם קהילת יוצאי אתיופיה בפתח תקוה ושותפות עם ׳תנועת תרבות׳. לצד דרכו באמנות השתלב בארגונים החברתיים: ׳השנה ה-21׳, ׳הקשת הדמוקרטית המזרחית׳ ו׳הלה – לחינוך שווה בשכונות, בערי הפיתוח וביישובים הערביים׳. לראשונה מקובצים לכדי ספר מרשים מאמרים ורשימות פרי עטו שליוו פעולות מפתח לאורך השנים. זהו ספר חובה לאנשי ונשות אמנות וקהילה באשר הם: אמנים, אוצרים, חוקרים, פעילים חברתיים ושוחרי אמנות.
הוצאת גמא
מאת: אלי אשד
תיאור: ספר זה הוא מחקר ראשון מסוגו בתולדות העלילון ( הקומיקס ) העברי ומתאר את השינויים וההתפתחות שעבר בין השנים 2000-1935. אלי אשד, עורך המחקר, ממשיך במפעלו המרכזי, חקר התרבות הפופולרית העברית, שבו הוא עוסק שנים רבות. במחקרו מתמקד אשד בתחום הקומיקס, שנחשב במשך זמן רב שולי בתרבות הישראלית. הוא סוקר את תולדות הקומיקס העברי מהתחלותיו בשנות השלושים של המאה העשרים דרך עבודותיהם של המאייר אריה נבון (ושותפתו לכתיבה, לאה גולדברג), יעקב אשמן, פנחס שדה, הכותב והמאייר דודו גבע, אומן הקומיקס החשוב ביותר בתרבות הישראלית שפנה גם לקהל בוגר, ואורי פינק, הקומיקסאי המצליח והידוע מכולם. בעבודותיהם של יוצרים אלה משתקפות השפעות החברה והתרבות המקומית, השפעות אירועים מכוננים בתולדות המדינה והשפעותיהם של יוצרים בולטים בתחום הקומיקס העולמי, אשר חוללו תמורות רבות באפיוני העלילון הישראלי. המחקר מגלה הבדלים דרמטיים בין סיפורי העלילון, שהתפרסמו בעיקר בעיתוני הילדים, משנות השלושים (בימי המנדט הבריטי) ועד סוף שנות השבעים, ובין סיפורי העלילון שנוצרו משנות השמונים ואילך. עד סוף שנות השבעים של המאה העשרים התאפיין העלילון הישראלי בדרך כלל בגישה לאומית, פטריוטית ואוהדת בכל הקשור למדינה, מטרותיה וערכיה המרכזיים, אשר היוותה בסיס לקונצנזוס חברתי מאחד. בעיתוני הילדים טופחה דמותו של הצבר הישראלי שהיה לאחד מסמלי המדינה. מסוף שנות השבעים החלו להתפרסם בעיתונים למבוגרים עלילונים פרי יצירתו של דודו גבע, שסימנו שינוי בשיח המאפיין את העלילון הישראלי. העלילונים, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, נעשו פלטפורמה ללשון סטירית ארסית חתרנית ולעיתים משולחת רסן, המקעקעת נורמות וערכים אידאולוגיים ומנפצת פרות קדושות. עם זאת, יש לומר שאלמנטים חתרניים נון-קונפורמיסטיים שזרעו ספקות בנוגע לגישה הלאומית הדוגלת ביצירת תרבות "עברית-ציונית", צצו מדי פעם גם בשנים שבהן סוגת הקומיקס שיקפה את הקונצנזוס הלאומי. אשד מראה במחקרו כיצד הקומיקס הישראלי, למרות כיווני התפתחות אלה, הפך להיות מרכזי הרבה יותר בתרבות הישראלית הפופולרית. תרבות זו, שיש בה הרבה מן הפרוע, כאוטי, לא אתי, הנתונה להשפעות משתנות, עומדת מנגד לתרבות הקנונית, ההגמונית, ומנהלת איתה דיאלוג עשיר ומורכב. התרבות הפופולרית בנגיעה חסרת הבושה שלה בנמוך, בסנסציוני, בפורנוגרפי ובלשונה הסטירית הפרועה, הניהיליסטית וחסרת הגבולות, אומרת משהו חשוב על עצמנו, ומכניסה אלמנט של תסיסה, חוסר שקט וחוסר נחת לתרבות שלנו. זהו אלמנט חשוב ביותר, חיוני, וחשוב לחקור אותו. אלי אשד בספר הזה, כמו בכל מפעלותיו, עושה את זה.
כתב ווב הוצאה לאור בע"מ
מאת: עופר שיף, דוד גדג'
תיאור: שבעה עשר חוקרות וחוקרים ממגוון תחומי דעת בוחנים מחזות תאטרון ישראליים שעוסקים בשואה. הם רואים במחזות מעין כמוסות זמן שאוצרות דיאלוג בין מבטים שונים על השואה, כמוסות של שיח מורכב ומרובד בחברה הישראלית על השואה ועל זכרה. כיצד קבוצות שונות בתקופות שונות מגיבות להפיכת זיכרון השואה למסמן מרכזי של ה'אנחנו' הישראלי? מי מתריס, חברתית ופוליטית, נגד מקומה המרכזי של השואה בתפיסות הזהות הישראלית? עד כמה ההשתתפות במחזות השואה מסייעת לקבוצות שוליים בחברה הישראלית? כיצד התקבלו מחזות שואה שנכתבו והוצגו בארצות אחרות, תורגמו לעברית והותאמו לחברה בישראל? בשאלות אלה ואחרות עוסק ספר זה. בחינת השואה דרך התאטרון הישראלי סודקת את יסודותיהן של רבות מהבחנותינו השגורות, החוצצות בין זמנים, מקומות ומצבים. האסופה השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי מלמדת כי אין השואה אירוע היסטורי שאנו מתרחקים ממנו בהדרגה. נוכחותה עיקשת, מפעפעת ומתמידה בנו ובמקומותינו.
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב
מאת: צבי אלחייני, מיכאל יעקובסון
תיאור: חדרי אוכל בתכנונה של ארנונה אקסלרוד (2019-1935) שירתו ועודם משרתים קיבוצים ברחבי הארץ, מכפר-גלעדי שבאצבע הגליל ועד גְרוֹפית שבערבה. בתור הזהב של התנועה הקיבוצית, באמצע המאה שעברה, היו חדרי האוכל מעוז חיי הקהילה בימים של שִגרה ושל חג. תחת ידיה של אקסלרוד פותחו מבנים אלה ושוכללו בהתאם לצורכי השעה, מגבלות המימון, נתוני השטח והקִרבה לגבולות המדינה.

בשנים שבהן אידיאות ופרקטיקות של שימור טרם התגבשו בתודעת התכנון בישראל, אקסלרוד ניגשה לבניינים שתכננו אבות האדריכלות הארצישראלית, ועטתה עליהם – או העמידה במקומם – מבנים תקיפים ממורשת המודרניזם המאוחר והברוטליזם. מזיגה של סוציאליזם ופרגמטיות, קווים רכים לצד צדודיות בניין עזות, שׁוֹרה על עולמה המקצועי של אקסלרוד ומנשבת גם בספר זה, המכנס לראשונה את עבודתה ומרחיב את מדף הספרים העוסקים בגילומו הבנוי של הרעיון הקיבוצי והשיתופי.
הוצאת אסיה
מאת: צבי אלחייני, מיכאל יעקובסון
תיאור: עבודתם המשותפת של משה לופנפלד (2010-1931) וגיורא גמרמן (2015-1927) נגעה כמעט בכל תחום מתחומי האדריכלות: תכנון ערים וסביבות מגורים; מבני תעשייה, ספורט ואירוח; מוסדות חינוך וספריות, תרבות וקהילה. גוף העבודה המקיף של השניים משקף את חילופי האופנות וסדר–היום התכנוני והסגנוני במחצית השנייה של המאה ה–20, ובקאנון של אדריכלות ישראל כלול לפחות בניין מייצג אחד פרי תכנונם מכל תקופה ותקופה: החל ב"בית המגירות" בבאר–שבע, נציג הסטרוקטורליזם הניסיוני של שנות ה–60; עבור בספריית בית אריאלה בתל–אביב - אחד השיאים האקספרסיוניסטיים של הברוטליזם הישראלי המאוחר ושל הבנייה המתבצרת, שנפוצה בישראל לאורך שנות ה–70 וה–80; וכלה בקריית התרבות באשדוד, מהמופעים השנויים במחלוקת של האדריכלות הפוסט–מודרנית בשנות ה–90. לופנפלד וגמרמן נמנים עם מספר לא גדול של אדריכלים ישראלים, שביקשו להתנער מן האחידות הגיאומטרית של הבנייה החדשה בארץ בעשור הראשון למדינה. עבודתם, שהותירה חותם ייחודי מובהק במרחב הישראלי המתוכנן והבנוי, התבססה כבר בראשיתה על תכנון מערכות מודולריות פתוחות–קצה, שאתגרו את התיבה הסטנדרטית של המודרניזם. דרכם בפירוק המאסות והרכבתן מחדש, הן במבנים צנועי–מידות והן בסטרוקטורות גדולות, מתגלה בספר זה - המכנס את עבודתם לראשונה בהקשר תיאורטי והיסטורי רחב - כתרומה ייחודית למורפולוגיה המשוכללת של המודרניזם הישראלי המאוחר.
הוצאת אסיה
מאת: זמירה הייזנר
תיאור: תמר רבן היא יוצרת רב-תחומית, ילידת חיפה (1955), אשר זכתה להכרה ולהוקרה בארץ ובעולם כאמנית מופע. המופעים של רבן – הכוללים מיצגי סולו אינטימיים שלה, מיצגים עם שותפים יוצרים נוספים ומופעים של תאטרון עכשווי בהשתתפותם של חברי "אנסמבל 209" – מתייחדים בדיוק ובהקפדה, בטקסיות המאגית המהפנטת ובקסם שלהם, אך גם בחידתיות ובחוויה הפתוחה והמאתגרת שהם יוצרים, בבחינת משל ללא נמשל. לפי תפיסתה של רבן, היא עוסקת באמנות הפעולה. פעולה זו צריכה להיות מודעת, חסכנית ומדויקת, כמו כל פעולה של בעל מקצוע או אומן העוסק במלאכתו. משנת 2015 רבן חיה ויוצרת עם האמן ארנסטו לוי – הפעולה האמנותית שהם יוצרים ביחד נקראת "מעשה" (a deed). הדיון באמנות המופע של תמר רבן בספר זה מוצג כמטרה לעצמה, אך גם כביטוי לטשטוש הגבול בין אמנות לחיים, בין אמנית המופע ואמנותה, כל זאת באמצעות קריאה במבחר מעבודותיה בהקשר המציאותי והביצועי (פרפורמטיבי) של מרכיביהן, תוך כדי התמקדות בשפה, בפעולה וביחסים ביניהן, בדקדוק ובתחביר הפנימי שלהן ובהיבטים הביוגרפיים השזורים בהן. ספרה של זמירה הייזנר מבוסס על שיחות עם רבן; הוא משובץ בקטעים מתוכן ומתוך דברים שכתבה, בתיעוד מצולם וכתוב של מופעיה ובפרסומים על עבודותיה. באופן הזה מנסה הספר לבטא את דרך ראייתה כאישה וכאמנית החורגת באופן מודע ועקרוני מהגדרות, מתיוגים וממושגים כובלים ומקבעים, על מנת להנגיש לקהל הרחב את יצירתה של יוצרת ייחודית ורבגונית הפועלת שנים רבות במה שנחשב לשוליים הניסיוניים של שדה האמנות והתרבות בישראל. ההתמדה והעקשות של רבן, הטוטליות שבה היא חיה את אמנותה במשך תקופה ארוכה, באינטנסיביות ובחדשנות מתמדת – כל אלה יכולים להיות מקור השראה עבורנו.
רסלינג
מאת: הודל אופיר
תיאור: ספר זה, הנשען על עבודת מחקר אנתרופולוגית, מספר את סיפורן של ארבע נשים – מורות ויוצרות מחול פלסטיניות בישראל – המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם מקצוע אמנותי-פרפורמטיבי-גופני בתרבות שיחסה לגוף ולריקוד מורכב, בתנאים של חסר מובנה בתשתיות ובמשאבים. פרקי הספר פורשים תמונה מגוונת של דרכים להתקיים כמורה ויוצרת בתחום, ושל אופנים לתמרן במתח שיוצר העיסוק במחול במפגשו עם החברה והתרבות הערבית. סיפורי הנשים מעידים על קידום של ערכי מעמד הביניים, חוללות סולידריות וזהות פלסטינית, גמישות במעבר בין תרבויות ובין גבולות חברתיים, ציות לנורמות מגדריות להשגת לגיטימיות לעיסוק במחול, ניצול המחול לאתגור נורמות אלה, נאמנות לאתוס אינדיבידואליסטי והתרחקות ממוסכמות מסורתיות וממוסֵרוֹת של לאום. בדבריהן מתייחסות הנשים למקורות התמיכה שלהן, לתנאים שבהן גדלו והתחנכו, לאתגרים התרבותיים, המשפחתיים והכלכליים שעמדו ועומדים בפניהן, לאופק ולחזון שיש להן ביחס למחול בחברתן ולמשמעות שהן מוצאות במקצוען. ספרה של הודל אופיר מציע אפשרות לראות בגוף, בחינוך וביצירה זירות לפעולה חברתית של נשים, כמו גם לקיום חיים של משמעות בתנאים של הדרה ודיכוי לאומי, אתני ומגדרי. במסגרת זו ניתן לשוב ולחשוב על סוכנות של נשים ושל גוף ועל כוחו של ריקוד – שנקנה לו בזכות גופניותו – לחולל שינוי בממד הטרנסצנדנטי והקונקרטי גם יחד, דרך האפשרות לדמיין, להתעלות ולחרוג מתנאי חיים מגבילים, דרך הרחבת טווחי התנועה והפעולה וחוויית הכוח של הגוף הרוקד. כוריאוגרפיה של שינוי מגלמת את טענת המחברת שפועלן של משתתפות המחקר בתחום הריקוד מחולל, כפי שהוא משקף, תמורות חברתיות משמעותיות.
רסלינג
מאת: גילה דנינו-יונה
תיאור: לספרות הילדים מקום מרכזי בתהליך הסוציאליזציה החברתית, התרבותית והמגדרית של קוראיה ושומעיה. לפיכך היא פותחת צוהר להתבוננות בקווי המתאר המרכזיים של דיוקן החברה שבה היא נוצרת ומאפשרת לבחון את השפעתה על ילדות וילדים הגדלים לאורה. הספר ילדות טובות מקיים דיון ביקורתי, טקסטואלי וחזותי בספרי ילדים מוכרים ואהובים שיצאו לאור במשך יותר משלושה עשורים; הוא בוחן אותם באמצעות תיאוריות חזותיות ותיאוריות בביקורת הספרות המודרנית על רקע ההתפתחות בחשיבה הפמיניסטית. הקריאה הביקורתית מבקשת לבחון את האופנים שבהם ספרות הילדים משמרת ומשעתקת יחסי מגדר ומבנה ילדות וילדים בהתאם לתבניות מגדריות מקובעות. דרך עיון בתמות מרכזיות בשיח הפמיניסטי, בהן עיצוב הספרה הציבורית אל מול הפרטית, ביסוס אידיאל היופי הנשי והאלימות כאתר סימבולי ליחסי הכוח בין המינים, בוחנת גילה דנינו-יונה שאלות כגון: האם ילדות טובות "עוברות את הגבול"? מה קורה לאמא כשאבא בורח עם הקרקס? מדוע סופה של הכינה נחמה שבחרה לראות עולם כה עצוב? האם בנות מחייכות יותר מבנים? על מה חולם קרמר החתול? ומתי ילדות בוכות בספרי ילדים? ספר זה, ראשון מסוגו אשר מציע קריאה מקיפה וביקורתית בכתיבה הישראלית הקנונית לגיל הרך מפרספקטיבה פמיניסטית, מבקש להדגים את האופנים שבהם ספרות הילדים מכוננת זהויות מגדריות שמרניות – גם בספרים המבקשים לכאורה לקרוא תיגר על תפיסות מגדריות פטריארכליות.
רסלינג
מאת: אמיר בן פורת
תיאור: כבר בשלהי המאה ה-19 הציעה הספרות היפה באנגליה "למשחק היפה", כך מכונה משחק הכדורגל, "לצאת" עמה לדייט. בין הספרים הראשונים על כדורגל היה ספרו של תומס יוז, "בית הספר של תום בראון". במשך הזמן הייתה ספרות כדורגל לחלק בלתי נפרד מהספרות היפה באנגליה, ומאוחר יותר, גם במדינות נוספות. מהדייט הראשון באו עוד ועוד, והיום הם "יוצאים קבוע". לעם הספר יש כפי הנראה הרבה ספרות יפה, אך אין לו כמעט ספרות שעניינה כדורגל. הסופר חיים הזז, ב"הדרשה", שלח את החבר'ה "לשחק כדורגל", והם הלכו ושיחקו ועדיין משחקים. אולם נדמה שהספרות היפה הלכה למקום אחר: היא נמנעה מ"לצאת" עם הכדורגל. ניתן להניח שבעשורים הראשונים למדינה סופרי "דור בארץ" פנו לעסוק בשאלות הבוערות של הזמן ההוא, אשר כל כולו "בינוי אומה". חרף העובדה שהמשחק הזה היה פופולרי מאוד בזמנו, ספרות כדורגל נותרה מחוץ למגרש. ובכן, הדייט הראשון בין הספרות היפה לכדורגל הישראלי היה קצר ואפלטוני. בערך כ-40 שנה מאוחר יותר הוא מתחדש, יש כותבים ויש כותבות. אולם דלות החומר היא בבחינת הצהרה ש"הספרות היפה הישראלית (עדיין) אינה יוצאת קבוע עם הכדורגל". ספרו החדש של אמיר בן פורת צולל אל תוך נבכי הדייט המוזר הזה.
רסלינג
מאת: מוטי זעירא
תיאור: יגאל מוסינזון כתב את "חסמבה", את זה הכול יודעים. אבל מה באמת אנחנו יודעים על סיפור חייו הלא-מוּכּר והמפתיע?

הוא גדל במשפחה מסובכת, עם אמא לא יציבה נפשית ואבא בעל יומרות ספרותיות, שלא הצליח לממש את עצמו וסופו שהתאבד; ביחסיו עם אָחיו (בן אשתו הראשונה של אביו) היו שלובים אהבה, קנאה ותחרות; הוא היה איש של נשים, שהתחתן ארבע פעמים, ונולדו לו שישה ילדים משלוש נשים. יגאל מוסינזון נמנה עם ראשוני הסופרים הצעירים של דור הפלמ"ח (עם ס. יזהר ומשה שמיר), והיה הראשון בהם שזכה להכרה ולפרסום ספר משלו. כתיבתו היתה חדשנית ונועזת, וזכתה לביקורת על הארוטיקה היתֵרה שבה. הוא חיבר למעלה מעשרים מחזות, בהם "בערבות הנגב", "קזבלן" ו"אלדורדו". מחזותיו נגעו בסוגיות הנפיצות ביותר של החברה הישראלית ועוררו מחלוקות עזות. ועם זאת הקהל הישראלי נהר להצגותיו בהמוניו. הוא היה קיבוצניק (שעזב ברעש גדול את קיבוצו), מושבניק בבית-שערים, התגורר חמש שנים בניו-יורק – אך רוב חייו היה תל-אביבי. הוא היה מעורב במבצע פרטי ללכידת פושע נאצי בספרד של תקופת פרנקו; ידיד אישי של מרלין מונרו; דובר משטרת ישראל, עובד במחצבה, פועל בניין; וממציא פטנטים מקורי, שלא זכה להכרה. סיפור חייו של יגאל מוסינזון צבעוני יותר מכל עלילות חסמבה המופרכות ביותר שכּתב לאורך השנים. הספר שלפנינו מתאר את דמותו המיוחדת ואת תחנות חייו המפתיעות, מלידתו בעין-גנים בשנת 1917 ועד מותו בשנת 1994.
הקיבוץ המאוחד
מאת: חנן גוזנר גור
תיאור: גם אלו המכירים את יצירתו של א.ב. יהושע על בוריה, יופתעו לגלות באיזה עומק והיקף ובאיזו דרגה של פירוט נוכח בה עולם הרפואה. הרופא לשבורי לב של חנן גוזנר גור הוא מסע רפואי מרתק לשש יצירות מופת שכתב יהושע, המוארות מחדש תוך פירוט, ניתוח ודיון בכל התכנים הרפואיים הקיימים בהן, לצד בחינה מעמיקה של מרקמן המלא. חוקרי ואוהבי ספרות ימצאו כאן היבטים חדשים, באשר זו המונוגרפיה המקיפה הראשונה על נושאי רפואה בספרות של א.ב. יהושע; סטודנטים, רופאים ואנשי צוות רפואי יגלו עולם הומניסטי המכיל תובנות מורכבות ביחס לחוויית החולה, חוויית הרופא, היחסים בין רופא לחולה ואורחותיהם של מוסדות האשפוז ושל הממסד הרפואי; ומעל הכול, הקריאה בספר מספקת מבט נרחב ומקיף על הספרות הריאליסטית והגרוטסקית גם יחד, הטובלת בהומור רב ומלאה באהבת אדם, מלאת הגוונים, הצבעים והרגשות האנושיים – הספרות של א.ב. יהושע.
הקיבוץ המאוחד
מאת: נטע שטהל
תיאור: קווי הבריאה וציורי הלב של יואל הופמן מעניקים בעשורים האחרונים לקוראי הספרות העברית עושר חד-פעמי ורב-שכבתי של מראות, ריחות וצלילים המזמנים חוויית קריאה יוצאת דופן. ספר זה הוא מונוגרפיה מחקרית המבקשת להעשיר את החוויה הזאת ולהציע דרכי קריאה ופרשנות שמטרתם להתחקות מקרוב אחר האופן שבו מצייר הופמן ביצירותיו – אפשר אף בורא – באמצעות פואטיקה ייחודית שהפכה זה מכבר לסימן ההיכר שלו, את דמות האדם, על כמיהותיה, תמיהותיה, עוֹל גופניותה המתכלה ותודעת קיצה. החיפוש אחר דרכי הייצוג וחשיפתו של החיפוש הזה כחלק מהותי מהטקסט עומדים במרכז יצירתו של הופמן. לא מדובר בתהייה ריקה כי אם במעין אובססיה אשר באה לידי ביטוי כמעט בכל ממד של היצירה: באסתטיקה, בסגנון, בתמטיקה, בהקשר המדיומי והז'אנרי, כמו גם בהקשר המטאפיזי. פרקי הספר עוקבים אחר התהייה הזאת מתוך ניסיון לעמוד על טיבה. במקביל נבחן העניין של הופמן בשאלת ייצוג התודעה הזוכרת. המחברת מבקשת להבין עניין זה – בעקבות ספרו האחרון ובמידה מסויימת המסכם של הופמן, "מצבי רוח" – כמהותי לחתירתו של היוצר להגיע לכלל עיצוב ספרותי של הישות האנושית. המחברת מכנה זאת "אנתרופולוגיה ספרותית", ומדגימה כיצד הפרויקט ההופמני מעמיד במרכזו את חקירת טיבו של האדם. היא טוענת שמדובר בפרויקט בעל אופי מטאפיזי, שבו הדמויות הספציפיות משמשות כחומרים שמהם נבנית דמות האדם הכללית שהופמן שואף לעמוד על פישרה. הגעגוע, הצער, האמפתיה, האהבה וההומור האצורים ביצירותיו של הופמן נחשפים בספר שלפנינו תוך כדי ניסיון שלא לפגום בסוד קסמה של חידת הטקסט ההופמני.
רסלינג
מאת: קרן דותן
תיאור: ספר זה עוסק ביצירותיהם של סופרים מזרחים, רובם בני הישוב הישן, שהחלו להיכתב בארץ ישראל מאז סוף המאה ה־ 19 וביתר שאת בעשורים הראשונים של המאה ה־20 , בעת שהספרות העברית המקומית עברה תהליכי כינון ומיסוד מואצים. יצירותיהם של סופרים אלה — יהודה בורלא, יצחק שמי, שושנה שבבו, דוד אבישר, הרב סלימאן מני, הרב ד”ר אריאל בן־ציון ואברהם כהן־מזרחי (עמיצור) — נדונות בספר דרך “בעיית הצורה” שרודפת את הספרות המזרחית בישראל כמו גם את הספרות הפוסט־קולוניאלית כולה: היינו, הטענה כאילו ספרות זו נכתבת ונקראת בראש בראשונה כייצוג של עולם אותנטי, אקזוטי או שולי, יותר מאשר כצורה אסתטית ייחודית. אבל “בעיית הצורה” עולה מתוך הספר לא כבעיה טבעית של הספרות המזרחית, אלא כתוצאה של שיח ביקורתי עֵר שהתווה את צירי המלכוד הצורני הזה. מצד אחד, נדרשו הסופרים הללו על ידי אנשי ספרות בני התקופה, רובם עולים שזה־מקרוב באו מאירופה, לספק את הסקרנות האדירה לחיי המזרח ולכתוב כתיבה המתארת את המזרח האותנטי, ומצד שני, כאשר כתבו כתיבה מימטית כזאת, הם גנֻּּוּ בדיוק בשל החסך הצורני בכתיבתם. שיח זה חילחל גם אל האופן שבו הבינו הסופרים עצמם את יצירתם ועיצבו אותה, וסלל את דרכם אל הצורה הספרותית הגמישה, המשוחררת יותר, כביכול, של הפרוזה, ובייחוד אל הרומן, וכמה מאותם סופרים מזרחים היו בין חלוצי הכתיבה הרומניסטית העברית בארץ־ישראל. בתוך כך, על אף מעמדם הפריפריאלי בספרות המקומית, חושפת הקריאה ביצירותיהם — לצד הדיאלוג הביקורתי שהתנהל סביבם — כמה מהצירים האידיאולוגיים המכוננים של הספרות העברית המקומית.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: יהונתן דיין
תיאור: מקומו של ברנר במסורת הסיפור העברי הוא מקום של צללים. מקום של אחרות, תוגה ואמת קשה. הן בעלילת חייו הקצרה והטעונה והן ביצירתו הספרותית, הרי הוא המלנכוליה, מרתה השחורה של הספרות העברית. סיפוריו של ברנר מבטאים את תוגת הדברים. שורשיהם יוצאים מעומק המילה העברית, מליבם של המפעל והחלום הציוני, כמו גם מהיסטוריית אופני המבע המלנכולי: הודעת מידת הצער שבקיום. בפואטיקה מלנכולית זאת טמונות התסבוכת, הנפיצות, המורכבות והנשגבות של הטקסט הברנרי. בשירת העצבים קורא יהונתן דיין במלנכוליה כאיכות אנושית וספרותית, כמצב קיומי וכדרך ביטוי. אלה מנחים את קריאתו במבעו המלנכולי של ברנר כמבשר תוגה, כיודע פגם וכיליון, וזאת בלשון עבר המתחדשת כשפת עולם, שמתוך התחדשותה היא מודיעה את אבדתה. אבל מה טיבה של ההודעה? במה מתייחד מזגה? לשם ייחוד ברנר זה – שספרותו נכתבת כמבע אובדן, ברנר המקונן – המחבר דורש במדרשים רבים מהספרות העולמית והעברית; מהמיתוס של שבתאי המלנכולי, מתורתו של היפוקרטס, מהשגותיו של אריסטו, מפיוטי תהילים, מכתבי רוברט ברטון, מתיאוריית מחזה התוגה של וולטר בנימין, מהפתולוגיות של פרויד ועוד רבים אחרים. כל אלה מתמזגים בקריאה ביצירותיו של ברנר: "בחורף", "מסביב לנקודה", "עצבים", "מכאן ומכאן" ו"שכול וכישלון"; הם מובילים אל הפיגורות, רוחות העבר האצורות בכוח הטקסט, הפועלות בו ואף מפעילות אותו, כאמרי שירה, שירת עצבים – קינתה של הספרות העברית החדשה.
רסלינג
מאת: לילך לחמן, קציעה עלון
תיאור: אמא שלי הולכת עם אחותי התינוקת על הידיים, לבושה חצאית שחורה עם פרחים אדומים שלבם כתום, זה היה מזמן אבל אני רואה אותה לנגד עיניי. אני ודודתי מן העיר האחרת - נשלחתי אליה כדי שלא אהיה בבית בימיו האחרונים של אבי - עומדות מתחת לבית, מחכות. הימים ללא טלפון או אמצעי קשר אחר, אנחנו מחכות אם מעט או הרבה, והנה אמי עולה במעלה הרחוב. היא מתקרבת. דודתי פורצת בבכי, גם אמי. הן מתחבקות. אני מחכה. מלה לא נאמרת. אני מנחשת במה מדובר, אבל איש לא אומר את המלה, את המלה ההיא. אני מחכה. בתוכי נבעה פער, הרגע ההוא ניתק מרצף הזמן, התהום שנפערת בי מחכה להיסגר במלה, בשפה. מהי המלה ההיא? אולי אינה נאמרת, אני חושבת, מפני שאין מלה כזאת, כי מה שקרה אינו מתכנס במלה. --- הן לא אומרות מלה, השפה חסרה, המלה חסרה, אני חסרה, הזמן הופך תמיד, ואולי מה שקרה ולא נאמר, לא קרה. זה משאיר אותי לצפות, יתכן שאתקל בו באחד הימים, כשלא אצפה עוד. [...] יתכן שזו המיתולוגיה של הכתיבה שלי.

בספר זה מכונסים מסות ומאמרים על יצירתה רבת-הפנים של נורית זרחי, כלת פרס ישראל לספרות.
הוצאת גמא
מאת: יעל ארליכמן
תיאור: פנחס שדה (1994-1929) היה משורר, סופר, הוגה דעות ואחת הדמויות יוצאות הדופן בתולדות התרבות הישראלית והמחשבה הדתית-היהודית של המאה העשרים. מבין שלל הדמויות שאכלסו את עולמה של הספרות הישראלית, רק בודדים הצליחו להלך קסם, להרגיז, לזעזע ולעורר רגשות עזים כל כך כמו שדה. בישראל החילונית והפוריטנית של שנות החמישים הוא היה מהבודדים שהעזו לדבר על אלוהים, על בדידותו של היחיד, על גאולה באמצעות החטא ועל השאיפה “להעמיד את החיים על יסוד אחר”. ספר זה מבקש, בפעם הראשונה, לבחון את הגותו של שדה ולעמוד על בשורתו הרוחנית. זאת, באמצעות ניתוח עומק רעיוני של יצירותיו – שהידועה שבהן היא הרומן האוטוביוגרפי “החיים כמשל” – ובאמצעות ניתוח שיטתי של תפיסותיו בנוגע לדמותה של האלוהות, מהותו של החטא ומשמעותה של היצירה האמנותית. מתוך כך עולה בספר תפיסת עולמו הדתית-קיומית הייחודית של שדה: תפיסה רדיקלית, בלתי מתפשרת, הרואה את התשוקה ואת הגעגוע כקווי היסוד של החיים הדתיים; תפיסה הגורסת, כפי שהגדיר זאת שדה בעצמו, כי “החיים הם משל, ואלוהים הוא הנמשל”.
כרמל
מאת: שניר מורדוך
תיאור: ספרו של שניר מורדוך מציע קריאה פרשנית צמודה בחמש יצירות ("מזוודה על השלג", "לליה", "המינגווי וגשם הציפורים המתות", "ויקטור ומאשה" ו"ליקוי ירח") שנכתבו בעברית על ידי סופרים יוצאי ברית המועצות אשר עלו לישראל במסגרת העלייה הגדולה של שנות 70 – אולה (אולגה) גרויסמן, מרינה גרוסלרנר, בוריס זיידמן ואלונה קמחי. קריאה זו בוחנת את האופן שבו משתקפים ביצירות אלה היבטים שונים של הספרות הישראלית מבחינת הנושאים, הז'אנרים, הסגנון הלשוני והספרותי של היצירות, לצד בחינת סוגי הנרטיב של המחבר ושל הגיבורים, סוגיית עיצוב ממד הזמן והמרחב ביצירות, היחסים בין הבית והחוץ, האני והאחר, היחיד והחברה, נקודות התצפית של הגיבורים ותחושת הזרות שלהם כלפי הסביבה שבה הם חיים. היצירות נבחנות הן ביחס לנקודת התצפית הכפולה, הדו‐לשוניות, המשקפת זהות עצמית כפולה וביקורתיות ביחס לישראלי, והן ביחס לשאלה האם גיבורי היצירות חשו מידה מסוימת של בושה בשל המסורת הרוסית שהם סוחבים על גבם, ואם כן – האם ייתכן שהסופר המהגר, העולה יוצא ברית המועצות, הוא למעשה ישראלי יותר מהצבר הישראלי.
רסלינג
מאת: יעל מונק, אורנה לביא-פלינט, איתי חרל"פ
תיאור: פיקציה: מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה חוקר את הדרמות ואת סדרות הדרמה בטלוויזיה הישראלית. המאמרים בספר נעים על ציר כרונולוגי - מהקמת ערוץ ציבורי אחד בשלהי שנות השישים, דרך המעבר לעידן רב-ערוצי, עד האלף הנוכחי, שדרמות, פורמטים ויוצרים ישראליים נהנים בו מהצלחה ברחבי העולם. פרקי הספר בוחנים את היחסים המורכבים בין החברה והתרבות בישראל ובין הדרמה הטלוויזיונית ששיקפה אותן, הגיבה להן והשתתפה בעיצוב ובשינוי שלהן. לספר מבוא נרחב שמציג סוגיות מפתח בלימודי הטלוויזיה בעולם ובישראל ואת ההיסטוריה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה. מאמרי האסופה עוסקים בין היתר בשאלות של מקום ומרחב, פס הקול בדרמה הישראלית, זהות ולאום, היסטוריה, טראומה ונוסטלגיה, טרור וסדרתיות, ייצוג הפלסטינים בטלוויזיה הישראלית, זהות מזרחית, יהדות וטלוויזיה ויצירותיהם של ג׳אד נאמן ורם לוי. עם הדרמות הנדונות בספר נמנות חדוה ושלומיק 1971, מישל עזרא ספרא ובניו, האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, פלורנטין, בת ים - ניו יורק, חִרְבּתֶ חִזעְהָ, מר מאני, רצח מצלמים, הבורר, חטופים, פאודה, התסריטאי, תמרות עשן, עקרון ההחלפה, מרחק נגיעה, סרוגים, שטיסל, אורים ותומים, הנערים וזגורי אימפריה.
עם עובד
מאת: עודד מנדה-לוי
תיאור: על קצה המקום מקיים תנועה חופשית בין אזורי מפגש של מקומות, של ממדי מרחב ושל טקסטים ספרותיים. מתקיימות בו זיקות, חלקן ברורות וגלויות, חלקן סמויות ומובלעות, בין מיקומים, דימויים מרחביים, סביבות חיים, עצמים, איברים, חושים, תופעות ומילים. מאמרי הספר מגלים צדדים, הם חושפים היבטים, מאירים הסתכלות ומחשבה על קשרים שבין מקום לגווניו לבין הטקסט הספרותי לסוגיו. המאמרים הם צדדים גם במובן של הסתכלות מהצד, התבוננות ושוב התבוננות בסובב, מתוך נקודת מבט שהיא במקרים רבים צדדית, כמעט אזוטרית.

חמקמקות המקום עולה מתוך שמו של הספר "על קצה המקום". המקום מעורר מחשבה, הוא עוטף אותנו בשאלות, אנחנו מתקשים בניסוחו, הוא על קצה הלשון, אבל מה הוא המקום הזה? היכן הוא? ספרו של עודד מנדה-לוי מציע התבוננות בנושאים אשר מתקשרים למסגרת הדיון של מקום, של מרחב ושל טקסט, במזיגה ביניהם, בתגבור ההדדי, בהשפעה ובדרכי הייצוג. במובנים רבים, כל מאמר הוא התבוננות עצמאית, מנותקת, כמעט נבדלת בנושא, בדרכי הכתיבה, במזג. פרקי הספר נוגעים במושגי המקום והמרחב; בפרקטיקות ובפרספקטיבות של התבוננות בסובב; בממדים חושיים והתנהגותיים (רעש); במרחבים הנעים בין הכללי והציבורי לפרטי ולאינטימי (קניון, שכונה, הירקון, חדרים אטומים, רחובות תל-אביב הצעירה), תמיד מתוך מגע עם טקסט, עם הכתיבה ותוצריה כמרחב פעולה (המכתב). בהצטרפם יחד, במפגש בין המקום וכתיבתו, עולה המחשבה שהמקום הוא סוג של מקסם. אנחנו אף פעם לא במקום שבו חשבנו שאנחנו נמצאים. תמיד מקום אחר, כוזב, משלה, מתעתע. עמידה בסוג של קצה. כאן וכבר איננו.
רסלינג
מאת: יוחאי אופנהיימר
תיאור: ספרו של יוחאי אופנהיימר מתאר את השירה שנכתבה בעברית על ידי יוצרים ויוצרות מזרחים בארבעים השנים האחרונות. שירה זו היא בעלת מטענים חווייתיים ועמדות אידיאיות ותרבותיות, אשר על אף השוני והניגודים שעולים מהם הם יוצרים מרחב כתיבה משותף. תודעת המזרחיות אשר משותפת לבני עדות שונות מחלחלת למכלול של תחומים שבהם עוסקת כתיבתם: היא קשורה בתפיסת הזהות העצמית והקולקטיבית שלהם, באותה מידה שבה היא נוגעת ליחסם למסורת הספרותית העברית ואל הלשון העברית שבה הם כותבים, לתפיסת הזמן והמרחב הישראלי שלהם, לזיקתם לתרבויות, לזמנים ומרחבים אחרים, לעמדות פוליטיות ולתפיסתם המגדרית. במחקר הספרות העברית קיימות התייחסויות לאופן שבו הוצבו המזרחים כ"אחר" של שיח האסתטיקה התרבותית אשכנזית, המערבי בעיקרו, ובדחיקתה לשוליים של החוויה המזרחית. על מנת לחרוג מהמרחב הביקורתי המצמצם הזה דן הספר בשירה המזרחית במונחים של "ספרות גלותית", מונחים אשר מסייעים להבחין ביכולתם של משוררים אלה לכונן צורות כתיבה שאינן משכפלות דפוסי כתיבה קיימים, אלא מעמידות פואטיקה חדשה של גלותיות מזרחית. ההבחנה בייחודה של כתיבה זו ובאפשרויותיה האידיאיות מחלצת את הדיון במזרחים ממסגרת ראייתם כמושאים סבילים של הישראליות ומייחסת להם מעמד של סובייקטים אשר הנם אחראיים לייצוגם העצמי ולתרבותם, באותה מידה שהם עשויים להיות אחראיים למאבק התרבותי והפוליטי שבו הם מעורבים. הספר מתאר את יצירתם של משוררים ומשוררות שרק בשנים האחרונות החלו להתייחס אליהם באופן מחקרי – הן כפרטים והן כקבוצה. חשיבותו ההיסטוריוגרפית נעוצה בכך שהוא מסמן כיווני התפתחות של זרם חדש שמהווה אלטרנטיבה לשירה ההגמונית הישראלית, באמצעות סימון התהוותה המגובשת של כתיבה מהשוליים האתניים במהלך העשורים האחרונים.
רסלינג
מאת: אורי דורצ'ין
תיאור: מוזיקאים בישראל שאפו מאז ומתמיד להרגיש חלק מהעולם הגדול, אבל אף על פי שבכל דור נראה כאילו התנאים טובים מתמיד לעשות זאת, מתברר שהמרחק נותר בעינו. גם כיום, בעידן המכונה גלובלי, ישנו רושם שצעירים בישראל חולשים על הידע והטכנולוגיה שיאפשרו להם סוף סוף לגשר על הפער ולבטל את הגבולות – האומנם? ואם אמנם פנינו לחציית הקווים, האם אין ההגדרות הגנטיות, אלה המפרידות בין שחור ללבן, מהוות קו גבול אחרון? ספרו של אורי דורצ'ין, אשר מתבסס על מחקר של סצנת ההיפ-הופ בישראל ועל ראיונות עם הדמויות המובילות בה, מספק תשובות בלתי צפויות לשאלות אלה ואחרות. זיקה נלהבת של ישראלים לסגנון אפרו-אמריקאי נדמית במבט ראשון כנהייה בלתי מבוקרת אחר אופנה חולפת וכביטוי נוסף של הפניית עורף לערכי התרבות המקומית. ואולם, מבט אחר עשוי להראות שהבחירה במוזיקה השחורה דווקא מבטאת כמיהה למושגים ברורים של שיוך תרבותי יציב וקבוע, כזה שישראל הגלובלית והמפולגת מתקשה לספק לצעיריה. מטרתו של ספר זה אינה להפנות מבט פנימה אל ההקשרים הישראליים בלבד. באמצעות הדוגמה של יצירת ההיפ-הופ נוגע הספר בכמה מהשאלות המרכזיות המלוות את ביקורת התרבות והאמנות לאורך עשורים רבים. ייחודה של התופעה הנחקרת כאן מאפשר מבט ביקורתי על הנחות מקובלות בכל הקשור ליחס שבין תרבות ואמנות, ערך אמנותי וערך מסחרי, מחאה ואופנה. הפולומוס סביב מהותה ומשמעותה של המוזיקה השחורה (בישראל ובכלל) משמש בסיס לדיון תיאורטי חדשני ומקורי, אשר טוען לאמת האמנותית במוזיקת הפופ בעידן של קץ האותנטיות. בין לבין מאיר הספר את האופציה לכינונה של תרבות ישראלית כמרחב סולידרי, תוך כדי אימוץ אופנות שאינן ישראליות כלל.
רסלינג
מאת: מרלין וניג
תיאור: "נדחסנו לאולם החתונות שבו הופרדו הכיסאות מהשולחנות כדי לשמש כמושבים. שני מסכי ענק נתלו על הקיר המתפורר. באולם חתונות זה צפיתי לראשונה בסרט חרדי. ברגע שהמסך התמלא נשים חרדיות, הבנתי שאני עדה לחוויה היסטורית, למשהו שחייבים לתעד אותו ולספר עליו. על המסך הופיעו גיבורות לא צפויות, מזן אחר. הסרט היה נקי ותמים. הנשיות שהתגלתה הייתה מזוככת. לגיבורות המסך לא היה בימאי שיפשיט אותן, והן לא ניסו לפתות את הקהל ביצר תאוותני כלשהו. המכובדות הזו, די היה בה כדי להפנטני. אמנם היו בסרט חלקים בוסריים, ובכל זאת, בשל התפיסה הייחודית והמרתקת שהביאה עמה היוצרת החרדית של הסרט, יצאתי לאחר שעתיים ורבע מוקסמת". [מתוך: הקולנוע החרדי]

לאורך עשרות השנים שבהן התעצבה התרבות הישראלית, יצאה החברה החרדית נגד המפעל העברי-תרבותי ההולך ומתפתח. עם זאת, למרות ההתנגדות הנחרצת לכאורה, ככל שחלף הזמן החל להישמע, לצד התרבות החילונית-ישראלית, הקול החרדי הראשון בקולנוע.

בראשית שנות האלפיים מתחילה לצמוח, לראשונה בישראל, על חורבות המיתוסים וההסתייגויות, תעשייה קולנועית חרדית. תעשייה זו פועלת על בסיס ניסיונות בוסריים קודמים בתחום התיאטרון והאומנויות בכלל המיועדים למגזר החרדי; תעשייה קולנועית זו מקבלת תוקף מיוחד בגבולות המוכתבים לה בחברה החרדית (גבולות חברתיים ברורים, חוקי הלכה חד-משמעיים והיתרים שונים), ויוצרת אסכולה רעיונית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים שאינם מקבלים ביטוי בקולנוע האוניברסלי ו/או הישראלי. ספרה של מרלין וניג מציע, לראשונה בספרות המחקר, הצצה נדירה לקולנוע ייחודי ומרתק זה.
רסלינג
מאת: משה צימרמן
תיאור: ספרו של משה צימרמן, הסרטים הסמויים מין העין, מנסה לבדוק – לראשונה בחקר הקולנוע הישראלי – את התהליכים שבעטיים הופך סרט לפופולרי ולקאנוני. כלומר, במובן הרחב ביותר, האופן שבו הסרטים המצליחים והנחשבים ממלאים תפקיד מרכזי בשימור העוצמה של הקפיטליזם והבורגנות בישראל. על מנת להמחיש כיצד תהליכים אלו התרחשו הלכה למעשה, עוכב הספר אחר יצירת טקטיקות ואסטרטגיות שבעזרתן מתמודדות היצירות הקולנועיות עם התהפוכות שעוברות על החברה הישראלית בעשורים האחרונים. חלקו העקרוני הראשון של הספר מציע קריאה צמודה וביקורתית בסרטים שנעשו בשנות ה-80 וה-90 (בעיקר "החיים על פי אגפא", "גט" ו"חולה אהבה משיכון ג'"), מתוך כוונה להראות כיצד סרטים אשר נדמה לרגע, בצפייה ראשונה ומתמסרת, שהם ביקורתיים ביחס למציאות הישראלית, אינם אלא כלי השכחה ושיכוך של בעיות חברתיות שאותן הם מתיימרים לעורר ולפעמים גם לפתור כביכול. כלומר כיצד זה יכול להיות "שהחיים על פי אגפא", השחור לבן והאפוקליפטי, אינו אלא סרט הרגעה לאומי טוב; או מדוע, לחילופין, "חולה אהבה משיכון ג'" הוא בסופו של דבר אופציה מזרחית-גטואית-ש"סית טובה ומרגיעה עבור הבורגנות האשכנזית. חלקו השני של הספר, אשר מטשטש במכוון קטגוריות של גבוה ונמוך בקולנוע השיראלי, מבצע מהלך לוליני יוצא דופן אשר מחבר בין הקולנוע "הקאנוני" של שנות ה-80 וה-90 לסרטי הבורקס "הנחותים והפגומים אסתטית" של שנות ה-70, בעיקר תוך כדי הדגמה מפורטת על "צ'רלי וחצי" כפרדימה לז'אנר הבורקס. במובן זה, הקולנוע הישראלי העכשווי נתפס על ידי צימרמן כנאו-בורקס יאפי-מתוחכם אשר במרכזו עומד עדיין שדר אינטגרטיבי-חברתי-לאומי – כמו זה שעמד ברוב סרטי הבורקס לדורותיהם.
רסלינג
מאת: איילת ברגור
תיאור: בשנת 1996 עלו לאוויר לראשונה שתי אופרות סבון בהפקה מקורית ישראלית: "רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני". שתי הסדרות שודרו פעם בשבוע, בין השעות 20:00 ל-21:00. הפקתן הייתה, למעשה, יריית הפתיחה של תעשיית אופרות הסבון והטלנובלות הישראליות. 12 סדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים, שהופקו בין השנים 1996-2006, מייצגות עשר שנות יצירה ישראלית מקורית באחד הז'אנרים הטלוויזיוניים הפופולריים ביותר בעולם. אופרות הסבון והטלנובלות שהופקו בישראל הפכו עם השנים לגורם משפיע על הרגלי הצפייה של הציבור הישראלי. ספרה של איילת ברגור הוא המחקר הראשון בישראל אשר מנסה לבחון את הקשר הטקסטואלי בין אופרות הסבון והטלנובלות לבין המקום שבו הופקו – ישראל. המחברת שואלת האם ניתן למצוא בטלנובלות ובאופרות הסבון הישראליות את מאפייני המקום; או לחלופין, בהיעדר מאפיינים איקונוגרפיים ספציפיים הנובעים מההוויה המקומית – האם ניתן לומר שסדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים מתרחשות ב"אי-מקום", ועקב כך מנותקות מהמקום שבו הופקו. נוסף על חשיבות הממצאים הטקסטואליים בנוגע לייצוגי המקום, מסקנות הספר עשויות להעשיר את הדיון על אודות הפקות המקור בישראל. מהי הפקת מקור הזכאית לתקציבים ולתמיכה ממשלתית? האם "הפקת מקור" משמעותה הפקה מקומית, דוברת עברית, בהשתתפות שחקנים ישראליים בלבד? או שמא מדובר בהפקה שמלבד הפרמטרים האלה, צריך שיהיו לה סממנים ייחודיים, שהם חלק מהשיח התרבותי, הגיאוגרפי, הכלכלי והפוליטי המאפיינים את המקום שבו הופקה הסדרה?
רסלינג
מאת: גדעון עפרת
תיאור: אוצר גרילה הוא מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית של גדעון עפרת, אוצר-יוצר הפועל עצמאית, על-פי-רוב בשולי האמנות הממוסדת, אורב לה, מאגף אותה, נאבק בה ופועל נגדה. הוא אקטיביסט העושה את אמנותו מכוח המחויבות לאמנות ובהכרה ש"אוצרות היא קיר ותשוקה". הוא אצר את תערוכותיו בחללים אלטרנטיביים ובאמצעים מאולתרים, לא אחת על גבול הלגיטימי, והציג תערוכות היסטוריות ואוונגרדיות, שהעלו נושאים ומגמות שלא טופלו, או קידמו מדיומים חדשים שלא היו מוכרים בישראל, כגון "מיצג" ו"מיצב" (שני מונחים שהוטבעו על-ידו), וכך שפך אור על אמנים חשובים שהודרו מההכרה הממסדית.
הקיבוץ המאוחד
תיאור: כרך זה פותח מתכונת חדשה בכתב העת ביקורת ופרשנות, המשלבת בין גיליונות המוקדשים לנושא מסוים בהקשר של חקר הספרות והתרבות, לבין גיליונות מאסף, שיתפרסמו בתדירות גבוהה יותר.

השער הראשון של גיליון זה יוחד לעיון בשירה, ומאמריו מתמקדים ביצירותיהם של אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג. השער השני של הגיליון יוחד לעיון בפרוזה ובדרמה. השער השלישי של הגיליון יוחד לעיון בתרגום, וליחסים המתקיימים בין הטקסט המתורגם לטקסט המקור.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מאת: יניב שמעון גולדברג
תיאור: בשיחות המובאות בספר זה משתפת שחקנית התיאטרון הלאומי הבימה ליא קניג את יניב גולדברג, ובאמצעותו את הקוראים, ברגעים מכוננים בחייה, מהם קשים ומהם שמחים, טווה זיכרון לזיכרון, וחושפת בכנות כיצד החיים והתיאטרון שזורים זה בזה. היא מספרת על חוויותיה החל בימי מלחמת העולם השנייה, על החיים במשטר קומוניסטי, על אהבתה לבעלה והבחירה לא להביא ילדים לעולם, על דרכה המקצועית ואופן עבודתה על תפקידים בתיאטרון, על הבחירה לוותר על היידיש ולשחק בעברית, על יהדות, ציונות וישראליות, ועל דרכה להתבונן על העולם.

מבעד לסיפור האישי המלווה בהומור האופייני לליא נשקפים נושאי יסוד בעבודת השחקנים: עבודה על סצנות, משחק, תנועה על הבמה, דיבור וקול, שיבוץ בהצגות ויחסים בין־אישיים בין המשתתפים בהפקת הצגה.

כ־50 תצלומים מאלבומה של ליא משולבים בספר והוא כולל גם נספחים ביוגרפיים של הוריה שחקני תיאטרון היידיש במזרח אירופה דינה קניג ויוסף קאמין.
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
הצג עוד תוצאות