מחבר: אן דאלי

שנת ההוצאה: 2014

מילות מפתח: מחול; ביוגרפיה; רקדנים; דאנקן, איזדורה, 1877-1927; ריקוד; רקדניות; איזדורה דאנקן; איזדורה דנקן

איזדורה דנקן זכתה בתהילה בינלאומית והשפיעה על דורות של נערות ושל נשים אמריקאיות, אך המיתוס הרומנטי שנטווה סביבה הותיר כמה שאלות ללא מענה: מה ראו הקהלים שלה על הבמה, ומה הייתה תגובתם לכך? אילו חלומות ואילו חששות שלהם היא הציגה? מדוע היה הריקוד של דנקן מושך כל כך? הגוף הרוקד, הגוף הטבעי חושף את המארג של דנקן בזרמים החברתיים והתרבותיים של תקופתה: המוסרנות של העידן הפרוגרסיבי, הרדיקליות האמנותית של גריניץ' וילג' לפני המלחמה, הפחד מזרים של שנות העשרים, זיקותיה לפמיניזם ותפיסתה מושתתת הגזע של "אמריקה". אל הספר

נושא/נושאים: , אמנויות

תוכן הספר:

• הגוף הרוקד, הגוף הטבעי איזדורה דנקן באמריקה

• תוכן העניינים

• הקדמה

• תודות

• [1] פתח דבר: נעשה למחול

• [2] הגוף הרוקד

• .1 לצד לחייה הבורקות ועיניה הגדולות והאקספרסיביות, היו לדנקן גם פה קפוץ קטן, אף סולד וסנטר מנומש. תצלום: ג’ייקוב שלוס

• .3-2 צילומיו רכי השוליים, המוצללים דרמטית, של ארנולד גנתה, מרמזים כיצד חפצה דנקן להיראות: כרקדנית–פילוסופית, בעקבותיו של זרתוסטרה של ניטשה. תמונות: ארנולד גנתה.

• .4 אברהם וולקוביץ’ לוכד את המישור האחיד, האקספרסיבי, של הפנים, של הגרון ושל החזה של דנקן, כמו גם את העיצוב המתפתח תמידית של גופה.

• .5 ולנטין לה–קומט מתווה את שימושה של דנקן בכבידה )במיוחד באמצעות רגל כפופה יחידה(, את המשיכה המנוגדת בין פלג גופה העליון לתחתון, כמו גם את התצורות הסוטות מהמרכז שלה.

• .6 יול גראנז’ואה מציג את המורכבות המרחבית של צורת הגוף של דנקן, בדגש על קווי הכוח שלו באמצעות הצללה בעיפרון.

• .9-7 חוזה קלרה מרמז לדרך שבה דנקן נעה באמצעות כל פלג גופה העליון – הגרון, החזה, הסרעפת, הבטן והירכיים כולם נחפזים קדימה בבת אחת כמשטח יחיד, המודגש ברושם המנוגד שיוצר ראשה המוטל לאחור. הוא מתאר את הכיפוף האלכסוני החזק של גופה של דנקן אפילו בשעת כריעת ברך, בקו מפותל מברך ועד מצח, והוא מראה את הדרכים המגוונות שבהן היא השתמשה ברגל שלוחה במתח דינמי עם הזרועות ועם הרגל האחרת.

• .10 למרות התנוחות המגושמות, דנקן הצעירה מראה את הצוואר הגמיש, את הזרועות גמישות הפרקים ואת כפות הידיים האקספרסיביות שלה.

• .20-11 בסדרת התצלומים האלה מ-,1898 רגש עדין משודר באמצעות פנים מופנות או צוואר נטוי, באמצעות חזה מורם או יד כפופה ברפיון. הקו של זרועותיה הארוכות של דנקן, חסרות העצמות לכאורה, נשבר בפרק כף היד, ומבסס כך את האקספרסיביות של כפות ידיה. דנקן לעולם אינה מחמיצה הזדמנות לחשוף את צווארה הארוך והגמיש, המשווה לה תמיד הילה של פגיעות.

• .21 תמונותיה של דנקן נבדלות משאר דיוקנאות הסטודיו של שלוס, שבהם רקדניות כדוגמת אני סנט טל מדגמנות את תנוחותיהן האקרובטיות בקשיחות ומושכות את חצאיותיהן בצניעות.

• .22 דנקן נחשבה "חסודה” בהשוואה ל”ריקוד שלומית” הסנסציוני, שזכה להצלחה כבירה בביצועה של מוד אלן בלונדון ולמגוון חיקויים בוודוויל בניו–יורק. תמונה: פולשאם ובנפילד.

• .23 למרות טענתה של דנקן שה”טבע” הוא המורה שלה, נראה שהיא למדה בלט אצל מרי בונפנטי, הפרימה בלרינה האיטלקייה שהגיעה לאמריקה כדי לככב במופע בידור הראווה ה נ ו כ ל ה ש ח ו ר .

• .24 לפני שהקדישה את עצמה לקריירת סולו, רקדה דנקן בשישה מחזות ומחזות זמר בהפקת אוגוסטין דאלי, בהם תפקיד פיה בח ל ו ם ל י ל ק י ץ .

• .25 כבר ב–,1910 בזמן שהופיעו בו–זמנית במדינה, הושוותה ה”ספונטניות” לכאורה של דנקן ליכולות הטכניות של אנה פבלובה, הבלרינה הרוסייה המפורסמת.

• .26 ההקפדות של טכניקת דנקן, בהדגמתה של לורי בלילאב, רקדנית–דנקן מהדור השלישי, יוצרות נמרצות בקרסוליים, חוזק וגמישות בגב, ניידות באגן הירכיים, זרימה של הזרועות וארטיקולציה של החזה והצוואר.

• .27 דנקן מתחה ביקורת על הגימנסטיקה הריתמית של המלחין השווייצרי אמיל ז’ק דלקרוז, שזכתה לפופולריות גוברת בעשור השני של המאה העשרים, על היותה חקיינית ולא יצירתית.

• .28 ב–1909 השווה דדלי א. סרג’נט, חלוץ החינוך הגופני, את ה”פעילות העדינה” המקובלת בטכניקת דנקן ל”כוח מקומי בכפות הרגליים וברגליים” של הבלרינה הדנית– בריטית אדלין ז’נה, שהוכתרה בידי פלורנץ זיגפלד בתור "הרקדנית הטובה בעולם” במופע הרביו שלו מ–.The Soul Kiss 1908

• [3] הגוף הטבעי

• .30-29 הציור פ ר י מ ו ו ר ה של בוטיצ’לי ש”נעשה למחול” בידי דנקן, שוודאי פירשה את התנועה הנרמזת של הדמויות: את העברות המשקל, את הטיות הצוואר ואת מחוות ההזמנה החידתית של ונוס. בל ה פ ר י מ ו ו ר ה גילמה דנקן כמה מהדמויות בציור, כולל המחווה של ונוס, אבל בחרה לחקות את הלבוש של פלורה דווקא.

• .32-31 דמות רוכנת זו מהגמלון המזרחי של הפרתנון, שדנקן שמרה באוסף הגלויות שלה, אומצה כחלק מאוצר התנועות המחולי שלה.

• .34-33 הדמות המזנקת ממקדש האלה ניקה, שדנקן שמרה באוסף הגלויות שלה, אומצה כחלק מאוצר התנועות המחולי שלה.

• .36-35 בעשור השני של המאה העשרים, כתוצאה מהצלחתה של דנקן, נעשתה משמעות המחול באמריקה חבורה של נימפות יחפות רגליים בגלימות יווניות ובעטרות ראש, עם ברך מורמת גבוה וראש מוטל לאחור, המפזזות בצורה "אמנותית” למדי מסביב לעץ או על רקע קו האופק.

• .37 הרטוריקה היוונית של דנקן שימשה בסיכומו של דבר כגימיק חדשני בתקופה של תיאטראות ושל עיתונות רודפי חידושים. בדיוק כשם שהגימיק של רות סנט דניס היה "אקזוטיות” )תמונה 38( ושל לואי פולר היה "תמונתיות” )תמונה ,)39 כך היה הגימיק של דנקן "קלאסיות”.

• .38 בשעה שדנקן משכה את הקהל בהתייחסויותיה לאמנות ולציוויליזציה היווניות, רות סנט דניס )המוצגת כאן בתפקיד רדהה( ניכסה את התלבושות ואת עולם הדימויים של ה”מזרח” בהצלחה דומה.

• .39 לפני פרסומה של דנקן כ”רקדנית קלאסית יחפת רגליים”, התפרסמה לואי פולר במחזות הראווה שיצרה בעזרת תאורה ולבוש.

• .40 בחיבור הכוריאוגרפיה לא י פ י ג נ י ה ב א א ו ל י ס , שאבה דנקן השראה מתמונה זו של יווניה המשחקת בחמש אבנים מהמוזיאון הבריטי, שנשמרה באוסף הגלויות שלה.

• .41 מאז הופעותיה הראשונות בחברה הגבוהה של ניו–יורק ושל ניו–פורט, התחברה דנקן עם האליטה - בהם אמנים, ידוענים, בני מלוכה וה”ארבע מאות”.

• [4] הגוף המביע

• .43-42 הגוף המביע של דנקן היה נטוע בדלסארטיזם האמריקאי, שאוצר המחוות והתנוחות האקספרסיבי שלו הורחב ל”קבוצות הבעה” כדוגמת "טקס הקורבן של איירנה”.

• .45-44 תחושת הכוח הרגשי המאופק שדנקן גילתה אצל השחקניות אליאונורה דוזה (למעלה) ואלן טרי (למטה) נעשתה חיונית לאסתטיקה האישית של הרקדנית.

• .46 דנקן בא י פ י ג נ י ה ב א א ו ל י ס מאת גלוק, שהמוזיקה שלו גילמה לדעתה במדויק את רוח הכורוס היווני.

• [5] גוף האישה

• .47 באקסטרווגנזות הראווה כדוגמת ה נ ו כ ל ה ש ח ו ר , ששלטו בבמה האמריקאית בסוף המאה התשע–עשרה, היה גוף האישה עוד חלק מההצבה הבימתית, שנועד לעורר השתאות לצד התלבושות המפוארות והתפאורות המורכבות.

• .48 לידיה תומפסון וה”בלונדיניות הבריטיות” שלה עזרו להעניק פופולריות ל”עסקי הרגליים”, שהמתקנת החברתית אוליב לוגאן מתארת בבוז כאישה העוטה "טייטס צמודים בצבע עור ושאר ביגוד מועט ככל שמתיר זאת החוק.”

• .50-49 הדימוי האימהי של דנקן באמריקה נקשר למבנה המסורתי של אימהות נעדרת מיניות: היא הייתה "אם” רק לבנות מאומצות. היא לא הכירה בפומבי בבתה בזמן סבב ההופעות באמריקה. אולם כשדאירדרה ופטריק מתו ב–,1913 קודשה דנקן בעיתונות ובציבור כאם דגולה אבלה.

• [6] גוף האומה

• .51 העיבוד הלאומני של דנקן למ א ר ס י י ז במהלך מלחמת העולם הראשונה )תמונות 52-51( מהדהד את המסורת הצרפתית המגולמת בל ה מ א ר ס י י ז של פרנסואה רוד )תמונה 53( ובה ח י ר ו ת מ ו ב י ל ה א ת ה ע ם של אז’ן דלקרואה )תמונה 55( דרך פסל החירות, שנהפך לסמל פטריוטי בעקבות כרזות המלחמה )תמונה .)54

• .52 דנקן בל ה מ א ר ס י י ז , באיור של חוזה קלרה.

• .53 ל ה מ א ר ס י י ז של פרנסואה רוד.

• .54 כרזה עם פסל החירות ממלחמת העולם הראשונה.

• .55 החירות מובילה את העם של אז’ן דלקרואה.

• [7] אחרית דבר: דמדומי אלה אמריקאית

• .56 כשאידיאל גוף האישה האמריקאי נעשה צעיר וקינטי יותר, הרקדנית, המצולמת כאן עם בעלה סרגיי יסנין ב–,1922 נעשה מבוגרת יותר וקינטית פחות.

• .57 איירין קסל.

• .58 בניגוד לביגוד המהוקצע ולתנועה של הפלאפר הצעירה, דנקן המזדקנת והמשמינה נראתה כמטרונית מכובדת.

• .60-59 בשנות העשרים, האפילו כמה איקונים תרבותיים צעירים יותר על הגוף המזדקן של דנקן, כדוגמת השחקנית–דוגמנית אנט קלרמן (למעלה) ומרגרט גורמן, מיס אמריקה הראשונה (למטה).

• הערות

עמודים:

1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  11  12  13  14