הקדמה

עמוד:8

כביכול , את הגוף של הפרקטיקה הנעלמת של דנקן – את התהליכים , את המבנים ואת הטכניקות שלו , את המקורות , את ההשפעות שלו – כפי שהתפתח באמריקה , מולדתה . דנקן , שחייתה חיי מהגרת במשך רוב שנות בגרותה , נחשבת לרוב לתוצר אירופאי , אולם אני רואה בגלות שלה חיזוק , ולא ערעור , של הקשר שלה למולדתה , ומיקמתי אותה במיוחד בהקשר אמריקאי כזה . בכוונתי להדגים כך את הדרכים המורכבות ורבות העוצמה שבהן הגוף הרוקד נוטל חלק ביצירת הזהות התרבותית . דנקן הייתה נושא לא – סביר למחקר בשבילי – כעיתונאית לשעבר , שבילתה את מרבית הקריירה שלה בחיפוש אחר חידושים ובהימנעות מסנטימנטליות . הגעתי אל דנקן תוך " התקדמות לאחור ” – התחלה במחול הפוסט – מודרני , בחזרה אל המחול המודרני המוקדם , ואז בחירה בדנקן . היא הייתה כמדומה מקור חשוב לשני אלו . היא קבעה את סדר היום של המחול המודרני באמריקה , בהגדרת תנאיו ובכינונה בפועל של הפרקטיקה . אולם אותה דנקן שהתגלתה לי בספרי היסטוריה ובהופעות דידקטיות הייתה מבלבלת . האם הייתה רקדנית גדולה , אמנית משחק אילם גדולה או סתם בדרנית מחוכמת ? האם פעלה רק מתוך אינטואיציה ? האם הייתה " נשית ” בצורה מקובלת ? האם הייתה רק מגלה , המונעת מתפיסות רומנטיות של חשיבות עצמית , אפילו של סיפוק עצמי ? או שמא עיצבה , המציאה , יצרה ? למרות כל מה שנכתב על דנקן , לא סיפקה הספרות הקיימת תשובות הולמות לשאלות אלו . אז , ב – , 1988 ראיתי את שיש הפרתנון . לפתע נעשתה אותה דמות עמומה מהיסטוריית המחול ברורה יותר , כיוון שיכולתי לחוש בפסלים שבגמלון באותה תחושה " דנקנית ” של משקל המסוכל באמצעות חן וקלילות . שלוש הנראידות בחדר הסמוך נדמו קרובות אף יותר לרקדנית . המחוות הקלילות שלהן , ברגלים מורמות – עם כפות רגליים מקושתות , אך לא ב - – pointe נדמו כהתגלמות חיה של הגוף הרוקד של דנקן . התשובות אולי לא נעשו קרובות יותר , אולם כעת השאלות עצמן הלהיבו אותי . מה ראו הקהלים שלה על הבמה ? אילו חלומות ואילו חששות שלהם היא הציגה ? מה היה ההיגיון שבבסיס המשיכה שלהם ?

הוצאת אסיה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר