שתי התרבויות",זה המונח שטבע בשנת 1959 צ'רלס פרסי סנו, הסופר והפיזיקאי הבריטי, כדי לתאר את מה שהיה בעיניו קרע עמוק בין תרבות הספרות לתרבות המדע.
מדובר בקרע חדש יחסית, שנתגלע עם עליית התנועה הרומנטית בשלהי המאה ה - 18 ואף העמיק עם השנים, למרות השינויים הגדולים שחלו במאה ה - 20 הן בספרות (לעבר יתר "אובייקטיביות" ) הן במדע ( לעבר ערעור שלטונם של"השכל הישר" והסיבתיות) - שינויים שלכאורה היו צריכים לקרב את הספרות והמדע זה לזה.
סיבת הקרע הזה והעמקתו, מנקודת מבטה של השירה, הוא נושא מרכזי בספר. הדיון בו נעשה במסגרת רחבה יותר - דרכי ההשתקפות של החוץ ביצירה - בהנחה שהמדע מספק לנו את התמונה האובייקטיבית ביותר, ובימינו גם המפתיעה והדימיונית ביותר, של העולם החיצון.
בהקשר זה נבחנו בהרחבה שתי מגמות ספרותיות מנוגדות, הרומנטית - אקספרסיבית והמימטית - אובייקטיבית, ומוצגים בהתאמה שני דגמים של השתקפות החוץ ביצירה:הברכה והמראה.
מקום מיוחד מוקדש ללשון הציורית המאפיינת מגמות אלה: הלשון המטפורית לעומת הלשון המטונימית. על פי הבחנות אלו נבדקות יצירות שונות בספרות העברית, ובעיקר נבדקת השתקפות המדע בשירה העברית החדשה. הספר מורה על נקודות של קרבה בין השירה למדע, אך עם זאת אין בו שום ניסיון לטשטש את הניגוד היסודי בניהם. להפך, הוא רואה בניגוד זה מתח שיש בו כדי להזרים אנרגיה מיוחדת ביצירה הספרותית. שהרי בסופו של דבר, בלא מתח בין ניגודים לא יזרום שום דבר בטבע - ופירוש הדבר חידלון.
אל הספר