הכרת המציאות היתה מאז ומתמיד שאיפתו של האדם, והדרך המיוחדת להכרה זו שפותחה אצל היוונים החל מסביבות המאה השישית לפנה"ס קרויה פילוסופיה. בראשית העיסוק הפילוסופי מושא החקירה היה הטבע, אך מאז המאה החמישית לפנה"ס החלו לעסוק גם באדם ובחברה. מכאן ואילך — גם אם העיסוק בטבע והכרתו לא פסק מעולם — הדגש הוא בבירור על האדם ואושרו.
אפיקורוס חי בין השנים 270-341 לפנה"ס באחת התקופות הסוערות והקשות בהיסטוריה של היוונים. בתקופה זו, המכונה היום "יוון ההלניסטית", מאבדת הפּוֹליס היוונית את כוחה לטובת שליטים וכובשים אדירים הקובעים את גורלה וגורל אזרחיה לשבט או לחסד. בנסיבות חיים אלה, שבהם חייו של היחיד נמצאים בסכנה מתמדת ותלויים על בלימה, מציע אפיקורוס לאדם דרך משלו לחיים מאושרים. דרך זו, "חיי ההנאה", לא תמיד הובנה כראוי. רבים היו המתקיפים את תורת אפיקורוס הן בזמנו והן בזמנים מאוחרים. אולם אלה שהבינו אותה כראוי — והיו לא מעט כאלה — ראו בו כמעט אֵל שירד מן השמים כדי לשחרר את האדם מכבליו ולהעניק לו את האושר. פער זה בין אוהדיו הנלהבים של אפיקורוס לבין מתקיפיו הקנאים רומז לדרך חדשה ומיוחדת במינה. ואכן, אין כמו תורת אפיקורוס בחדשנותה. בארבעים משפטים — חלקם קצרים וחלקם ארוכים יותר — מציג החיבור שלפנינו את תמצית תורת ההנאות של אפיקורוס. חיבור זה, שהיה ידוע כבר בעת העתיקה, ועל פיו התחנכו דורות רבים של אפיקוראים, מוגש כעת לקורא העברי.
יוסף צ' ליברזון
אל הספר