הפרשנות היא אחר היסודות של כל תרבות המבוססת על ספרים. בספרות היהודית לדורותיה ניכר מקום נכבד מאוד ליצירות שאופיין הבסיסי הוא פרשנות למקרא ולחיבורים שבאו אחריו. פרשנות המקרא בעת העתיקה ידועה ברבים פחות מאשר הפרשנות השיטתית של ימי־הביניים. ואכן היא אינה שיטתית ומקפת כזו שנוצרה בדורות המאוחרים, ואת רובה אנו מכירים מתוך חיבורים שלא נוצרו לכתחילה כספרי פרשנות לשמם. יש בספרות זו כשלעצמה עניין רב, והיא חשובה גם משום שהיא מלמדת לא מעט, הן על הדרך שבה פירשו בני הדורות ההם את המקרא והן על הלך רוחם שלהם עצמם. הפרשנות משלבת את הסיוע לקורא המתקשה בהבנת המלה, הפסוק או העניין, באמירתו של הפרשן הנאחז במקרא כדי להביע את רעיונותיו שלו ולאו דווקא נוכח קשיים בטקסט הנלמד עצמו. את שני ההדגשים הללו נוכל לזהות בפרשנות המקרא לדורותיה.
אל הספר