הפסיכואנליזה עוסקת מראשיתה בשאלה מהי מהות המצוקה והסבל ממנו סובל האדם המגיע לטיפול. בהתאם להבנה זו מתגבשת גם ההקשבה בטיפול ואופן ההתערבות הטיפולית.
בספר זה, מציג שלמה זלוטניק את הגישה כי ניתן להתבונן על 'תצורת מצוקה' כמעין תבנית המתפתחת בנפש ובצורתה מתהוות מצוקותיה. לפיכך על הטיפול להתמקד בהקשבה לתבנית זו. קשב זה מופנה אל ביטויי תצורת המצוקה בשתי כתובות: האחת, במכלול הקשרי חייו של המטופל והשנייה בקשר הטיפולי עצמו. אופני המצוקה הנחשפים בשני מישורים אלה מתפתחים כהדהוד לא מודע של מעמקי הנפש, ומתגבשים גם בשיח הטיפולי לתצורת מצוקה טיפוסית אחת. תפיסה יסודית זו מעצבת את השיח הטיפולי, מסמנת ומבטאת את המצוקה הפנימית הקיימת וגם מגמישה ומשנה אותה.
המשגה זו מאפשרת לעצב מרחב טיפולי בעל־מובן, המשמר את המורכבות וריבוי הפנים הן של הפסיכואנליזה והן של המצוקה האנושית. במרחב הטיפולי בו נפגשים המטופל והמטפל מתגבש הסיפור הסובייקטיבי של המטופל כנרטיב מתפתח ומתחדש בתוך השיח הטיפולי.
הספר שלפנינו מציג את השיח הטיפולי כשיח דינמי הנע בין שני קטבים: האחד – הקוטב האחדותי, התאורטי, והפרוטוטיפי. קוטב זה מוצע כפנימי ולא־מודע. השני – הקוטב הראלי והממשי הבא לידי ביטוי בריבוי הפנים של ביטויי המצוקה המוחשיים. קוטב זה מוצע כחיצוני וזמני ומייצג את החוויה הפנימית. בשיח הטיפולי מתחוללת הפגישה בין היסוד הקבוע, הסובייקטיבי והפנימי, לבין היסוד החיצוני המופיע במבעי השיח הטיפולי ובטויי הכאב העכשווי החתומים בחותם הזמן בו הם מופיעים. ביטויי קוטב חיצוני אלו, מאפשרים לשער לגבי הקוטב הפנימי והאחדותי. מפגש זה מאפשר פתיחות אל היסוד הקבוע ואל היסוד המשתנה והחי כאחד. תוצר אפשרי של שיח זה הוא, הקלה בתצורת המצוקה, ביטוייה וכפייתה על האופנים בהם חווה המטופל את חייו.
אל הספר