על פי שיטת המשפט הישראלית יש לכל עדה דתית המוכרת על ידי המדינה סמכות שפיטה בעניינים של מעמד אישי של האזרחים, כדוגמת נישואין וגירושין, ירושה ואימוץ. בהתאם לשיטה זו, בתי הדין הרבניים הם הערכאה השיפוטית הדתית עבור היהודים במדינת ישראל.
עיקר השיח הציבורי והמחקרי בישראל בנושא בתי הדין הרבניים עוסק בסוגיות נורמטיביות כמו חופש הנישואין והגירושין, מעמד האישה וסרבנות גט. מחקר זה בוחן את תפקודם של בתי הדין הרבניים מנקודת מבט אחרת – זו של המינהל הציבורי, והוא עושה זאת באמצעות בדיקה מדוקדקת של שני מוקדי פעילות:
שירות דת – יעילות, אפקטיביות ואיכות שירות; וערכאה שיפוטית – שמירה על נורמות שיפוטיות )ובכללן קיום סדרי הדין(, התנהלות ראויה של דיינים ושמירה על זכויות הנידונים. מן המחקר עולים ממצאים מעורבים: בצד התקדמות ממשית של בתי הדין הרבניים בשני העשורים האחרונים בתפקידם כמעניקי שירות דת מתגלה תמונת מצב מטרידה באשר לתפקודם כערכאה שיפוטית. ניתוח מדוקדק של הכשלים בנושא זה מוביל לשורת המלצות שמטרתן לשנות את דרך הפעולה של בתי הדין הרבניים כך שהם יפעלו בהלימה עם מעמדם כערכאה שיפוטית במדינה דמוקרטית.
אל הספר