ספרה של עינת ברעם אשל הוא דיון מקיף ואינטגרטיבי בספרות ההשכלה העברית במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. תקופת מפתח זו של הספרות העברית הוכרה כפרק הריאליסטי הראשון בתולדותיה, שבו ביקשו חשובי היוצרים – בהם מאפו, אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים, סמולנסקין ויל"ג – להתמודד עם שאלות היסוד של הקיום היהודי באמצעות ייצוג מהימן וכמו-תיעודי של מציאות החיים הממשית.
כניסתם של עקרונות הריאליזם לתחומי ספרות ההשכלה העברית איננה מובנת מאליה. שאיפתו של הריאליזם לייצוג מהימן ונטול פניות של מציאוּת החיים לא עלתה בקנה אחד עם אופייה הדידקטי והפולמוסי של ספרות ההשכלה, שהתפתחה בהקשרים של תיקון חברתי ומהפכנוּת אידיאולוגית.
מה היו אפוא התנאים והנסיבות שהכשירו את כניסת הריאליזם לספרות העברית בתקופת ההשכלה? חידושו של המחקר הנוכחי הוא בטענה כי ביסוד הריאליזם ומחשבת ההשכלה המאוחרת השקפת עולם דומה. שתי התפיסות תבעו זיקה הדוקה בין אונטולוגיה, אפיסטמולוגיה, אתיקה ואסתטיקה; הן ראו בחיי העולם הזה "יש" משמעותי ונעלה, שחשוב לפעול להכרתו ולשיפורו ולשכלל את ייצוגיו האמנותיים.
הספר מוקדש לתיאור "מלחמת הריאליזם על נפשו" בתקופת ההשכלה המאוחרת, כניסוחו של שמעון הלקין. הוא מבקש לבחון את מאבקו של הריאליזם לביסוס קיומו במערכת הספרות העברית, להצביע על המכשולים שעמדו בדרכו ולדון בהישגיו החלקיים. הדיון בסוגיות אלה משלב בין שתי פרספקטיביות, של הכללה ושל פירוט. הוא מתאר את התזוזות שחולל הריאליזם במפת הז'אנרים של הזמן, ובה בעת מאפשר היכרות עם גילוייו הייחודיים בזירות הז'אנריות המרכזיות, בפרוזה (ברומן החברתי ובסיפור הקצר) ובשירה (בפואמה).
אל הספר