תולדותיה של הלשון העברית נחלקות לארבעה פרקי זמן היסטוריים: תקופת המקרא, תקופת המשנה והתלמוד, ימי הביניים והעת החדשה. על העברית המקראית אנו רשאים להשקיף כעל חטיבה אחת, בעלת פרופיל לשוני מוגדר משלה, אלא שחטיבה זו אינה עשויה מקשה אחת. על אף מעטה האחידות המייחד את הסגנון המקראי – החל בספר בראשית, הפותח את ה"תורה", וכלה בספר דברי הימים, החותם את ה"כתובים" –מתחת לפני השטח מתגלים שכבות ורבדים שמשקפים הטרוגניות לשונית מגוונת ביותר. אין בזה כל תמהּ, שהרי את ספרי המקרא כתבו דורות רבים של מחברים, שפעלו בארץ ישראל ומחוצה לה יותר מאלף שנים; אך טבעי אפוא שיהיו בפעילותם הבדלים בסוגות )פרוזה לעומת שירה), בתקופות (בית ראשון לעומת בית שני) ובאזורים גאוגרפיים )יהודה לעומת ישראל(. בספר שלפנינו כונסו מבחר מאמרים פרי עטו של אבי הורביץ, שפורסמו בעברית בשנים תשכ"ד–תשס"ח (1964–2008). המאמרים עוסקים בתחומי מחקר שונים – לקסיקון, פרזיולוגיה, מורפולוגיה ותחביר – ובכולם עוברת כחוט השָׁני מסקנה אחת: שתי שכבות לשון עיקריות הן בעברית המקראית: הקלסית והבתר־קלסית.
אל הספר