|
|
עמוד:14
14 מבוא הזהב" של העברית המקראית ( היינו את ימיה של העברית הקלסית ) ; אולם כיצירה של העידן ההיסטורי שבו התרחשו חורבן ירושלים והיציאה לגלות בבל מכיל הספר רישומים לא מעטים של ימי "תור הכסף" ( היינו, ימי העברית הבתר-קלסית ) . הדוגמה הנידונה כאן בהקשר זה היא מִפֹּה וּמִפֹּה . במקראית הקלסית משמש תמורתו ביטוי אחר — הצירוף מִזֶּה וּמִזֶּה, המופיע למשל במל"א י 20 : "עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה" . זֶה, כידוע, מילית רמז היא מעיקרא, אך בָּזֶה ומִזֶּה מתפקדות כתואר הפועל בהוראת "פֹּה", כגון שמות יג 19 : "וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה [ = מִפֹּה ] " . מסתבר שבמהלך השנים הרגישה הלשון צורך להשתחרר מדו-המשמעות של זֶה , וכבר בעברית הקלסית מוצאים אנו ליד בָּזֶה ( הארכאית ) את השימוש בפֹה ( השקופה יותר ) , כגון שמ"א ט 11 "הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה" לעומת מל"א כב 7 "הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה'" . תהליך שקיעתה של זֶה הלוקטיבית מצא את ביטויו המובהק בלשון חז"ל, הנזקקת אך ורק לכָאן, שהיא מקבילתה הלקסיקלית של פֹּה המקראית . במיוחד מאלפת כאן משנה סוטה ז, ה : "הכהנים מקיפים את הארון והלוים את הכהנים וכל ישׂר' מיכָּן וּמיכָּן, שנ' [ יהושע ח 33 ] 'וכל ישרא' וזקיניו ושוטרים ושופטיו . . . [ עומדים מִזֶּה וּמִזֶּה ] '" . הביטוי ( הקדום ) מִזֶּה וּמִזֶּה מפַנה את מקומו לחלופה ( המאוחרת ) מִכָּאן וּמִכָּאן ; ומִפֹּה וּמִפֹּה שביחזקאל הוא אפוא בבחינת "בבואה" של הצירוף מִכָּאן וּמִכָּאן החז"לי ( = מִכָּא וּמִכָּא הארמי ) . 7 . המונח לִשְׁכוֹת שָׁרִים שביחזקאל מ 44 ומקומו בתולדות הטרמינולוגיה הפולחנית של המקדש המונח לִשְׁכוֹת שָׁרִים, המופיע במקרא פעם אחת בלבד, זכה לדיונים מרובים שעניינם העיקרי ניתוח גרסתו הטקסטואלית של אידיום זה והבהרת משמעותו המדויקת . כאן אנו מבקשים להתמקד בזיהוי הרקע הכרונולוגי שהצמיח את הביטוי ובבירור מעמדו ההיסטורי בתולדות הטרמינולוגיה הפולחנית של המקרא . ניתוח הנתונים הרלוונטיים לעניין זה מעלה, כי לפנינו מונח טכני שלידתו קשורה בקשר אמיץ לשתי התפתחויות מרחיקות לכת שהתרחשו בתחום הפולחן של ימי הבית השני : מחד גיסא, עלייה מסחררת בחשיבותן של המוזיקה והזמרה המלוות את עבודת הקודש של הכהנים והלויים ; ומאידך גיסא, צמיחתה של טרמינולוגיה חדשה, הנותנת ביטוי למציאות הפולחנית המתפתחת במבחר עשיר ומגוּוָן של מונחים שאינם מתועדים עדיין בתקופה הקדומה . מסתבר כי אִזכורה המפורש של לשכה מיוחדת המיועדת לצרכיו הספציפיים של מעמד הַשָּׁרִים ( הזַמָּרִים ) החדש משקף מציאות שבה כבר זכתה הליטורגייה הדתית למקום מרכזי ומכובד בעבודת האלוהים המתנהלת במקדש . ואולם יש לשים לב לעובדה שהטקסט המקראי בחזון יחזקאל עדיין משתמש כאן במונח ( הקדום ) שָׁרִים, ולא בחלופתו ( המאוחרת ) מְשֹׁרְרִים, המשמשת דרך קבע ובאופן בלעדי בקורפוס המקראי המובהק של ימי הבית השני ( כשלושים פעם בספרי עזרא, נחמיה ודברי
|
|