מחבר: חנה פרוינד-שרתוק

שנת ההוצאה: 2018

מילות מפתח: אומנות הגוף; פגיעה עצמית; אמנות הגוף; אמנות גוף; אומנות גוף

אמנים ואמניות לא מעטים פוצעים ומענים את עצמם בשלל דרכים, לעיני קהל נחרד ונגעל או מול מצלמה. ספר זה מציע הסבר לשאלה: למה הם עושים את זה לעצמם? חנה פרוינד-שרתוק דנה במעמדן הייצוגי והמוסרי של הפגיעות הקיצוניות בגוף, ומראה כיצד מעשה אמנות הופך למעשה של מחאה והתנגדות במציאות חברתית מקוממת. מיצגי הגוף הרדיקליים, החורגים שוב ושוב ממה שמוסכם ונחשב לסביר, מזמנים את הצופים בהם להיות עדים להתעמרות ולהרס המחקים את המתרחש במציאות ־ בהקשר ייצוגי של מעשה אמנות מובהק, שבו הצופים–העדים נקראים לחשוב מחדש באופן ביקורתי על מושגי הצדק והמוסר הנחשבים למקובלים. הפרק האחרון של הספר מוקדש לאופני ההופעה המיוחדים של אמנות הגוף הרדיקלית בישראל, וכולל ראיונות עם אמנים ואמניות העוסקים בה. אל הספר

נושא/נושאים: , ספרות, שירה ואומנויות, אמנות פלסטית

תוכן הספר:

• למה הם עושים את זה לעצמם

• תוכן עניינים

• תודות

• הקדמה

• פרק ראשון אמנות גוף רדיקלית: עקרונות מבניים וגנאלוגיה

• עיקרון 1#: הגוף כמצע למעשה האמנות

• עיקרון 2#: הפעלת אלימות קשה על הגוף, הטלת מום עצמית וגרימת כאב

• עיקרון 3#: תפיסת הגוף כזירה פוליטית

• עיקרון 4#: חיקוי של פרקטיקות הנהוגות במסגרות ייחוס שונות: דתיות, רפואיות, מדעיות, שבטיות, סאדו–מזוכיסטיות ואחרות

• עיקרון 5#: השערורייה של הפגיעה בגוף כהזדמנות לדיאלוג פוליטי

• עיקרון 6#: אפיונן של פעולות אמנות הגוף הרדיקלית במונחים פתולוגיים

• סיכום

• פרק שני המעמד האונטולוגי של פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית

• אמנות הגוף הרדיקלית כבעלת מעמד קיומי מועדף - ביקורת

• הגועל במיצגי הגוף הרדיקליים

• המעמד הייצוגי של אמנות גוף רדיקלית

• הפגיעה בגוף כקריאה ל"אמת"

• פרק שלישי אמנות הגוף הרדיקלית כפרויקט מוסרי

• האקטיביזם של אמני הגוף הרדיקליים

• צופים שהם עדים: הדיאלוג המוסרי שמכוננת אמנות גוף רדיקלית

• סוף דבר

• אפילוג כחול־לבן־אדום: הניב המקומי של אמנות גוף רדיקלית

• ביבליוגרפיה

עמודים:

1  2  4  6  8  9  10  11  12  13  14