החופשי, מציג חריגה רדיקלית מהסדר המוסרי הנחשב תקין, ובדרך זו מציג יסוד שלטענתי מסרב לאינטגרציה, יסוד שמזמן את הצופים בו לכונן את עצמם כסובייקטים מוסריים . אכן, אפשר לראות בטרנסגרסיה של ההשחתה העצמית של הגוף תופעת קיצון שהשתרשרה, היסטורית, מתופעת הפגיעות הסמליות בגוף . אך למרות זאת אני טוענת שמדובר במפץ : הטרנסגרסיה שבהשחתת הגוף אינה טרנסגרסיה בתוך שדה האמנות בלבד, ואף שכל אוונגרד, כדוגמת תנועות הדאדא והסוריאליזם בתחילת המאה ה – ,20 שואף לכך שהדי קריאת התיגר שלו יישמעו גם מחוץ לשדה האמנות, המרכיב של סכנת המוות הקונקרטית המגולם בפרקטיקות של אמנות גוף רדיקלית הוא מרכיב מסדר אחר לגמרי מאלה שמכירה האמנות . נדמה לי שהתעללות בגוף עד כדי העמדתו בסכנת חיים, בהקשר של מעשה אמנות, שהוא בהגדרה מעשה בכוונת מכוון, היא שימוש ניהיליסטי במודע בנשק יום הדין . כל זאת במטרה להפנות את המבט להעמדתם של בני אדם בסכנה כזו, שמחוץ לשדה האמנות היא שגרתית, ולדרבן את הצופים לפעול בעניין ( לדיון נרחב בנושא זה ראו פרקים 2 ו – 3 ) . המניפסט האופטימי – נלהב הבא של מבקר האמנות פרנסוא פלושאר ( Pluchart ) , שהיה מהראשונים ...
אל הספר