סוף דבר

הוואקום, שהוא פועל יוצא של היסוד המסרב לאינטגרציה ? האם לא צריך להתייחס ברצינות לניהיליזם של המעשה הזה, במקום להכניס אותו למסלולים של אמפתיה וסולידריות ? חששתי מהאפשרות שפרשנויות שונות, ואולי אף הניתוח שאני מציעה, מעקרות את מעשה הפגיעה האלימה בגוף על ידי כך שהן מסדירות אותו, הופכות אותו לחלק משיטה, מסדר מוסרי וביקורתי שהוא אולי אותו סדר שהעבודות הרדיקליות מופנות נגדו . ייתכן שהמרכיב שמזעזע כל כך בפגיעות העצמיות כמעשה של אמנות הוא דווקא הנכחת האפשרות שאין תיקון ואין גאולה ממצבים כמו אלימות, כאב וגועל – גאולה כמו זו שמוטמעת בפרשנויות הדואגות לתת הסבר קוהרנטי לאותו יסוד מזעזע שמסרב לאינטגרציה . ייתכן שפרשנויות כאלה מכסות על האפשרות שמצבים קשים אלה הם אינטגרליים לחיינו, ושאמנות גוף רדיקלית לא בהכרח מסמנת שינוי או מובילה אליו אלא דווקא מדגישה קיום ללא אופק אוטופי וכוחה בכך שהיא מזמנת חוויה של ריקנות והתפרקות . 2 על מאפיינידבריה של הסוציולוגית ויקטוריה פיטס – טיילור ( Pitts - Taylor ) , הזהות של אנשים שבחרו לעבור ניתוחים פלסטיים, אולי יוכלו לסמן את האזור הבעייתי בפרשנויות שמתאמצות להסביר ולה...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד