צופים שהם עדים: הדיאלוג המוסרי שמכוננת אמנות גוף רדיקלית

"האדם הסביר", שאותו מדמיינים כאדם ממוצע ונורמלי . אם מתעוררים בו דחייה 10 הפיקציהותיעוב כלפי משהו, הרי שזוהי אינדיקציה טובה לצורך בהסדרה חוקית שלו . "אדם סביר" מתפקדת במיצגים ככלי המאפשר לאמנים להפגיש את הצופים שוב ושוב עם חריגה קיצונית ממנה, כאשר הם הופכים את עצמם ל"מעוותים", "מפלצות", "פריקים" . התמודדות עם חריגה כזו מצריכה מהצופים לחשוב מחדש על אופני ההתקבלות הרגילים של המושגים "אדם סביר" ו"פריק", שהתרבות שלנו מסמנת את הגבול ביניהם באופן קשוח ושומרת עליו בקפידה . נדמה שהסכמה להשתתף בפריעה של הבניות כמו "אדם סביר" ו"פריק" ושל הגבולות המכוננים ביניהם לא רק מרחיבה את תחום הסובלנות הליברלית כך שתכלול גופים נוספים – נכים או שונים בגלל מה שנתפס בעינינו ככורח ( נכות מלידה, מחלות, מלחמות ) – אלא מאתגרת את תפיסת הגבול עצמה בתחומים שבהם ניתן לגבול תפקיד קריטי . הרגע הדרמטי שבו אדם פוגע בגופו באופן חמור מול קהל הוא, בעיני, רגע שהרדיקליות והטרנסגרסיה שלו נעוצות בכך שהוא מזמין את העדים לו לשוב מן העולם המיוצג אל המציאות שבה הייצוגים מיוצרים . הצופים במיצגים מוזמנים לקבל אחריות להשלכות של מצב שהו...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד