הספר תנאים של שותפות עוסק בשלושה דגמים ייחודיים ושונים זה מזה של מסגרות חיים שיתופיות שהוקמו לראשונה בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה והשלישית: קבוצה, קומונה ארצית וקיבוץ. לכולן היה יסוד רעיוני, ארגוני וחברתי מכונן משותף: שותפות מלאה בייצור ובצריכה. אף על פי כן נבדלו הן זו מזו בפירוש שנתנו לעקרון השותפות ולנגזר ממנו: מהו גודלו הנכון, היעיל והרצוי של הקולקטיב השיתופי? מה הם יעדיו הכלכליים והלאומיים? אילו אורחות חיים ייטיבו לבטא, הלכה למעשה, את השקפת העולם השיתופית?
אביגיל פז-ישעיהו חקרה את שלושת הדגמים השיתופיים הללו והתמקדה בדגניה, הקבוצה הראשונה, שהוקמה בשנת 1910; בגדוד העבודה, שהוקם בשנת 1920 ונועד להיות קומונה ארצית; והקיבוצים הראשונים עין חרוד ותל-יוסף שנוסדו במסגרתו. היא בוחנת לעומקו את תהליך העיצוב הראשוני של המסגרות השיתופיות הראשונות בארץ, את דרך מימושם של הרעיונות המופשטים בחיי היום-יום ואת הפרשנות השונה שהעניקו חברי הקבוצה, הקיבוץ והקומונה לעיקרי היסוד המוסכמים: שותפות ושוויון כלכלי וחברתי.
אף לא אחת מן המסגרות השיתופיות שמרה לאורך זמן על הדגם הראשוני שעל פיו עוצבה, שכן מראשית דרכן היה עליהן להתאים עצמן תדיר למציאות החיים המשתנה. מידת נכונותן להשתנות, תוך כדי שמירה על עיקרי היסוד המרכזיים שלהן התבררה כתנאי הכרחי שקבע את יכולתן להתקיים כמסגרות שיתופיות לאורך זמן.
גדוד העבודה שהתפורר שנים ספורות לאחר הקמתו לא הצליח ליצור בתוכו הסכמה נרחבת על עקרונות היסוד המשותפים, אך גם סירב להתגמש אל מול המגבלות שהציבה בפניו מציאות החיים שהשתנתה. כקומונה וכאוטופיה חברתית בלתי מתפשרת הוא היה ל'כישלון למופת'. הקבוצה והקיבוץ, שתוארו בפי מרטין בובר 'ניסיון שלא נכשל', הקימו בהמשך דרכם את התנועות הקיבוציות ובעזרתן את התשתית היישובית שעיצבה את גבולות המדינה שבדרך. בדרכה הרעיונית והחברתית של ההתיישבות השיתופית היא התוותה את האתוס המכונן של החברה הישראלית בשנותיה הראשונות.
אפשר אפוא לומר כי צדם האחר של הניסיונות החברתיים שלא זכו להתגשם במלואם אינו בהכרח כישלונם אלא מימושם החלקי, השונה, האפשרי במסגרות חברתיות אחרות שהושפעו מהם.
אל הספר