סוף שנות ה־60 והמחצית הראשונה של שנות ה־70 היו שנים מסעירות וחסרות תקדים בהיסטוריה של אתיופיה: תנועת סטודנטים דומיננטית, קבוצות קריאה פוליטיות הופיעו בכל מקום והמהפכה ב־1974 אשר הפילה מכסאו את הקיסר, העלתה לשלטון ארגון צבאי בעל אג’נדה מרקסיסטית (דרג) והביאה לסיומו שלטון מלוכני בן מאות שנים. בתוך מכלול הארגונים המהפכניים שעלו על הבמה בתקופה זו התבלטו שניים: EPRP הפופולרי והרדיקלי שבתוך זמן קצר גייס לשורותיו עשרות אלפי חברים ו־TPLF הצנוע והפרובינציאלי יותר. תחילתה של תקופה זו התאפיינה בשיח פוליטי פתוח וסוער באופן שאתיופיה לא ידעה כמותו, אך לקראת סוף שנות ה־70 המדינה התדרדרה למלחמת אזרחים מדממת אשר הסתיימה רק ב־1991, עם עליית TPLF לשלטון.
ספר זה בוחן את סוגיית חלקם של בני קהילת ביתא־ישראל, יהודי אתיופיה, באירועים היסטוריים אלו. בניגוד לאמונות הרווחות בדבר חייהם ומעשיהם של בני הקהילה בעודם באתיופיה, ספר זה חושף כי רבים מבני הקהילה אכן היו מעורבים בפרק היסטורי מרתק זה, חלקם כלוחמים, אחרים כפעילים פוליטיים ובתפקידים נוספים.
ספר זה מעלה את השאלות מדוע פרק זה על אודות בני הקהילה נשכח מתוך הנראטיב ההיסטורי על אודותיהם וחייהם באתיופיה, ומה אפשר ללמוד מכך על פוליטיקה של זיכרון ושכחה בחברה הישראלית.
אל הספר