|
|
עמוד:10
יהודי אתיופיה חיו דורי דורות בכפריהם שלהם . הם התעקשו על זהותם , התמידו במסורתם , ואף הופלו על ידי הרוב הנוצרי . אך תולדותיהם לא היו של גטאות ופוגרומים . בין היהדות הקדומה שלהם לבין הנצרות ההגמונית האתיופית היה גם דמיון לא מבוטל . גדר נמוכה למדי הפרידה ביניהם . לאורך הדורות חצו רבים את הגדר הזאת . מי שעזב את הכפר הנידח לא התקשה להשתלב בחיים הכלליים . דוגמאות לא חסרות . התרבות האתיופית התאפיינה ביכולת קבלה והטמעה . יהודי שעבר לעיר התקשה לשמור על מסורת עתיקה וכפרית של קהילה סגורה , טבילה בנהר וקורבנות בראש הר . בין אלה שעזבו את הכפר היו שהשתלבו בצמרת חיי הממלכה הנוצרית , והיו ביניהם גם בכירים בקיסרות . עם מהפכת 1974 התחוללו בהקשרנו שלושה תהליכים . האחד נסקר לעיל : פוליטיקה חדשה ניעורה על כתפי דור צעיר , חדור ציפיות כי תקום אתיופיה מודרנית , מתקדמת ומתפתחת . תקוות אלה התנפצו בתהליך השני : הארץ נקלעה עד מהרה לשלל מלחמות פנימיות , לאכזריותו של משטר סטליניסטי , לרעב כבד , צמא , מגפות . השלישי : הוסרו המגבלות שכפו הנוצרים על היהודים , אך כול בני אתיופיה נסחפו במערבולת של אומללות , עוני מחפיר , זוועות מלחמה . על רקע מורכב זה פורש רטנר את חלקו השני של הספר – סיפור השתתפותם של צעירים יהודים בחיים החדשים של הארץ . רובם ככולם עשו כך בחזיתות השחרור שהתארגנו כנגד משטר מנגיסתו . העדויות מרתקות . עולה מהן כי מי שרכשו השכלה השתלבו כמו שאר בני הארץ בתמורות החדשות . צעירים וצעירות יהודים התנסו בלוחמה קשה , בוויכוחים רעיוניים , בחיים מחתרתיים . לימים מצאו עצמם נפרדים מאתיופיה הסוערת ומגיעים לישראל . כאן השתלבו בסיפור הקליטה על תדמיותיו . סיפורם שלהם נשכח . גם הם עצמם נאלמו אל מול הסיפור הציוני במתכונתו הידועה : גולה דוויה , בידוד , אנטישמיות , אימת שמד , הצלה ותקומה . בלי לסתור את גרעיני האמת באתוס הכללי , ספר זה מספר סיפור נוסף . את משמעותו ניתן אולי לראות כך : ליהודי אתיופיה לא נשקפה סכנת חיים בשל יהדותם . כמו שאר בני הארץ , הם חוו תקופה של תקווה וציפיות וגם את האומללות והזוועות שבאו בעקבותיה . היו אלה שנים של מוות לכול , ללא אפליה . אבל סכנה נשקפה ליהדותם
|
|