בספר זה מקובצות חמש אגדות תלמודיות המספרות על מפגשים שמתקיים בהם מתח חברתי ורעיוני, סמוי או גלוי, בין חובשי בית המדרש לבין אנשים שאין מקומם בתוכו: עושה נסים עממי, פועל שכיר, איכר, אישה ודמותו המיתולוגית של משה רבנו. אנשים אלה, שרובם הם גיבורי הסיפורים, מייצגים שכבות חברתיות ומגדריות וכן אמונות ודעות שהחכמים, הסגורים בתוך עולמם, מתנשאים עליהם או אפילו בזים להם, למלאכתם, להתנהגותם ולאמונותיהם. באגדות הנדונות דווקא הם הגיבורים החיוביים, שאהדת הקורא נתונה להם. מעמדם זה מעניק תוקף לערעור שלהם כלפי הניכור וההסתגרות של החכמים, שיסודם באמונתם שהלימוד הוא חזות הכול. אמונה מוחלטת זו מעוורת את עיני החכמים מלראות את גדולת האהבה, היראה, החכמה והמוסר של ה"אחרים", שלעתים חיים במצוקה וסבל בין מהכרח ובין מרצון. והנה דווקא חז"ל, שהעלו על נס את לימוד התורה כמדרגה הגבוהה ביותר של האמונה והרוחניות, מקצים מקום בסיפוריהם לאלה השמים סייג של ענווה להם וללימודם.
האגדות הנדונות מכֻוונות ליצירת מיזוג המרחיב ומעמיק את גבולותיהם של המבנים הרעיוניים המשותפים לכל עם ישראל על שכבותיו – תורה, צדק, אהבה וחסד – ומשייכים את כולן לחברה אחת, מבלי לבטל את השוני ומבלי להתעלם מן ההדגשים החברתיים והתרבותיים הייחודיים המבדילים את מרכיביה אלה מאלה.
אל הספר