הדברים הסמויים מן העין, מאחרי הדלת הסגורה הם שעושים את העלילה. לויצקי פורסת כאן סיפור הנקרא כמו רומאן רחב-יריעה ששורת אפיקים עלילתיים מתנקזת בו בסופו של דבר אל הזירה של בית-המשפט העליון, בעיקר בעשור האחרון, תקופת נשיאותו של אהרון ברק. זו התקופה שבה הבשילה מהפכה גדולה, הכרעות-הדין שינו את השיח הלאומי, בנו סדר חדש שהגביר מאד את כוחו של בית-המשפט, עד כי החל להשפיע על כל דבר בחיינו. וזו גם תקופה של חלום ושברו, של תנופה שבסופה מצא את עצמו נשיאו קצוץ-מחלפות, מאוכזב ובודד, תשוש מן המאבקים. תחת ידה של לויצקי הופכת האות המתה של פסקי-הדין לשלבים של סיפור מרתק, של הדרמה המתחוללת "במשפחת השופטים". האובייקטיביות השיפוטית, העמדות הערכיות והפרשנות כורעות בספר הזה תחת כובד המשקל של אישיות השופטים ושל הרקע הביוגרפי-תרבותי שלהם. השופטים הם בו כבני- אדם שנושאים את רוחות עברם, את חוויותיהם האישיות שהזמן לא מחק את רישומן, את רגשותיהם, שנאותיהם ואהבותיהם, את כל אותם דברים שעושים את האדם אדם. עימם הם באים אל המאבקים עוצרי-הנשימה של ההרכבים, שבסופם מישהו כותב את פסק-הדין, מישהו משתכנע לחתום "אני מסכים", ומישהו טורח על חוות-דעת של מיעוט. (מתוך אתר המו"ל).
אל הספר