הזיכרון המושחז ביותר שנושאת עימה דליה דורנו מתקופת ילדותה הוא אותה ריצה במעלה מדרגות האבן של בית החולים הדסה בהר הצופים . בראש גרם המדרגות מחכה לה אביה , והיא רצה אליו מעלה עד שהיא מגיעה אליו והוא מניף אותה בזרועותיו . בביקור הבא שלה כבר שוכב אבא על ערש דווי והיא מסתכלת על האיש הזה , שלפני זמן כה קצר הניף אותה אל על בידיים חסונות , והנה הוא שוכב במיטה קרוב אל מותו וכולו שלד עצמות . ילדה של אבא , רק בת עשר , והפרידה ממנו היתה קשה מנשוא . "והוא הביט בנו בעיניים כואבות , " היא תספר כעבור שנים רבות , "בי , באחי הקטן ובאמי , והוא אמר , אני משאיר אחרי שלושה יתומים . הוא ידע שאמא שלי היא כמו ילדה קטנה והיא לא תצליח לעשות כלום . " לוי גרינברג , אביה של דורנר , נולד באודסה , ויחד עם בני משפחתו עשה את דרכו בים השחור לאיסטנבול שבטורקיה . אחיו הבכור , צבי , עלה לארץ ישראל ומצא את פרנסתו בעיריית תל אביב . אחד משני בניו של צבי , שמואל , שהיה רופא ומשום כך כינו אותו במשפחה "הרופא , " נשא לאשה את מרים ורבה , דודתה של דורית ביניש מצד אביה . לוי עצמו קבע את ביתו באיסטנבול והיה לסוחר עצים מצליח . במשך ה...
אל הספר