מזה כמה עשורים שאיגרותיו של פאולוס מצויות במוקד של סערה אקדמית והגותית בנוגע לשאלות הנוגעות לחוק היהודי, לשאלת האהבה ביחס לחוק, לקשר בין היהדות לנצרות וכו'. מה יש בכתביו של פאולוס אשר יכול לשמש מפתח להבנת התרבות המערבית? בספרו פאולוס והולדת קהילת הבנים מבקש יצחק בנימיני לקרוא מחדש באופן ביקורתי-פסיכואנליטי – בעקבות התיאוריה של ז'אק לאקאן – באיגרותיו של פאולוס כדי לגלות איזה גרעין בלתי מודע מותיר לנו טקסט זה אשר העמיד את הבסיס התיאולוגי לתרבות הנוצרית-מערבית כולה. במה זכינו, אנו המערביים, היהודים, הנוצרים, המוסלמים (והאורחים מבחוץ)? באיזו אהבה?
בנימיני בוחן את השימוש שפאולוס עושה בריטואל הנוצרי (סעודת האדון והטבילה), תוך גיבויו בצו "ואהבת לרעך כמוך" המקראי, על מנת לכונן זהות קהילתית נוצרית הנפרדת מהיהדות ומהאלילות "הבשריות". לטענתו, פאולוס מכונן קהילה נרקיסיסטית של בנים המעמידים במרכז הווייתם את דמותו של הבן. מתוך כך הדמיוני הנוצרי מוצב כמערך חלופי להתענגות האלילית-בשרית, אך גם כחלופי לחוק היהודי של התורה, מכיוון שהחוק נתפס על ידי פאולוס כבעל יחסים דיאלקטיים עם ההתענגות והחטא. בטקס הטבילה מי שממיר את אמונתו מצווה למות לתוך-ישו, ובטקס סעודת האדון המאמין מצווה לאכול את ישו ולשתות אותו. ריטואלים אלה מפנים את המאמין חזרה לקהילתו - קהילה המשתווה לאדונה, ישו, דרך האהבה. יתר על כן, ישו, שלמענו פאולוס מכונן את הקהילה, הנו בעל חזות כפולה: מושא החיקוי של הקהילה, אך גם פרויקציה המחקה את תפיסת האני הנוצרי את עצמו כסובל; מסמן המאפשר את הלכידות הקהילתית, אך גם אובייקט ממשי שהמפגש הריטואלי עמו מאיים על מבנה הקהילה המכוננת למענו.
אל הספר