שירת הנשים העברית, שהתלוותה לשירת הגברים החל בשנות העשרים של המאה הקודמת, ניסתה בדרכים שונות למצוא את קולה הייחודי. אחת הדרכים הללו, הנועזת שבהן, היתה השמעתו של “קול אורפיאי“. קול זה הציב תחרות “נשית” לקול ה”גבוה” ביותר של השירה הביאלקאית והמשכיה: לעומת השירה הכמו-“נבואית” הגברית דיבר קול זה לא רק על אהבה לגבר ולילד ועל טיפוח משפחה (לה “ציפה” המימסד הספרותי הגברי ואותה עודד) אלא דווקא על החתירה אל ה”רוחני”-המטאפיסי, אפילו אל המופשט.
ראשונה להשמיע את הקול השירי הנשי הזה היתה המשוררת יוכבד בת-מרים (1980-1901), אחת מארבע האמהות המייסדות של שירת הנשים העברית, היא קבעה את הרגיסטר שלו, והעמידה אותו במבחן הקשה של הזמן הספרותי והלאומי. במודע או גם שלא במודע קולה של בת-מרים הוא לכן זה המתהדהד בשירתן של המשוררות, נורית זרחי, רחל חלפי, אגי משעול, ויהודית מוסל-אליעזרוב. מבלי שניתקו את עצמן מרגישיות מגדריות “נשיות” ומן המרקם התימאטי והפואטי של השירה הישראלית בכללה, חתרה, כל אחת מהן בדרכה, להשמעת “קול אורפיאי – להגיע באמצעות הנגלה אל מה שמעבר לו.
אל הספר