דן מירון 92 37 ; 102 ) . ישנם גם זיכרונות הסוס המרטיט מ"גלופ" ( עמ' 22 ; 90 ) ; "זיכרון / גבר מלטף עם יונה / גב אִשה / בסרט של בּוּנוֹאֶל" ( עמ' 24 ; 128 ) ; תחושת המוח ה"פורש אונותיו" כדרקון, חוצה לשניים את הגוף והנפש ( עמ' 23 ; 125 ) ; תודעת הזדקנות, תנועה בזמן לעבר "הזקֵנָה שאהיה" והרחק מן "הילדה שהייתי" וכבר איש מלבד הדוברת והוריה הזקנים אינו זוכר אותה ( עמ' 50 ; 236 ) ; ישנו הרצף הקיומי על מעלותיו ומורדותיו, אלא שרצף זה מתנהל עתה במציאות עכורה, סטטית, חומרית, גסה, מוחשית מדי ובכך מכלה את "הכמיהה למוחשי" ודוחפת דווקא לעבר ההיאחזות בהפשטה . כל אלה מוצגים ב"יונת פקסימיליה" ביד אמן הן מפני שהדוברת שרויה בתוך המציאות העכורה והיא מדברת עליה "מבפנים" בהומור ולעתים גם בסלחנות, הן מפני שהדוברת מסתירה מאחורי מסכת ההומור השובב שלה ייאוש שמקורו בתחושה שאולי אין עוד מציאות אחרת . בכל אלה אין כדי לבטל את אופיו של הקובץ כסאטירה או כאנטומיה אֶראַסמוּסִית של הסִכלות . המשוררת מתייצבת כאן לפנינו לא רק כיורשת האנתולוגיה הלירית היוונית, אלא גם כממשיכה של פטרוניוס בעל ה"סאטיריקון" ( כשם שב"יומן מטע" נ...
אל הספר