שנות השבעים של המאה העשרים נתפסות כשנים של יציבות יחסית בתנועה הקיבוצית, אולם מתחת לפני השטח רחשו כבר תהליכים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ואידיאולוגיים שבאו לידי ביטוי במתח הולך וגובר, עד לפיצוץ בשנות השמונים, במה שמכונה "משבר הקיבוצים".
בספר הנה ימים באים מספקת האדריכלית עידית שכנאי-רן זווית ייחודית לבחינת השינויים האידיאולוגיים שחלו בחברה הקיבוצית, באמצעות בחינת התהליכים המרחביים שהתרחשו בה ערב פרוץ המשבר. חנוכת חדר האוכל החדש בקיבוץ יפעת, שמוצג כמקרה מבחן בספר, אירעה במקביל להחלטה ההיסטורית שהתקבלה בקיבוץ על הפסקת הלינה המשותפת. הסמיכות בין שני אירועים מכוננים אלה מדגימה את הווקטורים הסותרים שרחשו בקיבוצים בשנות השבעים – חיזוק הקולקטיב מחד וחיזוק המשפחתיות מנגד – ומספקת דוגמא מאלפת לקשר בין הסדר המרחבי ובין הסדר החברתי.
הנה ימים באים משלב תיאוריות מתחומים שונים – סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, גיאוגרפיה ולימודי תרבות – עם תיאוריות וכלים מתחום האדריכלות. עולה ממנו כי המרחב הפיזי אינו רק מושפע מתהליכים חברתיים ותרבותיים, אלא גם משפיע על עיצובם והשתנותם; שותף פעיל בכינון תהליכים היסטוריים ואידיאולוגיים. זהו ספר החושף באופן רב-שכבתי את הנימים הרבים שקושרים בין האדם לבין המרחבים שבתוכם מתנהלים חייו, ואת האתרים הנסתרים שבהם נפגשים חיי היומיום והאידיאולוגיות הגדולות.
אל הספר