חצר | מהחוץ אל הפנים

270 הנה ימים באים • עידית שכנאי – רן בחירה זו נדמית מובנת לנוכח האחידות של המבנים, במיוחד בעשורים הראשונים . המבנים בקיבוץ היו פשוטים ודומים זה לזה, והצבתם האחידה גרמה לקושי בהתמצאות במרחב . לפיכך נזקקו החברים לנקודות ציון בדמות עצים בולטים ( "הפיקוס הגדול", "צומת התאנה" ) או סלעים מיוחדים ( "הסלע הגדול", "הסלע הלבן" ) , אשר הפכו להיות משמעותיים בנוף . אולם אפילו מבני המגורים החדשים שנבנו בשנות השבעים, שנחשבו לנוחים ומשופרים יותר, נתפסו בעיני החברים כמכוערים וחריגים בנוף . זאת בשונה מבתי השכונה הוותיקה שנתפסו כאורגניים, כחלק בלתי נפרד מהסביבה . אילנה, לדוגמה, סיפרה על שיחה שניהלה עם אימה בילדותה : "אמרתי לה : 'למה אצלנו כל כך מכוער ? ' [ . . . ] אז היא אמרה לי : 'עכשיו עושים בתים חדשים על הגבעה, הם יהיו יפים' . הלכנו לראות, אמרתי : 'זה לא יפה . הם לא בתים יפים ! '" . גם עקיבא לא חשב שהמבנים החדשים יפים : ה"חמש-מאות" זה היה בתים איומים מבחינתי ! משהו נורא ואיום ! גם ארוכים, גם גבוהים, שתי קומות, קירות תומכים בחלק מהמקומות מאוד גבוהים, שלא אפשרו לייצר משהו . . . איזשהו גינון ציבורי הולם ...  אל הספר