השאלה הכללית שאני מבקש לעסוק בה בספר הזה היא עתיקת יומין: איזה מין יצורים אנחנו? אני לא שוגה באשליות שיש ביכולתי לספק תשובה הולמת לשאלה הזאת, אבל נראה לי סביר להניח שלכל הפחות בתחומים מסוימים, ובמיוחד ביחס לטבע הקוֹגניטיבי שלנו, ישנן תובנות מעניינות ומשמעותיות, חלקן חדשות, שבעזרתן נוכל לסלק כמה מן המכשולים המקשים על הרחבת החקירה המדעית, לרבות כמה דוקטרינות רוֹוחוֹת, שרגליהן ניצבות על קרקע הרבה פחות מוצקה מכפי שמקובל לחשוב.
אני אבחן שלוש שאלות ספציפיות, כל אחת מהן סבוכה מקודמתה: מה היא שפה? מָהם גבולות ההבנה האנושית (אם יש כאלה)? ומהו הטוב המשותף שאליו עלינו לחתור?
מעטים ההוגים בני זמננו שיאה להם התואר הכפול מדען-פילוסוף, ונדמה שנועם חומסקי הוא הנציג הבולט ביותר לשושלת הנכחדת הזאת, נציג שמזה שישה עשורים ויותר מתעקש על המקף המחבר-ולא-מפריד הזה, מתעקש לדון בעולם העובדות מתוך נקודת-מבט פילוסופית, ומתעקש להכפיף את הדיון הפילוסופי לעוּלן של העובדות הידועות. כך במדע וכך גם בפוליטיקה. החל מפירסומיו הראשונים, בסוף שנות ה-1950, מיקם חומסקי את עצמו באופן מודע על רצף אינטלקטואלי שראשיתו במהפכה המדעית של המאות 16–18 באירופה. וגם הספר שלפנינו, שנכתב בעשור התשיעי לחייו, נקרא כסידרה של פרקים בהיסטוריה האינטלקטואלית, עד שלא פעם קשה להבחין האם הדוֹבר הוא הפילוסוף דייוויד יוּם, הכימאי ג'וזף פְּריסטלי, או נועם חומסקי שמצטט אותם ומשכלל עוד ועוד את רעיונותיהם.
אל הספר