לא פחות משחייבת השירה העברית החדשה לתנ"ך, חייב התנ"ך לשירה העברית החדשה, השבה ומנכיחה אותו על דרך פולמוס והערצה. מקרה בוחן לחליפים טקסטואליים אלו מצוי בסיפור העקדה. אין כמו תמציתו האכזרית כדי להמחיש את היחסים המתוחים שבין המשורר הישראלי לטקסט האב של התנ"ך.
מעשה הקריאה הוא דו-כיווני ופרדוקסלי: הווה שמבקש לקרוא מחדש את העבר ואולי אף להפך אותו מזה; ועבר שבכוחו הקמאי רומס את המשורר החילוני, ובאחת, סוגר עליו את הפתחים כולם מזה. אם בתחילה נדמה כי בכוחו של המשורר לנסוע אל העבר באמצעות חללית השיר, ולערוך בו תיקון גנטי ברגע הראשית, ואולי אף להציל עצמו ממאכלת הסיפור בהמשך, מתוך רצף הפרשנויות של השירים עולה דווקא התמונה שמתוך העקדה בוקע איום קמאי וטקטוני, שמרגע שנחשף אליו המשורר, מסתברים יחסי הכוחות מתוך שורשי הלשון הכופתת את המשורר המודרני להוויתה המבעיתה של העקדה.
זהו מצב נואש ומוזר: היוצר מנסה לשנות משהו מתוך אמונה ששינוי זה יחולל תמורה ברגע ההווי (למשל אותה הדרה מוזרה של האם מן הסיפור), ובו בזמן, ההכרה שמה שכבר כתוב, הוא זה הגוזר את המטא-עלילה של החברה הישראלית, ולחילופין, גם את הגורל האישי.
זהו מסע מרתק על פני השירה (ובכללה, שירת הנשים המצטרפת לקולות המחאה על מעשה האבות בבנים) שבו המשורר הופך למעשה לגיבור האמיתי.
דרך פריזמת העקדה, מציעה פרופ' רות קרטון-בלום שלל קריאות פרובוקטיביות וחדשניות בשירתם של כמה מן היוצרים המרכזיים של השירה העברית, ביניהם: חיים גורי, ט. כרמי, אבות ישורון, דליה רביקוביץ', דוד אבידן, יצחק לאור, רוני סומק, נורית זרחי ואחרים.
ספר זה הוא המשכו של הפרויקט נרחב הבוחן כיצד מאצילים עקבותיו של הטקסט הקדום " הילה" על הטקסט החילוני העכשווי, והאופנים השונים שבהם מחלחלת הרליגיוזיות דרך השפה השירית.
אל הספר