בבחירות לכנסת ה־ 23 (מרץ 2020 ) הגיע שיעור ההצבעה של האזרחים הערבים לרמתו הגבוהה ביותר זה שני עשורים – 64.8% . הרשימה המשותפת זכתה להישג חסר תקדים, 15 מושבים. נתונים אלו יוצרים את הרושם שהערבים שוב "נוהרים לקלפיות", והמשחק הפרלמנטרי חוזר, שוב, להיות רלוונטי עבורם. ואולם התמונה האמיתית ברורה: השתתפות הערבים בבחירות לכנסת בשנים האחרונות נמוכה באופן מובהק לעומת העבר, ורק מעט יותר ממחצית מהציבור הערבי משתתף כיום בבחירות. הדיון בהתנהגות הפוליטית של האזרחים הערבים בבחירות לכנסת רלוונטי היום יותר מתמיד. רצה הגורל ולראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נערכו שלוש מערכות בחירות בתוך פחות משנה אחת. אור הזרקורים הוסט לרגע מתוצאות הבחירות ומתפקודה של הכנסת אל התנהגות הבוחרים בתקופה זו. מהם שיקולי ההצבעה של הבוחר הערבי? האם הימנעות חלקים מציבור זה מהשתתפות בבחירות פירושה החרמה מכוונת שלהן? האם יש בציבור הערבי עניין בהקמת מסגרות פוליטיות חוץ־פרלמנטריות כחלופה להשתתפות בבחירות לכנסת? היכן נמצא המפתח לשינוי – האם הוא טמון במערכת הפוליטית הערבית עצמה או במערכת הפוליטית הישראלית הכללית? המחקר המובא כאן מבקש לענות על שאלות אלו מתוך פרספקטיבה רחבה, ולשם כך מתבסס על ניתוח מעמיק של סקרי דעת קהל שנערכו בציבור הערבי בתקופת מערכות הבחירות בשנה החולפת, לרבות ניתוח נתונים גולמיים שטרם פורסמו עד כה.
אל הספר