שבעה סיפורים חז"ליים – שישה מן התלמוד הבבלי ואחד ממדרש ארץ- ישראלי קדום – חולקים נוסחת פתיחה משותפת, 'בשעה שעלה משה למרום...', בספרם על שאירע למשה בדרכו להוריד תורה לארץ. שבעת הסיפורים ניצבים במוקד עניינו של ספר זה, אולם העלייה למרום, לגבי דידו, אינה העיקר. בסדרה של ניסויים פרשניים מנתח הספר את תפקידו של המבנה האמנותי המעצב את הסיפורים ואת יחסיו עם המסגרת הטקסטואלית שבתוכה שולבו. הוא מבקש לברר, תוך דיון תאורטי נרחב, כמה מהשלכות השימוש במושג 'ספרות' בתיאור היצירה התלמודית, ולהעמיד למבחן את הנטייה לקריאה הרמוניסטית של הסיפור החז"לי עם הקשרו הספרותי הקרוב. תכונות אופייניות לאמנות הסיפור מוצגות בו בכפל פניהן: לא רק כביטוי לסידור החומר ולארגונו, אלא גם כעדות מרומזת לאפשרויות סידור אחרות, וממילא גם לפריעת הארגון ולערעורו. במקום היענות לדחף הפרשני הממהר לפתור 'בעיות' בטקסט ולהקהות את חריפותן, מטעים הספר משהו מחשיבותה של הקריאה המושהית, המתלבטת, המיטלטלת תדיר בין חלופות שונות.
אל הספר